Thursday, December 17, 2009

אי בודד

מייל אורח של חבר אלמוני שרוצה לפרוק מעל החזה עול של חצי שנה באירלנד:

הכותרת המקורית היתה אחד עשר יום למניאק. עכשיו נשארו רק חמישה. בשבוע האחרון לא היו לי כוחות להמשיך לכתוב כאן שום דבר. הייתי עסוק במסיבת כריסטמס מטופשת ועתירת אלכוהול ובטיול פרידה מצידו הדרום המערבי של האי הארור הזה.

בחיים שלי אבל באמת בחיים שלי, לא שמחתי לחזור הביתה כ"כ. לחזור לת"א, המלוכלכת, המזיעה, הרועשת, הצפופה, המוצפת קטנועים מחורבנים. אבל פתאום מכאן, מהקדרות האין סופית הזו בדבלין, הכל נראה אחרת. במחשבה שניה, אני יותר שמח לעוף מכאן, לדעת שאני יוצא ולא חוזר, פחות אכפת לי לאן אני נוסע, העיקר שתיהיה שם שמש ושהאנשים יפתחו את ליבם.

עד היום, הייתי נוסע לטיול או ל"נסיעת עסקים" בעולם ההייטק המופרך או למסע של עבודות זמניות וטיול ביחד ואף פעם לא רציתי לחזור. תמיד חשבתי לעצמי איך הכל יכול להראות אחרת. כשהאויר קריר וכשלא מזיעים, כשהאנשים לא נדחפים לך בתור, כשיש רכבת תחתית ובחורות עם סגנון. כשיש מלא הופעות כל הזמן ואהבת אמת לשתייה.

יצאתי בסערה, אני חוזר כסחבה. סופר את הימים, כמו לפני השחרור מצה"ל. נא לא להרים גבה ולחשוב בבורות "יש מלא פאבים", "יש מוסיקה שמחה" , "אנשים מאד חברותיים". שקר לתיירים. האמת (שלי לפחות) היא שמשהו במקום הזה סגור. סגור-אטום-כבד-מדכא-טפשי-משמים-מעיק. נלחמתי בכל כוחי אך הפסדתי. ועכשיו אני משתדל להנות הנבטת שעועית מש ואזוקי.

אולי הכל בגלל הבחורות. ללא טיפת סקס אפיל. אלא אם כן כתפיים רחבות, רגליים שמנמנות (או סתם שמנות) שמתעקמות פנימה תוך כדי הליכה על עקבים בלתי אפשריים ומחשופים גועליים שאתה בהחלט לא רוצה להחשף אליהם עושים למישהו טוב. חוסר טעם מכעיס. מכעיס ומקומם.

בכל אופן, זה לא התחיל כ"כ גרוע כמו שזה נשמע (ועכשיו הרבה יותר גרוע ממה שזה נשמע).זה התחיל עם הרבה תקווה ורצון. ביולי מצאתי את עצמי קופץ בבוץ ונרטב בגשם בפסטיבל Oxegen , מזיל דמעות של אושר והתרגשות בהופעת האיחוד של Janes Addiction.

פרי פרל כמחווה לעם השתיינים האירי שתה וויסקי על הבמה ונתן הופעה כאילו היה בתחילת הקריירה. הסאונד היה מעולה וכל מה שאנסה לכתוב כאן לא יצליח לתאר את השמחה המוטרפת שאחזה בליבי ובנפשי ובשאר כמה אלפי אנשים באירוע הכ"כ מיוחד הזה. הלב נסק גבוה גבוה, הרבה מעל העננים גדושי הגשם. חוץ מזה ניתן לציין לטובה את Nick Cave שנתן הופעה במקביל להופעה של Kings of Leon. אינפלציה של הופעות.
בפסטיבל הזה, ישנים באוהלים. ומסתבר שבקרב בני נוער אירים שתויים במיוחד נפוץ מנהג קפיצה על אוהלים כאילו היו טרמפולינות. בשש בבוקר קמתי בחרדה כשהאוהל קורס עלי ומלמולי שיכורים ברקע. צעקתי משהו והם הלכו. כאילו שהייתי יכול לעשות משהו אם הם היו מחליטים להמשיך.

אולי הכל בגלל מזג האויר האפור העמוק, הרטוב והקר שבאמת מדכא. מחסור ממושך בקרני שמש שגורם כאן גם למקומיים להתאבד במסווה של תאונות דרכים רק כדי לקבל את כספי הביטוח, אולי הכל בגלל הכנסיה הקתולית שהגדירה שלזיין בחורות זה אאוט אך לזיין ילדים צעירים ורכים זה אין. אולי זה בגלל שהאנשים אומרים כאן Fecking במקום Fucking כבדרך אגב. כמו חלום הבלהות של קיפי בו האנשים מדברים שפה מוכרת אך למרות זאת אינם מובנים בכלל.

פסטיבל Electric Picnic בתחילת ספטמבר לא הצליח להציל את המצב. (אם כי ראויה לציון במיוחד הופעה סוחפת של Lamb)

ומשם העניינים החלו להדרדר באמת. בחודשים האחרונים עסקתי במהות הקשר בין חוסר בזקפה לבין מחסור בחיוכים. או בקשר בין מחסור בחיוכים למהירות הרוח ומידת אי הנוחות הנגרמת בזמן המתנה לאוטובוס כשמזג האויר משתין עליך בפרצוף ומכל הכיוונים (בניגוד לתוכניות שלי, אין כאן רכבת תחתית ואין כאן אף פעם מחסה מהגשם התמידי בתחנות האוטובוס). ובקשר של כל הנ"ל לתופעת הכמרים הפדופילים שהולכים ונחשפים כאן באי.

אוקטובר הביא איתו את מסיב אטאק בדבלין ואת הפיקסיז בלונדון אך כל התרוממות הרוח שקעה במהרה למראה הבחורות בדבלין שעדיין התהלכו להן בעקבים מבחילים על מרצפות האבן בטמפל בר (וגם בכל Fecking מדרכה אחרת). נובמבר הביא איתו בעיקר הרבה קור, מעט העלים הצהובים אדומים שנותרו החלו אוזלים מהעצים ואני ברחתי להפוגה מזרח תיכונית בברצלונה בתואנה של הופעה של דפש מוד. דצמבר כבר היה ממש דיכאון אמיתי כמו ערפל אפור כהה שהתפשט לי בגוף. חוץ מערב אחד קסום עם הפוגס (The Pogues) בדבלין. שיין מקגואן עדיין חי, ללא שיניים בכלל, בקושי עומד אך מלהיב את הקהל המקומי בקסם השיכורים שלו ובקולו החסון והחורק כאחד. ובאמת שהתרגשתי שפתיתי נייר מטופשים ירדו על הבמה בההדרן השלישי – Fairytale of New York וכל מיני אנשים אלימים למראה התחבקו לכבוד הקריסטמס. ביציאה מהאולימפיה (The Olympia Theatre) הקסם היה חזק כל כך שהמדרכות השחורות הרטובות ופסי הצבע הצהובים שבסמטא נצצו אלי כמו בחלום. בעצם, זה היה החלום שהביא אותי לכאן טוב היה להיזכר בו לפני שאגיד שלום ולא להתראות.

חוויה מוזיקלית עשירה היתה כאן. השאלה שנשאלת היא האם היה שווה לסבול את כל השאר. לכאורה לא, אבל בעצם כן. המוזיקה נצחה, רק בכמה נקודות.


Wednesday, December 09, 2009

To Philippe with love

A century ago, when I was 17, I had my first date in a house of my own, with a young goddess.
I arranged a fantastic table. Flowers, coquille St Jacques with grey shrimps, carpaccio, creme brulee and fine champagne.
Background music : the beach boys about surfing.

All wasted on that tart.
She was fantastic, hard body, c cup with nipples like my pink, a mind a la madame curie, and horny like madame de pompadour on a Wednesday.
(I will spare you a further description)

But she hated the beach boys and I ended with lots of dishes to clean and blue balls.

Well : honestly, maybe I was a bit clumsy and maybe I shouldn't have mentioned that evening that I was a peace nick and that I hated the Belgian army (her father was colonel and wing adjutant of our king)

Anyway, brother shachar, there are no beach boys on that music disk of yours.

So my request to drown in an evening of sentimental memories : do you have by any chance some music of the beach boys that you could forward me ?

Would be much appreciated

Philippe

The Beach Boys - Hang on to Your Ego

Tuesday, November 17, 2009

הוט צ'פ

כבר כמה חודשים שאני מתכנן פוסט כזה, מלא בכל טוב, מאתרים שמצלמים הופעות חיות שלמות וסיכוי סביר שלא שמעתם עליהם מעודכם. כמו כל תוכנית שלי, גם זאת נדחתה ולבסוף התנדפה לה אל האתר (שם נפגשה עם לימודי הפסנתר שלי, ריצה בפארק ובישול אסייאתי). יום אחד עוד אכתוב את הפוסט הזה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאע... לא, אני לא באמת מתכוון לזה. סביר שלא אכתוב על זה אף פעם.
אבל היום פגשתי במשהו שחיפשתי חודשים כדי להמחיש לעולם משהו שבלי עדות מצולמת אין טעם לנסות ולתאר (למרות שניסיתי). ובכן, לחובבי The Chap מביניכם, הנה פינוק אמיתי מבית Grandcrew, אחד האתרים הכי פורים בתחום. רק שיר אחד פה למטה אבל באתר עצמו ההופעה בשלמותה. להגביר את הווליום, להוריד נעליים ולהתחיל לחצוב ברצפה ובקירות הבית.

