They never stop coming

These great Nirvana covers, can't have too much of that...

(סיכום 2007 (פיצוי על העדרו של

ושוב, בשנה השלישית ברציפות, אין לי שום כוונה לכתוב סיכום שנה. לא רק שאני לא כותב סיכום, אלא הפעם אני בורח הרחק הרחק, אל חופיו הלבנים של אוקיינוס שמשי, רק כדי לא להשאר כאן ולהעסיק את עצמי במרדף אינסופי אחרי כל האלבומים שפיספסתי.
אז מכיוון שאני תמיד טוען שאם אתם מציצים לפה מפעם לפעם אין באמת צורך בסיכום שנתי, ובשל הכתיבה הדלה בחודשים האחרונים וההעדרות הקרובה תרשו לי להשלים רק עוד כמה אלבומים שהיו צריכים להופיע פה מזמן.

את Patrick Watson גיליתי רק דרך האלבום האחרון של Cinematic Orchestra. קשה לשכוח את הבחור ההוא, בעל הקול השמיימי שמרסק לי את הלב שוב ושוב, ששר בכמה מהקטעים היפים ביותר שלהם אי פעם. השנה הוא הוציא את Close to Paradise, האלבום השני שלו. למרות שאף לא קטע אחד מהאלבום מצליח להגיע לשיאים שלו עם סינמטיק אורקסטרה, הוא עדיין לא רע בזכות עצמו. קשה לומר שזה אלבום טיפוסי לסינגר-סונגרייטר בעיקר מכיוון שווטסון מוקף בלהקה שלמה שמייצרת הרבה מוזיקה שלא בהכרח נשענת על הקול שלו. הקול שלו קצת פחות טהור וזך ומזכיר, יותר מכל דבר אחר, את ג'ף באקלי ז"ל. אם הייתי יכול, הייתי נותן לו מפתח לדירה שלי ומבקש ממנו להגיע אלי ולשיר לי שירי ערש היישר לאוזן, לילה אחר לילה.

Patrick Watson – Luscious Life
Patrick Watson – Storm

הפעם הראשונה שהקשבתי ל-Night Drive, החדש של Chromatics הייתה מאוחר מאוד בלילה, שכבר כולם ישנים והווליום חייב להיות מושקט לכדי לחישה כדי לא להעיר את ז'אדק הקטן, הזאטוט הפולני שישן מתחת לסלון שלי. זה היה לילה שקט במיוחד, בלי הרעשים הרגילים של יבבות שועלים, קרקוש של ענפי עצים שחובטים אחד בשני והנקישות המוזרות האלו ממההסקה בדירה הויקטוריאנית העתיקה שלי. מהקטע הראשון אפפה אותי תחושה מצמררת, הצטרפתי לנסיעת לילה מאוחרת בכבישים חשוכים וריקים מרכבים וברקע פסקול נאו-דיסקו מינורי ולא מלוטש, עדין ומופשט, שיוצר אוירה מיסתורית, ומשאיר אותי דרוך ורגוע בו זמנית. כשהאלבום הסתיים ישנתי את אחד הלילות הטובים ביותר שאני זוכר מזה חודשים.

Chromatics – I Want Your Love
Chromatics – Running Up That Hill :: Kate Bush Cover

לאלבום הבכורה של Le Loup, לעומת זאת, אני קצת מתקשה למצוא את המילים. אני עוד לא משוכנע שאני לגמרי מרוצה מהם, אבל אם יש דבר אחד שתפס אותי הוא המקוריות בצלילים שלהם שיוצרים פולק אלקטרוני מונחה בנג'ו עם שירה מרוחקת וחלושה. לא נראה לי שאצליח לפתות אותכם במילים כי כל השוואה שעולה לי בראש לא מצליחה לשבות את האוירה הנוקטורנית שאופפת את האלבום.

Le Loup - We Are Gods! We Are Wolves!
Le Loup – Canto I

ועכשיו כשסיימנו עם אלבומי הלילה, אפשר להתפנות לחלק הנמרץ של היממה. הראשונים בתור, רק מכיוון שהם המתינו הכי הרבה זמן, הם Pinback. אני חייב להתוודות שהאינדי-רוק שלהם לא בדיוק הז'אנר הטבעי שלי, בעיקר בגלל הניחוח הקליפורני שעולה מהם; סוג של מוזיקה שנשמעת לרוב כמו פסקול לקליפ סקייטבורדינג סופר-קולי שכזה. כנראה שהגעגועים שלי לימי הסקייטבורד הצליחו להסתנן לטעם המוזיקלי שלי, או שפשוט ההשפעות המוזיקליות שלהם פתאום מהדהדות באוזניי הרבה יותר חזק מבעבר. ב- Autumn of the Seraphs, האלבום האחרון שלהם, כמעט בכל צליל אפשר לזהות את ההשפעה של פוליס, שזאת, אם נודה באמת, הסיבה העיקרית שאני כל כך נהנה מהם.