Friday, November 06, 2009

כן ארץ לזקנים

אני עסוק, עסוק מאוד. מאוד מאוד אפילו. חבל כי יש הרבה דברים שהייתי שמח לחלוק פה. אולי זה עוד יגיע יום אחד. בינתיים פיצוי קטן לסופ"ש. האזנה מלאה לאלבום החדש של Githead הגאונים עם הבס נוטף הדבש של מלכה שפיגל והגיטרות המהדהדות של קולין ניומן. זה כאן רק עד יום שני, תהנו.

Monday, October 12, 2009

ירדנו ל-12 דקות של תהילה

Tuesday, September 29, 2009

הילד, ג'ורג'

אין מה לדבר, זה לא סתם, אני מרגיש את זה. החיים שלי עולים מדרגה. כל העובדות מצביעות על זה. הנה, אם פעם השכן הכי סלבריטי שלי היה מוטי דניאל, שגר רחוב ליד ההורים שלי בחולון, היום אני מסתכל אחורה וצוחק על השנים ההן. לא כי מוטי דניאל לא דמות נערצת, חלילה, אבל אתם יודעים, היום, נו, אני במקום אחר. כבר לא שוחי-פרום-דה-בלוק. אל תתחילו איתי עכשיו אם המאז-שאתה-גר-בלונדון שלכם, בחייאת. עבדתי קשה בשביל להיות פה, קרעתי את התחת וכן, מגיע לי הגמול הזה. יש את אלה שימשיכו לגור ליד פושטק אלים* שלא מוסר ללבן מרסר כשצריך ויש את אלה שיעלו בסולם ויגורו, ממש כמוני, ליד בוי ג'ורג'.
בחיי אדוני. לא, הוא לא בכלא. קונה במכולת של הטורקי ליד הבית שלי. הייתה זאת יקירתי שזיהתה אותו והפנתה את תשומת ליבי אליו. אם זאת לא הייתה כתובת הקעקע המפורסמת על הראש שלו, הייתי חושב שאהובתי איבדה טוטאלית את שפיותה. קשה להאשים אותי, לזהות אותו בגרסה הנוכחית שלו מצריך דמיון מפותח, ירידה לפרטים וגיידאר של מעצבת אופנה. אבל בוי ג'ורג' זה בוי ג'ורג' ואני, לא תקחו את זה ממני, אני גר ליד סלבריטי. יום אחד, אולי אפילו נהיה חברים, נשב על איזה בירה בפאב השכונתי, אולי אפילו יזמין אותי הביתה לשמוע תקליטים (כבר סיכמתי עם יקירתי שאם אני לא מתקשר כל 15 דקות, היא פורצת פנימה עם הטורקי).

תהיתי מה הייתי משמיע לו, שיאתגר אותו קצת מעבר לחרא הדאנסי שהוא מנגן בתור דיג'יי. אם זה היה היום, אני חושב שהייתי משמיע לו את Rainbow Arabia. להקה שנשמעת כמו חיבור של Gang Gang Dance, BLK JKS ו-M.I.A מה שמותיר את המאזין עם אלבום דאב-דאנס-ערבי-אפריקאי-טרופי. תענוג לאוזניים ופסקול שגורם לראש שלי לנוע קדימה ואחורה (כי הגוף, הוא כבר עייף). מסתבר שמאחורי המוזיקה המבריקה הזאת בעל ואישה שאחרי שלוש שנות נישואין החליטו שבמקום לקנות חרוזים אנאלים לתיבול הזוגיות אולי כדאי שיקליטו קצת מהמוזיקה שלהם במרתף הבית. לא החלטה רעה בכלל.

Rainbow Arabia – Holiday in Congo
Rainbow Arabia – Kabukimono

ואם זאת לא הייתה הקשת הערביה הייתי בטח מנגן לו קצת את My Toys Like Me, שיתפתל קצת בכורסא. עוד קוקטייל לונדוני שנשמע כמו כל כך הרבה דברים לפניו מאחוריו ומצדדיו אבל בו זמנית בעל טעם משל עצמו. למעשה, כל שיר בתוכו הוא קוקטייל חדש. טריפ הופ פוגש טויטרוניקה וגזזת מוזיקלית כללית (ולמאותגרים ז'אנרית: דמיינו את מרטינה טופלי בירד משחקת טטריס). אני חושב שאזמין אותם לדיג'יי סט ביומולדת שנה של הבן שלי.

My Toys Like Me – Barnaby
My Toys Like Me – Superpowers
My Toys Like Me – Sweetheart


* רק למען הסר ספק, אני עדין אוהב את מוטי דניאל בכל ליבי.

Friday, September 11, 2009

עם כיסוי 9

Thursday, September 10, 2009

עם כיסוי 8

Wednesday, September 09, 2009

שניה רגע עם הכיסויים, יש פניה לאומה

Tuesday, September 08, 2009

עם כיסוי 7

Monday, September 07, 2009

עם כיסוי 6

Sunday, September 06, 2009

עם כיסוי 5

Saturday, September 05, 2009

עם כיסוי 4

Thursday, September 03, 2009

עם כיסוי 3

Tuesday, September 01, 2009

עם כיסוי 2

Monday, August 31, 2009

דם, יזע, דמעות ואהבה

כבר שבועיים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה, הייתי זקוק לכמה ימים בשביל למצוא את המילים. אני חושש שכשלתי. כל מאות ההופעות שראיתי לא היו הכנה לזה. מסתבר שיש הופעות ויש הופעה של פרל ג'ם. הופעה שהשאירה מאחור כל אחת אחרת שאי פעם הייתי בה עד שאין טעם בכלל להסתכל אחורה – אפילו הופעות מושלמות כמו אלו של לאונרד כהן, רדיוהד, פורטיסהד וארקייד פייר נראות בהשוואה כמו פריטת אקורד צורמת על גיטרה לא מכוונת.
התרגשתי בימים שלפני. התרגשות בוגרת כזאת, לא חסרת גבולות אלא עמוקה ומלאת נסיון – משהו טוב עומד לקרות, אני יודע. ביום ההופעה, אפפה אותי תחושה מוזרה של השלמה. הייתי נטול ציפיות, לא היה לי חשוב מה עומד לפני. אני חושב שזאת אהבה, אהבה לא אנוכית, נטולת תנאים. ב-O2 Arena גיליתי שהקהל מורכב מיותר מבוגרים מאשר צעירים. לא ידעתי לאיזה אחד מהמחנות אני משתייך אבל באותו ערב לתהיה הזאת לא הייתה שום רלונטיות.

The souless pop-machine that is the O2 became for one night only the most intimate, most inspiring venue I've been at. By the end of "release", every hair on my body was bolt upright. And they stayed that way for 3hrs. Utterly, utterly flawless. (qthemusic.com)

העובדה שהם מופיעים כל כך מעט באירופה וכל הופעה סולד אאוט בדקות (14, ליתר דיוק), הופכת כל הופעה שלהם לתחושת זכות אדירה. אפילו בלונדון בה הגישה הרווחת להופעה שהפסדת היא לא-נורא-אתפוס-אותם-בסיבוב-הבא-בעוד-שנה-לכל-היותר, הייתה התרגשות באויר. לא רק שלי. אנשים החליפו מבטים מצועפים וחיוכים של אושר עוד לפני שהתחילה ההופעה. זאת לעולם תהיה האינטרפרטציה שלי, אבל אני מוכן להשבע שבאותו הערב, כל מי שהיה נוכח שם חלק את ההרגשה הזאת. אהבה.
אחרי דקות ספורות למדתי שהבחור שעמד לידי היה בן 33, שני ילדים, בא עם אחותו להופעה. פעם שלישית שהוא רואה את פרל ג'ם. התרגש בשבילי שזאת הפעם הראשונה שלי. כל הערב קנינו בירות אחד לשני בתורות ואפילו לא שאלנו אחד לשמו של השני. הוא לא הפסיק להתייחס לאדי וודר בתור "אלוהים". אני אישית חושב שאדי וודר הוא האב, הבן ורוח הקודש.



כשמי שהיה הגורו המוזיקלי שלי כשהייתי נער שמע את הקול של אדי וודר, בפעם הראשונה שלשם שינוי השמעתי לו מה אני אוהב, הוא קימט את המצח ואמר בדאגה "אם הוא ימשיך לשיר ככה, עוד עשר שנים לא ישאר לו קול". שמונה עשרה שנים חלפו מאז והקול של אדי וודר לא השתנה אף לא בגוון העדין ביותר. הוא עדיין מרעיד את נימי נפשי. אבל זה הדבר היחיד שאספר על הסאונד, התאורה או כל פרט טכני אחר. באותו אופן שמאמינים לא בוחרים את המקום בו יתפללו על פי יופיים של הויטראז'ים, אין סיבה לספר על התפאורה בהופעה. הרי מדובר בחוויה דתית לכל דבר. כן – אמוציונלית, סוחפת, כובשת לא שכלתנית, חסרת מודעות עצמית – דתית.

Redeemed my faith in humanity. Too many times soulless, money hungry 'musicians' come and lip-synch their way through sets......then there's a concert like the one played by Pearl Jam at the O2...from the heart...all blood, sweat and tears....a group of guys at one with their music, their talent and their audience. Has there ever been a better concert at the O2? All acts following this have a lot to live up with. Wonder if it's even worth trying. (qthemusic.com)

והסטליסט, שעתיים וחצי של קפיצה בין אלבומים ושירים שכל אחד מהם קשור בזכרון ספציפי ותקופה בחיים. אפילו שירים מ-Yield, שגרם לקרע העמוק בינינו. כמו מכונת זמן רגשית, ביקור בכל כך הרבה זכרונות שלא ידעת שעוד קיימים בי. איך אפשר שלא להתרגש עד דמעות? והקאבר המופלא ל-Love, Reign O'er Me, מי האמין שאזכה לראות אותו בהופעה? (נראה שכל קאבר שפרל ג'ם עושים ל-The Who מתעלה על המקור).

Anyone else go? Unbefuckinlievable. They played a marathon 2.5 hour, double encore enormo-set of killer tune after killer tune after killer tune. I've been to some arena/stadium gigs in my time, but I've NEVER witnessed an atmosphere like that in a venue of that size before. Not Springsteen, not Oasis, not Metallica...none of 'em. (Drowned in Sound)

לפני שלוש שנים כתבתי שהם לא מזיזים לי יותר. לראות אותם בהופעה היה כמו לראות את האקסית שלך ולהבין בן רגע שאף פעם לא הפסקת לאהוב אותה (הערה ליקירתי: לא, אין זאת אנלוגיה לקודמתך, "המשמעותית"). היום אני מרגיש כמו קרמר, מתחנן בפני החברה שתיקח אותי בחזרה. כל מה שחשבתי שאיבדתי, עדין שם. כל מה שהנחתי שהשתנה פשוט היה רדום וחיכה לגירוי הנכון שיעיר אותו.
ואם אפשר, אסיים בקריאה נרגשת: "שוקי, באמא שלך, תביא כבר את פרל ג'ם לארץ!". ועד אז תחסכו כל שקל שאתם רק יכולים וטוסו לראות אותם, לא משנה איפה. לא משנה מה המחיר. חיים רק פעם אחת.

דם

יזע

דמעות

אהבה

Friday, August 28, 2009

עם כיסוי

כשאוקרביל ריבר שחררו את אלבומם האחרון, The Stand Ins, הם קידמו אותו בעזרת ערוץ היוטיוב שלהם בו נתנו לאמנים שפגשו במשך עשר שנותיהם כלהקה לבצע גרסאות כיסוי לשירי האלבום.
כדי לחגוג את ההופעה שלהם בתל אביב, חשבנו שיהיה כיף לתת לחברינו המוזיקאים לבצע גרסאות כיסוי שלהם לשירים מכל הרפטואר של הלהקה וכך נוצר הפרוייקט המקסים הזה (והמון תודה לכל האמנים הנפלאים שהרימו את הכפפה והשתתפו).
בשבועות הקרובים עד ההופעה, יפורסמו קאברים נוספים ביוטיוב שלנו, watch this space.
גם לכם יש גרסת כיסוי? אל תתביישו, שלחו לנו אותה!

Sunday, August 16, 2009

לי צלצלו הפעמונים

בכל יום ראשון ב-10:30 בדיוק הפעמונים בכנסיה מחוץ לחלון ביתי מתחילים לצלצל בחוסר תיאום מופלא. צלצול ידני, עם חבורה של אנשים שמושכים בחבלי ענק המחוברים לפעמונים כבדים שנשמע כאילו יהדהדו לנצח.
בשבוע הראשון זה היה מאוד רומנטי, בחודש הראשון זה עוד העלה חיוך על פני בבקרים. אבל מאז זה הפך מטרד כמו שכן כבד שמיעה וחסר קוארדינציה שמנסה את כוחו בנגינה בחצוצרה. וכך בכל יום ראשון, אני נסחף למחשבות תיאולוגיות שחוזרות ומתעוררות בכל פעם שאני עובר לי אחת ממאות הכנסיות הנטועות מסביבי; כל זה בשביל העולם הבא? ההערצה, הסגידה, המסירות, האהבה – רק בשביל ההבטחה שאחרי שאמות הכל יהיה יותר טוב? או שמא רק לא יהיה כל כך נורא?
מרתק איך הקונספט הזה תפס כל כך טוב. ברכות לאיש המכירות שעלה על הרעיון השווקי בפעם הראשונה. אם נניח לרגע את כל עניין האמונה בצד ונתרכז רק בחיים שלאחר המוות, אני חייב להודות שהמחשבה בלבד על האפשרות הזאת גורמת לי לחלחלה. עוד חיים אחרי אלו? מה, זה לא נגמר אף פעם? זה כמו צפיה בסרט, משובח ככל שיהיה, הדבר האחרון שאני חפץ מיד אחריו בו הוא לצפות בסרט נוסף. כל כך מתיש. הכל שוב? מההתחלה? במקום חדש? אני חושב שאני אוותר, תודה.
אם יש משהו שאני מצפה לו במוות זו השלווה, השקט שבלא להיות יותר. הנה, המוות נראה פתאום מפחיד פחות. כמה החיים הופכים נעימים, כמה העייפות הופכת מתוקה, כמה הרעש הופך מרתק.
אני חושב שגם Tweak Bird הבינו את זה. שני אחים. תופים. גיטרה. שירה גברית בקול נשי. אי.פי אחד של שבעה שירים קצרים במיוחד עם עטיפה שנודדת בין אבהות רד-נקית לפדופילים מחבקי עצים. שילוב של Black Keys עם Pearls and Brass והרבה פסיכדליה מהסבנטיז. כמה טוב שמישהו עוד מצליח לגרום לגיטרה ותופים להיות ערומים וחוצבים כמו שהם יכולים להיות. הרוח הגבית שהשניים האלה נתנו לי בשבועות האחרונים גרמו לי להרגיש שאני רץ בעודי הולך ועף כשאני שוכב לישון. לרגעים קצרים הם לקחו אותי אל מקום בין העולם הזה לעולם הבא, שם דווקא לא היה אכפת לבלות קצת יותר זמן.

Tweak Bird – Shivers
Tweak Bird – God Help Us
Tweak Bird – Spaceships

Tuesday, July 28, 2009

מדיום וול פולק

כשאתה מוצא את עצמך עושה ברביקיו בגשם קיצי מרענן אתה מבין ששום דבר הוא לא מה שהיה פעם. העולם כמו שאתה מכיר אותו השתנה ואתה ביחד איתו. לפעמים שומן עסיסי שנוטף על גחלים לוחשות זה מה שמעודד תובנות. חזיר שלם היה צריך להטחן וחתיכות קטנות ממנו להעטף בניילון בשביל שהאסימון הקוסמי הזה יפול. ואני? אני בסדר עם זה. נעים לי. גם עם החזיר וגם עם הגשם. כל מה שנשאר לי הוא לתבל את הארוחות בפולק של קיץ והחיים שלי יפים.

Forest Fire הם אלה שנתנו לי השראה בעודי מנסה להדליק את הגחלים (טוב נו, לא באמת אני הדלקתי אבל ההשראה עדין הייתה). פולק-רוק עצל, כמעט מרושל אבל מלא רגש. לו ריד היה גאה בהם. גם בוב דילן. למעשה, סיכוי סביר שהוא כתב להם את השירים. למרות השוני בין הקטעים באלבום הבכורה שלהם, Survival, הם מצליחים להתמזג אחד לתוך השני במעין עייפות וכבדות נעימה שכזאת. כוס הויסקי האחרונה לסגור את הערב.

Forest Fire – Slow Motion
Forest Fire – Through My Gloves



האלבום של Here We Go Magic, נדחק הצידה לפני כחודשיים-שלושה אחרי שהתוייג כהחמצה. יותר מדי קטעים אינסטרומנטליים פסיכדליים מתישים וצליל בעייתי הרגישו כמו אלבום חצי אפוי. הכל השתנה כשראיתי הופעה חיה שלהם. כמו ההבדל בין נתח בשר חי לסטייק עשוי מדיום. פתאום הכל נכון, הסאונד נפלא, השירים מרתקים והבסיסטית והקלידנית מעוררות תאבון לא פחות. אם נדבוק במטאפורות מעולם הגחלים, גם פה, הכל תלוי בהגשה. אם יש לכם את היכולת כמעט ולחוש בטעמו של הסטייק על קצה לשונכם כשאתם רואים פרה באחו, השירים הבאים בשבילכם.