Pinback – Barnes
Pinback – Blue Harvest

האלבום הבא היה אפילו עשוי להכלל ברשימת סיכום 2007 אם אי פעם הייתי כותב אחת. Friend or Foe של Menomena הוא חתיכת בון בון דלוקס. שימו לב לניים דרופינג הבא: Elbow, Supertramp,TV on the Radio וקורט Morphine – ערבבו את כולם ביחד וקיבלתם מנומנה. אחרי השמיעה הראשונה כמעט וזרקתי את האלבום לפח, לקחו לי כמה האזנות בריאות בכדי להבין במה מדובר. נסחפתי? ניפחתי? נפחתי? אין סיכוי, נשבע באלוהים.

Menomena – The Pelican
Menomena – Air Aid
Menomena – Boyscout'n

ואם זה לא מספיק אז גם האיסלנדי החביב מכולם, Mugison, חוזר באלבום חדש – Mugiboogie. מוגיסון החליט שהוא לעולם לא יחליט מה הוא רוצה להיות שהוא יהיה גדול ומערבב בתקליט רוק-בלוז מטונף וזועק עם יציאות רגועות יותר שגם הן עברו טיפול בידיו המגורזות. עוד לא לגמרי סיימתי להתמודד עם האלבום הזה, שמספק עוד ועוד הנאה, הרבה יותר ממה שזוג אוזניים מסוגל לעכל בשמיעה רצופה אחת. קחו את הזמן איתו, אבל קחו.

Mugison - Mugiboogie
Mugison – Jesus Is a Good Name to Moan

ואחרונים מפחידים, אם צלחתם את הדרך הארוכה והקשה עד לפה, הם החסידים הפינלנדים Alamaailman Vasarat שחוזרים גם הפעם עם Maahan, עוד אלבום כליזמר-מטאל היסטרי, ממש כמו זה שכתבתי עליו מזמן מזמן. אם פיספסתם אותם בזמנו, הנה ההזדמנות שלכם לכפרה. אני עדיין לא מבין איך טים ברטון עוד לא חטף אותם כדי להקליט את הפסקול לסרט הבא שלו.

Alamaailman Vasarat – Kyyhylly
Alamaailman Vasarat – Helmi Otsalla

הפוסט הזה נכתב במקום לקרוא על היעדים שאליהם אני נוסע, להמיר שטרות מלכותיים בשטרות ספוגים בקארי או לקנות תרופות נגד מלריה. להתראות בפברואר.

כוכב הקופיף

בכל פעם שמישהו חווה דעה שלילית באוזניי אני מיד מרגיש צורך עז לבדוק את הנושא בעצמי. אני מניח שהסיבה לכך טבועה ברצון להתנסות בכמה שיותר דברים כדי להכיר את הטעם שלי לעומק ואולי לאתגר ולהגדיר אותו מחדש. או סתם כי אני אדיוט. כמובן, התכונה האווילית הזאת גררה אותי לטעום לא מעט משקאות אלכוהוליים בטעם נוזל פתיחת סתימות, לראות לא מעט סרטים אסייאתים מחורבנים, להיות נחמד לאנשים מעיקים שנדבקים אליך כמו חתול ושאר דוגמאות מרתקות.
ובכן, לא תהיה זאת הפתעה שעל אף האזהרה הקשה מפיו של רנן שהדהדה בראשי (אם נשים בצד את היותו הפרפורמר הכי גרוע ביקום...) בחרתי ללכת להופעה של מר בראון ולראות במה מדובר במו עיני. למעשה, הלוואי ויכולתי רק לראות במה מדובר ולא לשמוע. לי ולרנן היו את חילוקי הדעות שלנו בעבר אבל הפעם אנחנו מאוחדים בדעותנו.
איאן בראון מכוער, מגלומן ואם הייתי צריך לנחש, הייתי מהמר שהוא חכם בערך כמו ויין רוני. כשהוא עלה לבמה לרקע פלייבק מיתרים מהאלבום האחרון עוד הייתי משוכנע שהנה, הנה ממש עכשיו הוא יפצח את פיו ויראה לכולם שהשמועות עליו זדוניות ושגויות. איאן בחר לעשות דבר אחר – איאן בראון קריאוקי, שזה אומר לתת ללהקה בינונית ודלוחה לנגן ברקע בעוד הוא שר כמו אחרון השיכורים בערב קריאוקי בבר עלוב באחד מהביבים של מנצ'סטר. הבחור רוקד בתנועות של שחקן כדורגל שמתחמם על הקווים לפני שנכנס למגרש, או לכל הפחות מישהו עם חתיכת שלשול רציני בתור ארוך במיוחד לנוחיות. אם לא די בזה, הוא מנסה לשכנע את הקהל לרקוד ריקוד אווילי שמורכב כולו מהקפצת כתף שמאל מעלה ומטה. כריזמה של כדורגלן, כבר אמרתי?
אני לא יודע מה קורה שם באולפן, ואם גם פה מדובר במקרה מילי ונילי או שטכנאי הסאונד שלו למד עם הארי פוטר, אבל מישהו חייב ללמד את איאן בראון לשיר. או לפחות להתחיל בלהרחיק את המיקרופון מהפה. חתיכת בבון, זה לא בננה שצריך ללעוס וגם לא מקל להרביץ איתו לקופים אחרים (בעיני רוחי, אני רואה את איאן בראון מככב סצינת הפתיחה לרימייק של אודיסאה בחלל 2001). לשיר נורא זה דבר אחד אבל לזייף לגמרי בשירים שלך עצמך? כמה גרוע צריך להיות בשביל זה?
ההופעה הייתה מעבר למאכזבת או מעליבה, היא חצתה את הגבול לצד המביך והנלעג. רק בגלל החברה שהייתה איתי בכלל טרחתי להשאר עד סוף ההופעה.