Here We Go Magic – Fangela
Here we Go Magic – Only Pieces

ואחרי ארוחה מדושנת שנשטפה בבירה ותובלה במוזיקה איכותית הייתי מוכן ללכת לראות את Strange Folks בהופעה חיה. בפעם השלישית בחודש האחרון. אבל להם עוד יגיע פוסט משל עצמם.

Saturday, July 25, 2009

לא המדינה, הגבר

זה כנראה הקיץ הלונדוני הנפלא הזה שלוקח אותי למחוזות מוזיקליים שבדרך כלל לא הייתי מוצא עצמי פוסע בהם. ואולי מספיק אלבום אחד ממכר ודי.
Portugal. The Man (הנקודה במקור) הוציאו אלבום חדש והתאהבתי בו משמיעה ראשונה. אין לי מושג איך מצליחה להקה מווסילה, אלסקה לגרום לשמש לטפטף עלי (קחו אותי לסופרפארם!) ולשיער שלי להתנפנף כאילו סלון ביתי הוא מכונית פתוחה הדוהרת בכבישיה של קליפורניה.
על אף שם האלבום, The Satanic Satanist, שמרמז על תוכן אלים והעטיפה המטרידה במיוחד, מה שממתין בפנים הוא ההפך הגמור. אמנם לא פופ דביק, אבל מוזיקה מדבקת במיוחד שגוררת אותי שוב ושוב לסינג אלונג. משהו שנשמע כמו בלנד מאוד מוצלח של Yeasayer, Mother Love Bone ו-Jefferson Airplane ברגע של אופטימיות שיגרום לטלטאביז להראות מאנים-דיפרסיביים. כן, טלטאביז.

Portugal. The Man – People Say
Portugal. The Man – The Woods
Portugal. The Man – Guns and Dogs

Friday, July 24, 2009

נאצים vs. באסים

מאז הדיג'יי סט של נוטוויסט בשבוע שעבר אנשים לא הפסיקו לשאול אותי אם אני יודע מה היה הקטע בעברית שמרטין גרטשן (Acid Pauli) סימפל. מסתבר שמדובר בראיון של תמיר אלברט ברדיו, איפשהו בשנות השמונים המאוחרות, בו הוא מתלונן על כך שאין באסים ברדיו בארץ וגם במועדונים וכנראה שהסיבה לכך היא שמישהו לא רוצה שאנשים ישמחו.
בארוחת הערב לפני הסט, מרטין, שהתוכן של הראיו סיקרן אותו לחלוטין, שאל אותי בשיא הרצינות אם זה אכן נכון שהמדינה מנעה מהרדיו וממועדונים לנגן באסים ואם זה עדין ככה היום. עניתי לו כמובן שלא היו דברים מעולם ובשונה ממזרח גרמניה, ישראל בשנות השמונים הייתה מדינה נאורה ופתוחה (זה רק לאחרונה שהפכנו נאצים מסריחים). האמת שיותר מהכל אני רוצה לשמוע את מה שיש לתמיר אלברט לומר על הקטע הזה והרפרנס ההזוי אליו.


למי מכם שלא היה שם, הפסדתם רגע היסטורי – זאת הייתה הפעם הראשונה שהאחים אייקר פרצו עם שירים לתוך הדיג'יי סט של מרטין ולא רק זה, זה גם היה אחד מהסטים הכי מחוננים שיצא לי לשמוע בחיי. ואם לא הייתם שם וגם לא פקדתם את ההופעה, הפסדתם את אחת ההופעות הכי טובות שנראו בארץ. אני יודע, אני לא יכול להגיד את זה, זה לא אמין. אל תסתפקו במילים שלי, תקראו את מה שמיכאל רורברגר כותב (ועוד שלל ביקורות נלהבות נוספות בתחתית העמוד). אם יורשה לי רק משפט אחרון, רק בכדי שלא אשמע עוד תלונות בנוסח "איזה בעסה שלא באתי להופעה, דווקא רציתי", עשו לעצמכם טובה ובואו להופעות שלנו. כל אחד ואחד מהאמנים שאנחנו מביאים נבדק בהופעה ואלא אם כן הוא קיבל הרעלה מאיזה חומוס מקולקל או כוויות מדרגה 2 מהשמש התל אביבית, צפויה לכם חוויה היסטרית.
עד כאן לפרומושן עצמי, ממחר חוזרים פוסטים על מוזיקה (והעובדה שנעלמתי מכאן מעידה על כך שכדאי לכם להתחיל ולחסוך כסף לעוד הופעות...)

About the Bass – excerpt from an interview with Tamir Albert

Friday, July 03, 2009

דני דין בארץ האבות

תמיד פינטזתי שכשאהיה לי ילד, כל טיול איתו בעגלה יהיה לחיות סצינה מאיזה צ'יק פליק שבה בלונדיניות חטובות ושופעות (שמשום מה תמיד הולכות בזוגות או שלשות) יעצרו אותי כל כמה מטרים בהערצה לילד ואיזו קריצה לאבא שמאשרת לו שהוא yummy daddy.
המציאות, כמו תמיד, דלוחה, אפילו יותר ממה שציפיתי. במקום יחס מועדף שקצת ילטף לי את האגו נתקלתי בתופעה מרתקת – אף לא הבחורה הפיסחת ביותר שולחת מבטים לעברי. לא יכולתי שלא להסביר לעצמי שבעצם מדובר בנימוס ולמעשה כל אותן בחורות שבחרו לא להעריץ אותי באותו היום בסה"כ מנסות שלא לפגוע בכבוד המשפחה שלי וחוששות שמא מטרים מאחורי אורבת יקירתי עם אלת בייסבול שתרסק את גולגולתיהן בחבטה החלטית אחת. הסברה האחרת הייתה שהן שם אבל אני פשוט לא רואה אותן כי אני מרוכז מדי באיש הקטנטן והמרתק שנמצא בתוך העגלה שלא מפסיק לחייך אלי.
כשחלקתי את התסכול עם הבוס, הוא ענה בפשטות: "welcome to 'The Invisibles' club" ובמשפט אחד קצר פסל את כל התאוריות שלי מכל וכל ושלח אותי להתמודד עם עובדות החיים החדשות. את הבשורה בחרתי לעכל בהסתגרות בביתי וחישוב צעדי הבאים. עוד מוקדם מדי למשבר אמצע החיים, אולי קצת מוזיקה חדשה תנחם אותי.

הזעקות שפותחות את האלבום של Cymbals Eat Guitars היו שחרור אדיר, למרות שכלל לא בקעו מהגרון שלי. להקות עם שם כזה, בדרך כלל מספקות סחורה בינונית במיוחד. כמה כיף שזה לא המקרה. הרביעייה מסטייטן איילנד (נשבר המונופול הברוקלינאי, הידד!) עושה אינדי-רוק שנשמע שילוב בין אנגלי לאמריקאי, אם להכללה שאמרתי בכלל יש תוקף בעולמנו. מה שזה לא יהיה, זה עובד. קשה להאמין שהילדים האלה סיימו תיכון ב-2006 והוציאו את האלבום הזה לבדם. הטעם הבוסרי הזה כל כך מורגש, לא בגסות אלא בתחושת ראשוניות שעולה ממשהו שכבר שמעת עשרות שכמותו. מסתבר שאפילו פיצ'פורק נתנו להם ציון שערורייתי והמלצה חמה (לפני 4 חודשים?! ג'יזס, אני בפיגור רציני).

Cymbals Eat Guitars – And the Hazy Sea
Cymbals Eat Guitars – Wind Phoenix

מהצד השני של האוקיינוס, בלידס, Grammatics שחררו את אלבום הבכורה שלהם. אם תרצו, הם יכולים להמנות יחד עם אוסף של להקות בריט-רוק אחרות בעלות סולן מאנפף ורוק שכמעט ואפשר לרקוד. בימים כתקנם הייתי עשוי לתעב אותם מחמת מיאוס, אבל המורכבות המוזיקלית, והעושר של ההפקה אמרו לי שבינות כל הזבל שצף בממלכה, יש פה משהו ששווה האזנה נוספת. כמות הלהיטים הפוטנציאליים שיש באלבום הזה מפחיד והיפה הוא שלא ניתן לפסול אף לא אחד מהם כממתק קיצי שיתפוגג עם הגשם הראשון. קצת Foals, קצת Friendly Fires, קצת Smiths (האמנם?) וקול שני נשי ששובר את הגבריות המחורבנת הזאת שחולשת על כל השוק הפטריארכלי הזה. איכות זה לא מילה גסה. הנה שני הקטעים שפותחים את האלבום, כמעט כל צמד קטעים אחר היה עובד באותה המידה.