מעבר לפרפורמר הגרוע ביקום, גם הקהל היה מהגרועים ביקום וגרם לי לרצות לעזוב – אוסף של חוליגנים, שנהנים לשפוך בירה אחד על השני במקום לשתות אותה, ולשיר גרוע כמעט כמו איש הקוף. מה ששבר אותי באמת הוא קריאות ה-"איאן! איאן!" בנוסח אוהדי מנצ'סטר בדרך החוצה מבריקסטון. במו אוזניי האומללות שמעתי שלושה אנשים שונים נשבעים שזו אחת ההופעות הטובות שהם ראו בחייהם. שהאל ירחם על נשמותיהם העלובות. כמה חסד אפשר לתת לקוף המפגר הזה רק בגלל שהוא היה ב-Stone Roses? או לחלופין, כמה בירה צריך לשתות בשביל להגיד כזה דבר?
מכיוון שחסה נפשי על אוזניכם הרכות, הנה קליפ קצרצר, שיתמוך בגרסה שלי אם אי פעם תקום גרסה אחרת שתנסה לשכנע אותכם לראות את הכיעור בהופעה. ורק עוד פעם אחת בשביל שאני ארגיש שמיציתי את הדין: איאן בראון הוא קוף זייפן וטיפש (אבל היי, אני נורא אוהב את המוזיקה שלו).

אנגליה היא כלבה

הסירו דאגה מליבכם, לא עבר חתול שחור ביני ובין הממלכה. אפילו הצינה שמביא איתו החורף לא מדכאת אותי, והכל תודות לתכונה האירופאית כל כך שרכשתי לעצמי – תכנון מראש.
כמו נמלה חרוצה, ידעתי שעלי למלא את הקן במלאי דאב ורגאיי לקראת התקופה הקרה עוד בחודשי הקיץ. למזלי הרב, לאחי-שלא-מאותו-האם-או-האב, הצ'יף ההולנדי, יש העדפה ברורה לכל מה שצבעו שחור, בנשים כמו גם במוזיקה. הניגרופיליה שבו חזקה כל כך שבנוסף לשאר התארים שהוא אוחז בהם, הוא גם שחקן בקבוצת כדורגל של קאריביים, שמסיבה בלתי מוסברת הסכימו לאמץ אותו לחיקם. ובכן, במפגש האחרון שלנו, תוך תהליך מדיטטיבי ממושך, בעודו מגלגל את עיניו לאחור וממלמל בהולנדית, העלה הצ'יף באוב רשימה ארוכה של המלצות שבלעדיהן חיי לא יהיו חיים לעולם. לא נותר לי אלא להוציא את הדף והנייר ולרשום בשצף כל מילה שיצאה מפיו. רק אחרי שהקשבתי לאלבומים עצמם הבנתי שקיבלתי מחרוזת פנינים במתנה.
הפנינה הבוהקת ביותר במחרוזת היא בלי שום ספק האדון Linton Kwesi Johnson, ג'מייקאני שגדל בבריקסטון, משורר שהפך לאקטיביסט פוליטי ונלחם בגזענות והאפליה כנגד האפרו-בריטים תחת שלטונה של גברת הברזל. בין שאר הפעילויות שעסק בהן, הקליט מר ג'ונסון כמה אלבומי מחאה שחיברו בין דאב ורגאיי והטקסטים שלו כנגד המשטרה, הממשלה, מזג האויר המחורבן וכל אקט גזעני באשר הוא. מה שהופך את החיבור הזה למיוחד כל כך הוא כנראה השירה של לינטון, אם אפשר לקרוא לה כך. מר ג'ונסון מדקלם את המילים המבריקות שלו בקול נמוך ומאיים במבטא ג'מייקאני כבד לרקע צלילי דאב ורגאיי שלווים ואופטימיים. קשה להסביר איך ולמה הדיסוננס הזה עובד אבל כשאני מקשיב למוזיקה שלו, התערובת של הזעם והרוגע משאירה אותי משועשע בעיקר והחשוב ביותר – מגנה עלי מפני נזקי מזג האויר החורפי. ולחשוב שאם לא היו מקפחים את השחורים האלבום הזה לא היה קורה... תודה לאל לגזענות.

Linton Kwesi Johnson – Inglan is a Bitch (הנה המילים, במקרה שתהיתם)
Linton Kwesi Johnson – Street 66