Grammatics – Shadow Committee
Grammatics – D.I.L.E.M.M.A

ובחזרה לאמריקה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל מאז ש-Fleet Foxes הפכו להיות מה שהם, נשמע שגל להקות אומרות לעצמן "היי, אבל גם אנחנו יודעים לעשות פריק-פולק מקסים שכזה" והופ, רוכבות על זנב ההצלחה כמו קטנוע אחרי אמבולנס שמפלס דרכו בכביש פקוק. Local Natives היא כנראה אחת היחידות מאלה שנראה שיצליחו לא רע בזכות עצמן. אחרי שעלו לכותרות בעקבות הופעות שמשכו לא מעט תשומת לב ב-SXSW האחרון, הם עומדים בפני שחרור אלבום הבכורה רק שעדין אין להם לייבל. מעניין אם ההייפ יאכל אותם או שהם אותו. אם נתרכז לרגע בהווה המוזיקלי שלהם, נשאר עם להקה הכי חמודה, קצת פחות דרמטית ומושלמת מהשועלים אבל נעימה לא פחות. אני עדיין תוהה אם הייתי אוהב אלמלא פליט פוקסס הקדימו אותם, אבל לא יכול להגיד שהזה מפריע להנות מהם.

Local Natives – Airplanes
Local Natives – Cards & Quarters
Local Natives – World News

Friday, June 26, 2009

חומות של תקווה

20:30. כולם ישנים. אני במקומי הטבעי על הספה בסלון, מוכן לעוד ערב משמים. זכרון ההופעה המקולקלת והמקוללת של Gang Gang Dance שפקדתי עדין מטריד את מנוחתי. איזה בזבוז של ערב והכל בגלל מקלדת אחת תקולה. אני זוכר את הימים בהם ללכת להופעה היה עניין של הכרזה: "יש לי הופעה היום", "גם היום?", "כן, גם היום" הייתי עונה בנחרצות ויוצא את דלת הבית בטריקה החלטית. בימינו אנו, ללכת להופעה הפך להיות פשוט כמו להוציא ויזה לארה"ב לבין לאדן; תחנונים, הכנה מנטלות והבטחה לפיצוי הולם הם רק חלק מהתהליך של קבלת אישור מאם הבית.
בעודי יושב ומתרפק על זכרונותיי, חלפה מחשבה זדונית בראשי – אתה יכול לחמוק להופעה ולחזור עד חצות מבלי שאף אחד ידע. "איך אתה מעיז לחשוב על זה?" אמרתי לעצמי בעודי לובש את מכנסי הג'ינס. "לעזוב את יקירתי ויוצא חלציי לבדם? בלי דמות גברית שתגן עליהם מפני העולם האכזר?" סלדתי מעצמי תוך כדי קשירת שרוכי הנעליים שלי. "אתה צריך להתבייש שאפילו העלת את זה על דעתך" נזפתי בי וסגרתי את דלת הבית מאחורי בשקט ששמור לחתולי רחוב.
יצאתי מהטיוב והצצתי בטלפון. עדין אין שום הודעה נוזפת, מצויין. הגעתי בדיוק בזמן לחימום השני. "תעשו את זה קצר, אין לי את כל הלילה" אני ממלמל לעצמי. אבל אז עולה לבמה בחור שמנמן, מזוקן וממושקף בג'ינס אדום וחולצה אדומה שעליה כתוב "Pobody is Nerfect" – האנטיתזה לפרונטמן של להקה בכל רמ"ח איבריו, מה שכמובן גורם לי לחבב אותו באופן מיידי (בפעם האחרונה שזה קרה זה היה עם הוט צ'יפ אי שם בימים שהם היו אנונימיים מספיק לחמם את גולדפראפ). אחרי 10 דקות על הבמה, חיבבתי גם את המוזיקה שלו וקיוויתי שיקח את כל הזמן שבעולם. Grosvenor הוא Rob Smoughton, חבר לשעבר בהוט צ'יפ (הא!). בשונה מלהקת האם, המוזיקה שלו היא גרסה עדכנית לפיל קולינס, ג'ו גקסון, פול סיימון ושאר פופ אינטיליגנטי תוצרת שנות השבעים-שמונים. לא עוד רטרו אלקטרו אלא משהו מרענן לחלוטין שאני מאמין שעוד לא יצא לי להתקל בו, וודאי לא באיכות כזאת. והנגנים שלו, איזה תענוג – סולואים ארוכים של סקסופון, קלידים מרחפים ובסיסט שגורם להכל להשמע הדוק הדוק. אחרי חצי שעה מזה, הרגשתי פתאום את חדוות ההופעות החיות, שנקברה לאחרונה תחת ערימה של חיתולים משומשים וקופסאות ריקות של טיק אווי, זורמת שוב בעורקים וממלאה אותי מחדש.

Grosvenor – Nitemoves

אבל לא בשביל זה הפקרתי את המשפחה. אלה The Chap שפיתו אותי אל הצד האפל. כבר פיספתי אותם יותר מדי פעמים, בכל פעם במקום איזוטרי אחר ומי יודע מתי יופיעו שוב. אני לא בטוח שהזכרתי אותם פה קודם אבל האלבום האחרון שלהם, Mega Breakfast, היה אחד האלבומים שהכי אהבתי כבר שנים. פאוור-ארט-פופ© מלא השפעות מכל הבא ליד, שופע הומור, לא דומה לשום דבר ששמעתי קודם לכן, מדבק בצורה מדאיגה ומרקיד, כמה שהוא מרקיד.
ועכשיו רק נשאר לבדוק מה הם מספקים בהופעה. למעשה, מספיקה תמונה אחת של חברי הלהקה בשביל לנחש איך זה ירגיש לייב. אל מול קהל מצומצם אך נאמן עולים שלושת הגברים (הצלע הנשית בחופשת לידה. האירוניה...), ומתמקמים איש איש בעמדתו. הסולן מתקרב למיקרופון ומסביר: "זאת אותה הופעה שאנחנו עושים כבר שנתיים. אנחנו כבר ממש טובים בה". חצי חיוך טרום מוזיקלי נמרח על פני, שהופך לחיוך מלא ונלהב כשהם מתחילים לנגן. כמה נדירות הלהקות שהנונסנס שלהם גם מבריק מוזיקלית. כשהקטע הראשון מסתיים, הסולן מכריז בפסקנות רצינית: "That was excellent". מת על ההומור שלהם. לפני שהם ניגשים לשיר הבא, הגיטריסט לוחש למיקרופון " This song is about getting lost in the woods while looking for the woman you love". לכשעצמו אין שום דבר מצחיק במשפט (אם מתעלמים מהעובדה שהשיר מדבר על משהו אחר לחלוטין) אבל כשהוא חוזר שוב על אותו המשפט לפני השיר השלישי, הרביעי והחמישי, זה הופך להיות קאצ' פרייז שאתה רק מחכה לשמוע שוב. הדקויות של ההומור שלהם לא עוברות בכתיבה, אני בטוח. שלא לדבר על העוויות, הפרצופים, ההעמדות לשירים, ה-freezים והנוכחות ההזויה שלהם על הבמה. החשוב הוא שכל אלה לא באו כדי למשוך את תשומת הלב ממוזיקה בינונית אלא רק להעצים את החוויה. וככה זה ממשיך, הם מנגנים אדיר, קורעים את כולם מצחוק תוך כדי עד שאפילו אחרוני הציניים מבינים שמדובר באנשים הכי מאגניבים שהם יפגשו בתקופת חייהם. האנטיתזה הזאת שהם מהווים לכל סצינת המוזיקה הלונדונית הופכת את האנשים האלה מעוד להקה שאני אוהב לכמעט גיבורי תרבות, שנראה כאילו כל מה שהם רוצים הוא להשאר הרחק מכל אור הזרקורים ולהמשיך לעשות את השטויות שלהם, מדי פעם אפילו על במה, כשהם לובשים מכנסי התעמלות קצרים.
לקראת סוף ההופעה, כינור וויולה בלויים, שעומדים בצד נטושים מאז תחילתה, נכנסים לשימוש. והכל בשביל קטע אינסטרומנטלי אחד, שכולו אילתור אחד ארוך שבו הגיטריסט והבסיסט בועלים את הכינור והויולה בהתאמה. מיתרים פוקעים, קשתות מתפרקות והצ'אפ מצליחים להוציא תחת ידיהם המוטרפות, צלילים צורמים שהופכים להיות חגיגה לרגליים. בכל קונסטלציה אחרת, זה היה השלב שהייתי פורש מחמת כאב ראש, אבל הפעם זאת הייתה פסגת ההופעה.
יצאתי מההופעה טעון באנרגיה שלא התפוגגה כל הדרך הקצרה הביתה. כשנכנסתי לחדר השינה, כולם עדין ישנו אבל לא יכולתי להתאפק והערתי את יקירתי כדי לומר לה כמה שאני מעריך אותה שנשארה לבד רק בשביל שאוכל ללכת להופעה. "על מה אתה מדבר? איזה הופעה?" היא שאלה מנומנמת. "כלום, כלום... שום הופעה... את חולמת. ראיתי משהו בטלויזיה. הייתי פה בסלון כל הזמן. באמת.".

The Chap – Proper Rock
The Chap – Ethnic Instrument
The Chap – Fun and Interesting

How un-Zero7-ish of them...

Tuesday, June 23, 2009

!להתראות, נוטוויסט

Saturday, June 13, 2009

צופה אל הבאות

בעודי צופה בערימת האלבומים שעדין לא האזנתי להם תופחת בקצב מסחרר אני תוהה אם לשמוח שלפחות אני מעודכן מספיק בלמה עלי להקשיב או להשבר ולהודות שאין שום סיכוי שאגיע לשמוע אותם השנה. תחושת הידיעה הזאת שהתחיל תהליך הדרגתי שאי אפשר להמנע ממנו ובסופו אמצא עצמי מפסיק לגלות מוזיקה חדשה, מעיקה כמו הידיעה שביום מן הימים אני עומד למות. זה עוד לא לגמרי פה, אבל אני מצליח לדמיין את זה ואני שונא את מה שעולה בעיני רוחי. עכשיו אחרי שגרמתי גם לכם להרהורים אקזיסטנציאליסטיים ולהזיל דמעה ניהיליסטית, אולי, ממש כמוני, תתנחמו בכל זאת בקצת ריליסים חדשים?

Zero 7 היקירים מוציאים אלבום חדש עם עטיפה עלובה משהו העונה לשם העלוב משהו Yeah Ghost. הקטע הראשון ששוחרר מתוכו לא מבטיח כלום, לטוב ולרע. אחרי כמה וכמה האזנות, אני לא בטוח שאני אפילו זוכר איך הוא נשמע, אבל עוד מוקדם מדי לשלוח אותו לפח. מה זה מלמד אותנו? ממש כלום, אבל משהו בי סומך עליהם שהם לא הוציאו תחת ידיהם משהו חצי אפוי.

Zero 7 – Everything up Zizou





בערך באותו הזמן הדנים האהובים עלי בעולם, Mew, מוציאים את No More Stories…, עם עטיפה שאני נאלץ להודות שמפחידה אותי. אני בטוח שלילה אחד כשאקום לשתות משהו, היא תחכה לי במטבח עם סכין לחם ביד, צ'אקי סטייל, ותנסה לחסל אותי. מה קורה שם בכלל? זה פרפר? ליצן? ביצה? ואיך יכול להיות שאני מפחד מעטיפה? אני חייב לדבר על זה עם הפסיכולוג שלי. הקטע הראשון מהאלבום לעומת זאת, מדגים שוב את המימרה הנושנה – אל תשפוט אלבום לפי העטיפה הקריפית שלו. אלוהים אדירים, איזה שיר פגז. בשמיעה ראשונה חשבתי לרגע שמיו התחברו לצד הגאה שבהם ועכשיו הם מכוונים לרחבות ריקודים הומות. אבל לא, זה לא המקרה. אני מהמר שהאלבום הולך להיות הקפיצה הגדולה הבאה שלהם מהאינדי אל לב המיינסטרים ודי במהרה אל תוך הופעות אצטדיונים. מארק מיי וורדס.

Mew – Introducing Palace Players

ולסיום Nouvelle Vague, חוזרים עם אלבום שלישי. אותו שטיק, עובד לא רע בכלל, למרות שעוד לא החלטתי אם אני אוהב את האלבום מספיק. בהופעות חיות, דרך אגב, שרה איתם בחורה בשם Deah (הסולנית של ה-The Love Gods) שעליה נאמר "ימבמבולה? מי זאתי?" ליטרים של ריר נספגו בחולצותיהן של גברים מחורמנים ונשים מחורמנות לא פחות בערב ההופעה. ולמרבה ההפתעה היא גם זמרת נהדרת.

Nouvelle Vague – So Lonely :: Police cover

אם למישהו מכם הפוסט הזה מביא את חדשות יום האתמול, אני מקווה שתמצאו רחמים בלבבותיכם לסלוח לי. הזמן, הפך למצרך יקר, כזה שגם כסף לא קונה, ועל אף שהפוסט נכתב ביום חול, רק בשבת מצאתי את הדקות הפנויות לפרסם אותו. נכון שלא נורא?

Sunday, May 31, 2009

פועל שחור של היצירה שלו

Friday, May 22, 2009

באופן רגרסיבי

בתקופת ההעדרות שלי מהבלוג גיליתי שאין צורך בטיפולי היפנוזה או מדיטציה עמוקה בכדי לחזור לילדות. ישנו מתכון מיידי הרבה יותר, אך השמרו לכם, לא אוכל לקחת אחריות על תוצאותיו. כל מה שעליכם לעשות הוא להזמין את הוריכם להתגורר אצלכם למשך 10 ימים, לא יותר. בתוך ימים ספורים (אם לא שעות ספורות), כל אחד ואחד מכם ילבש מחדש את תפקידו במארג המשפחתי ולפני שתבינו מה הכה בכם, שוב תהיו בני 16, גרים בבית הוריכם ותשלפו ציפורניים וחרבות על כל צעד ושעל. אל תטעו, אין אף לא שמץ של דמיון לביקור בבית ההורים אחרי שעזבתם אותו, אפילו כזה שכולל לינה. מדובר בלהכניס את זוג האנשים היקרים האלה אל תוכם ביתכם שלכם, פינתכם, מבצרכם שיצרתם לכם כדי להחבא מפני העולם שבחוץ. ודי במהירות, כל שגרת החיים והדברים שעושים את החיים שלכם שלכם מתחילים להתפוגג. מישהו מזיז את הגבינה שלכם. אבל לא רק אותה – גם משחת השיניים והנעליים כבר לא איפה שאתם תמיד מניחים אותם. ויחד איתם עוד דברים נוספים שלפעמים לוקח ימים לגלות. הידיעה שמשהו השתנה היא זאת שמטריפה. וזה לא נגמר בזה – שאלות כמו "איך אתה לובש טי שירט בקור הזה?" ("קיץ עכשיו, אמא"), "מתי אתה חוזר?" ("לא באמת שאלת את זה, נכון?"), "סע בזהירות" ("אני לוקח את הטיוב, לעזאזל!") נזרקות לאויר כמו נעליים על מנהיגי העולם החופשי. ואם כל זה לא מספיק, תוסיפו את חווית הפפראצי שמתעדים בסטילס ווידאו את הנכד החדש שלהם ויחד איתו כל צעד ושעל שאתה עושה מהשניה שבה אתה קם טרוט עיניים מלילה מתיש ועד לרגע שמגיע אחד נוסף. !!!Serenity now.
הנה כמה דברים שעוזרים לי לאחרונה לאסוף את רסיסי חיי ולשמור על בריאותי הנפשית.

אחרי שכל צוות מונוקרייב צעק עלי שאני איש טיפש במיוחד כשעניתי "לא ממש טרחתי להקשיב לו" לשאלה "האם אהבת את האלבום החדש של Gomez?", לא נותרה לי ברירה אלא לשבת ולהאזין לו ברצינות. בשמיעה הראשונה, כמעט וגלגלתי אותו במורד במדרגות לכיוון פח האשפה וכבר תכננתי לחזור עם אצבע אמצעית קפוצה מנופפת אל מול פניהם של רנן ואורלי. היה חסר לי egde באלבום, כזה שיבדיל את מה שאני שומע מעוד אלפי להקות אחרות. מדהים כמה אנו הופכים חסרי סבלנות למוזיקה. אבל דווקא חוסר האדג' הוא מה שהחזיר אותי לאלבום לשמיעה שניה, הייתי זקוק למשהו רגוע שלא ידרוש יותר מדי ממני ואז, החל האלבום להפתח. הם מוכשרים האנשים האלה. כל צליל במקום. כל שיר מושלם. בין אם אלה שירים שנשמעים כאילו נכתבו לפרק סיום של סדרה אמריקאית, שירי פופ פסיכדליים, בלדות פולקיות או שירים בהם רוחה של פרל ג'ם, לא פחות ולא יותר, נחה עליהם. זה מסוג האלבומים שאני אוהב נגד כל הסיכויים וזאת כנראה הסיבה שאני לא מפסיק להקשיב לו שוב ושוב ושוב. שימו את הציניות בצד לשניה ותקשיבו, מחכה לכם חוויה נפלאה.

Gomez - Win Park Slope
Gomez - Airstream Driver

ואם כבר נכנסתי למוד הרכרוכי הזה, Joker's Daughter היא עוד מישהי שבימים כסדרם לא הייתם שומעים את קולה בוקע מהרמקולים שלי. פולק נשי רך וחמוד מדי אף פעם לא עשה לי את זה, אבל ההפקה של Danger Mouse והעובדה שהקול שלה הזכיר לי את Giulia Tellarini (נו אתם יודעים, ברסלוווונהה...) קנו אותי. גובלינים, קרוקודילים, קנקן תה צהוב ואפילו עוגיות Jaffa הופכים את האלבום הזה להליכה על הגבול הדק שבין חלום לסיוט. בדיוק המקום בו אתם רוצים לצעוד לפני השינה.

Joker's Daughter – Worm's Head
Joker's Daughter – The Bull Bites Back



איפשהו ב-2005 יצא אלבום בכורה יפהפה, מהסוג שנוטה להקבר תחת ערימות של אלבומים וקשה לזכור אותו אבל גם אי אפשר לשכוח. דבר דומה קרה גם ללהקה, Engineers שנעלמה אחרי אותו אלבום כאילו מעולם לא הייתה. 4 שנים אחרי הם חוזרים עם אלבום נוסף, Three Fact Fader, שממשיך מהנקודה בו הפסיק הקודם. קשה לומר שזה אלבום שציפיתי לו בכיליון עיניים, אבל ממה ששמעתי עד כה, עם או בלי הציפייה, הוא ימצא את עצמו מנוגן ערב אחרי ערב בשבועות אחרי שאשים את ידי עליו.

Engineers – Three Fact Fader
Engineers – Clean Coloured Wire



ויש גם אלבום שני שאני כן מצפה לו- זה של Little Dragon, ההרכב השוודי הנפלא של יוקימי נגאנו ואריק בודין (שמופיעים עם חוזה גונזלס). אין כמו הטריפ הופי הג'אזי שלהם; על פני השטח הוא לאונג'י ורך אבל אם תקשיבו טוב טוב תגלו שיש משהו מאוד מטריד – עצוב, קודר, חסר שקט – מתחת לחזות התמימה של המוזיקה שלהם. וזה ממשיך עם הסינגל החדש שהוציאו לקראת האלבום הבא. באופן די נדיר הם חיממו את טי.וי און דה רדיו בסיבוב האחרון שלהם בארה"ב ולפי מה ששמעתי מהם, יש סביבם באזז די חביב שם, בעוד בארצם מולדתם הם די אנונימיים. לך תבין.

Little Dragon – Fortune
Little Dragon – Blinking Pigs

Wednesday, May 13, 2009

אחרון ודי

Saturday, April 25, 2009

הסבון בכה מאוד

04:13 בבוקר. כבר לא זוכר כמה פעמים הלכתי לישון היום, או שמא זה היה אתמול? חייב להחזיר את עצמי למצב שינה. כוס תה, הדרך האנגלית לפתור את כל מכאובי העולם, קצת מוזיקה חרישית וגלי המוח שוב יתכיילו לתדר הנכון לשינה. זה יהיה זמן מצויין להקשיב באינטימיות ל-Soap&Skin, אותה אוסטרית בת 18 העונה גם לשם הקשה Anja Plaschg.
שיר, שניים, שלושה והשינה הולכת ומתרחקת ממני. הצנרת של ההסקה מתחילה להשמיע רעשים. משהו בחושך מסביבי מתחיל להטריד אותי. ארבעה, חמישה, שישה שירים. אני יכול להשבע שמשהו נושף בעורפי. המוזיקה שלה מעירה את הרוחות בביתי. שבעה, שמונה שירים. קולה של ילדה שנכלאה במרתף אפל גורם לי להתפתל בחוסר נוחות. תשעה, עשרה, אחד עשר שירים. אני כמעט ונכנע. הדמעות חונקות אותי. מה יכול לגרום לנערה לכתוב מילים כאלו? שניים עשר, שלושה עשר שירים. כל זכרון כואב שאי פעם נחרט בי צף ומכה בי שוב.
מותש ומבועת אני חוזר למיטתי. הצד שלי מרגיש קר מתמיד. אני מצטנף ומתחבא תחת שמיכת הפוך שלי. לישון, אני חייב לחזור לישון.

Soap&Skin - Spiracle
Soap&Skin - Thanatos
Soap&Skin - Mr. Gaunt Pt 1000

Sunday, April 19, 2009

אבא תרחם, אבא תרחם

אם הפוסטים האחרונים עוררו בליבו של מישהו מכם חשש שמא מונוקרייב יהפוך להיות בלוג להורות צעירה, אתם מוזמנים להרגע. עוד לא הספקתי להגיד "הוא שוב השתין עלי" וההופעה הבאה שלי הגיעה. כבר הרבה זמן לא כתבתי על הופעה, אבל בעיקר בגלל שלא הייתה סיבה מיוחדת (למעט ההופעה של The Dø, ששווה שני פוסטים לפחות שמעולם לא נכתבו). אתמול בערב, Apes & Androids הוסיפו קצת שמן למדורת המילים שלי.
כשיצאתי את הבית בשעות החשיכה, בפעם הראשונה מזה שבוע, גיליתי עובדה מפעימה – עייפות כרונית היא אחד מסמי ההזייה החזקים ביותר. האורות, הקולות, הריחות נעשים לפתע כל חזקים עד שהכל מתערבל לכדי עיסה אחת. נסיעה באנדרגראונד הופכת לבליל סמיך בו אפשר לטעום כל רעש ולהריח כל צבע. הליכה מרגישה כמו שחיה. דיבור מרגיש כמו ציור. רק נסו לדמיין איך מרגיש אולם הופעות עם עשרות זרקורים צבעוניים, צפוף באנשים ומוזיקה בווליום מופרז. שוחי אין דה סקיי וית' דיימונדס.
את הדקות הארוכות והמתות שלפני ההופעה של הקופים והאנדרואידים מילאו Heartbreak, צמד צרפתי למראה שמזכיר מעט את אייר אם היו בוחרים לנגן איטלו-דיסקו. בחוסר כריזמה וחן, הסולן נע על הבמה בתנועות שהונדסו על ידי הכוריאוגרף של אירויזיון 1983. משהו בכל האוירה גרם למוזיקה להשמע מגוחכת לחלוטין. אבל שיר אחרי שיר אחרי שיר גרמו לציניות של הקהל להתפוגג ולהתחיל לרקוע ברגלים או לפחות לנענע את הראש עם הקצב. חובבי אלקטרו אייטיז כבדים בוודאי ימצאו רצועה ראויה או שתיים באלבום שהוציאו בשנה שעברה ולמרבה הפלא זכה ללא מעט תשבוחות.

Heartbreak – We’re back
Heartbreak – Regret

אבל לא בשביל זה נטשתי את משפחתי, אלא בשביל לרקוד לצליליהם של חבורה של הומואים, במובן הכי נפלא של המילה. כשכתבתי עליהם לראשונה בסוף השנה שעברה, עוד לא סיימתי להתפעל מהעושר המוזיקלי שטמון באלבום שלהם ועדיין לא ידעתי עד כמה חזק הוא יהדהד עם הזמן. כבר רבות דובר על עידן הפוסט פוסט מודרניזם ומותה של המוסיקה כבר הוכרז בכל הזדמנות אפשרית. יכול להיות שהמוזיקה מתה, ומכאן ואילך הכל מיחזור אחד ארוך ונדוש. אבל גם אם כן, פעם בכמה זמן, נופלת לחיקנו להקה שנשמעת כמו כל כך הרבה דברים אבל גם לא כמו אף אחד מהם בכלל. ממש כמו הכלאה גנטית. וזאת, לדעתי, הדרך החדשה לחדש – אם כל המרכיבים שלך מוכרים וידועים אבל יצרת משהו שגדול מסך חלקיו, ובכן, ידידי, תבורך כי הצלחת ליצור משהו חדש בעולם בו כולם ראו את הכל.
אי אפשר שלא לאהוב את ההופעה החיה של Apes & Androids. אוסף של אנשים גאים למדי, רובם בטייצים כסופים, גופיות קצרות ופנים מאופרות עומדים מול מיקסרים מוארים באור נאון ורוד ולופתים את הגיטרות שלהם באחיזה מלאה כוונות. במקום להיות עסוקים בחזות של עצמם באופן אקסטרווגנטי ומעייף, הם מרוכזים במוזיקה. במצערת פתוחה עד הסוף הם מנגנים גלאם רוק, גלאם פופ, גלאם אלקטרו וגלאם מטאל, כזה שיכניע גם את ההומופוב הגדול ביותר. אין הרבה דיבורים על הבמה, רק שיר ועוד שיר ועוד שיר וקונפטי, כל כך הרבה קונפטי. ההבעה שתקועה לי על הפנים היא דומה לזאת שהייתה לי בפעם הראשונה שראיתי דינוזאור או סירת מפרש בוקעים מאחת מאותן תמונות תלת מימד מטופשות. ברמקולים בסלון ביתי האלבום נשמע נפלא, בהופעה בם מטפסים לרמות שמיימיות. איפה MGMT הרדודים ואיפה הם. צאצאיהם האבודים של פיטר גבריאל ודיוויד בואי מתיזים פה להיטים מרקידים ואינטלגנטיים באופן מחשיד ומסעיר.
בניו יורק החברה האלה זוכים למנת התהילה שלהם (והרבה תודה לממש-בקרוב-הצלע-הניו-יורקית-של-מונוקרייב שהשביעה אותי שלא לוותר על ההופעה שלהם), בלונדון זה מתחיל להתגבר. ובארץ? המממ... אני לא חושב שגלאם עובד בארץ. אפילו לא משה גלאם.

Apes & Androids – We Don't Understand You
Apes & Androids – Radio
Apes & Androids – Hot Kathy

בדרכי החוצה מההופעה שמעתי כמה חובבי מוזיקה אינטלקטואליים שעל אף החיוכים שהיו פרושים על פניהם, ניסו באופן מתנשא לבטל את הלהקה שזה עתה ראו: "הם נשמעים ממש כמו The Darkness" אמר אחד. "לא אהבתי את המטופשות שלהם" התלונן השני. "לי זה הרגיש כמו אוף מונטראול פוגשים את ואן היילן" פסק השלישי, שהיה בוודאי החכם מביניהם, בטון מלומד. חבורה של מטומטמים. אף פעם לא הבנתי למה לעזאזל האינטלקט משתלט על אנשים וגורם להתווכח באנאליות האם הצבע שהם רואים הוא פוקסיה או מגנטה. האם ההגדרה גורמת להם להנות מהמוזיקה יותר? רציתי מאוד לדחוף את שלושתם את מול אוטובוס דוהר אבל לך תסמוך על אוטובוסים שיהיו שם כשאתה צריך אותם.
כשחזרתי הביתה, הרגשתי את העייפות מכרסמת את שולי השפיות שלי. "בבקשה, חמוד, אבא חייב לילה אחד של שינה רצופה" לחשתי באוזנו של היצור הזעיר והשברירי שישן בצד שלי של המיטה. התשובה שלו החלה להשמע בקול מייבב שהלך והתגבר כמו אופנוע שמגיע ממרחקים. אני אשן כבר בקבר.

Wednesday, April 15, 2009

על חשבון שעות שינה

באופן פרדוקסלי לחלוטין, על אף ששעות הערות שלי ביום הולכות ומתארכות, שעות ההאזנה למוזיקה הולכות ומצטמצמות. משהו שקשור בווליום ובאופי המוזיקה שאני שומע גרם להנהלת הבית (שאיני נמנה עמה) לשלוח אותי לחבוש אוזניות. וכך אני מוצא עצמי מאזין למוזיקה במחתרת בחדר השינה, וכותב פוסטים בגלות באמבטיה. ההצגה חייבת להמשך. הדבר החיובי היחיד בכל הסיפור הזה הוא שהמציאות החדשה מחייבת אותי להיות הרבה יותר יעיל ומרוכז במה שאני שומע, מה שגורם לחרא לצוף מהר ולדברים המוצלחים לזהור באור יקרות.

BLK JKS הם דוגמא טובה לזהב גולמי שכזה. אחרי כל גל הלהקות שרוכבות על הצלילים הדרום אפריקאים (Vampire Weekend, Abe Vigoda וכו') הגיע הזמן לנציגים מארץ המקור עצמה. עד כה הבלק ג'קס שיחררו EP בודד והוחתמו ב-Secretly Canadian (קצת אירוני, אבל עדין החתמה מעולה ללייבל אינדי שכזה). קצת כמו Mi Ami מהפוסט הקודם, שאת המוזיקה שלהם בכלל אי אפשר להתחיל ולקטלג, גם הבלק ג'קס יוצרים בלנד מיוחד שדוחף את המקוריות לקצה בעידן פוסט פוסט מודרניסטי שבו הכל מועתק, ממוחזר או שאול. מבלי דמיון מוזיקלי, יש בהם את אותה הרעננות שהביאו TV on the Radio לעולם. הכושים עושים את שלהם, תעשו שהם ישארו.

BLK JKS – Mystery
BLK JKS – Lakeside

ואם אני כבר פה, זה יהיה זמן טוב לספר לכם ש-Alpha, אותו צמד נושן מבריסטול שלא מפסיק להוציא אלבומים נפלאים כבר שנים, הוציאו EP חדש, מה שבוודאי לא מסעיר אף אחד, אך אם אספר לכם שהם בקרוב משחררים את Two Phazed People, אלבום משותף עם Horace Andy אולי אגרום לכמה אוזניים להזקף. כן, אותו דוד ג'מייקני חביב שמסרב להזדקן ונראה שמקליט יותר אלבומים מאשר סמואל ג'קסון משתתף בסרטים, בא להציל לאלפא את הקריירה. חידוש לא תמצאו פה, התענוג, לעומת זאת, מובטח.

Horace Andy & Alpha – Storm
Alpha – Ariel

Saturday, April 11, 2009

דם יזע ודמעות

בדרך לבית החולים, נהג המונית הפקיסטני שראה את יקירתי נאנקת במושב האחורי, הבטיח לנו שאללה ישמור עלינו. לא הייתי משוכנע אם זה דבר טוב או לא עבורנו. חדר הלידה השקיף לכלא ויקטוריאני עתיק יומין. מעניין כמה מאלה שנולדים פה היום ימצאו עצמם כלואים בו.
שאיפה. נשיפה.
נענעתי עצמי על כדור גומי ענק שמישהו חשב שיכול לעזור לנשים להקל את כאבי הצירים. בוודאי גבר. השקט הפסטורלי בחדר הופרע על ידי אנחות כאב ויאוש והמכונה שעושה "פינג!". מחוץ לחלון, השמש בחרה להרים את ראשה רגע לפני ששקעה מעל שדרת עצים גבוהה. חבורה של עורבים שחורים טבלו במים שנקוו על גג בניין סמוך.
שאיפה. נשיפה.
חוסר האונים הארור כשמולי אהובתי סובלת ואיני יכול להציע עזרה העביר אותי על דעתי. עוד כוס קפה. עוד חופן בוטנים מסוכרים. ארוחת מלכים. בעדינות אין קץ, האכלתי את יקירתי בשברי עוגיות השוקולד צ'יפס שלי. מיכל גז הצחוק עמד מיותם בחדר. תחושת הבחילה מהשאיפות הבריאות שלקחתי ממנו בוודאי איננה תחושת האופוריה המובטחת.
שאיפה. נשיפה.
ידיו של רופא מרדים החדירו את מחט האפידורל אל גבה של האחת שממתינה להפוך לאם טרייה. שרשרת ח"י זהובה וגדולה הציצה מתחת חלוקו. והכל קורה כל כך לאט. דפיקות הלב של העובר במוניטור נתנו קצב לכל אחת מהדקות שחלפו. אחיות פולניות, כורדיסטיניות ואיריות. רופאים יפנים, גרמנים וגם כמה אנגלים. 30 שעות ללא שינה. המתנה ארוכה לפגישה עם הקיסר.
שאיפה. נשיפה.
מותשת, מלאה בתרופות ונאנקת מכאבים, גם ברגעים המתישים ביותר לא יכולתי שלא להתפעל מיופיה של אהובתי. תחת מנורות פלורסנט בוהקות, בחלוק כחול, ישבתי מאחורי פרגוד וליטפתי את ראשה. ברקע הקרפנטרס שרו על כל שה-לה-לה וכל וואו-אוו-או. על אף המתח האדיר, המחשבה שזאת תהיה המוזיקה הראשונה שישמע כשיצא לאויר העולם הטרידה אותי מאוד. זוג ידיים בכפפות מנתחים חצו לפתע את הפרגוד והגישו לי תינוק, הבן שלי.
שאיפה. החנק בגרוני משתחרר בדמעה ובצחוק בלתי צפוי. הוא כאן.

Mi Ami – New Guitar
Mi Ami – Echononecho

Sunday, April 05, 2009

שם בפינה

Friday, March 27, 2009

אבות שמעו בוסר ואוזני בנים תקהנה

בפנטזיה שלי דמיינתי שכשהילד שלי יתבגר אספר לו שבזמן שלאמא ירדו המים, אבא היה בהופעה, והיה חייב להפרד מהלהקה ומהתאומות האסייאתיות שהציעו לו את גופן (בכל פנטזיה שלי ישנן תאומות אסייאתיות) ולחזור הביתה ומשם לבית החולים. ולכן, כשהתקרב תאריך הלידה המיועד, דאגתי למלא לעצמי את הערבים בהופעות ונתתי להסתברות לעשות את שלה. הייתי צריך לנחש שלבחור כמוני, שמצליח להפסיד בשש בש לתיירים גרמנים, אין שום סיכוי עם גברת הסתברות וכך הסתיימה לה שרשרת ההופעות המפוארת ועולל טרי אין.
אני מניח שכמו תמיד המציאות תהיה דלה יותר מהדמיון וכשהוא יתבגר ויגדל להיות הרופא-טייס-כוכב רוק שהוא יועד להיות (כדי לפצות על חייו הדלוחים של אביו) אספר לו שבזמן שהציר הראשון הופיע הוא הפריע לאבא להקשיב לשיר הראשון מהאלבום השלישי של Patrick Watson או ל-EP של Deradoorian. אותו פטריק ווטסון, הקנדי המופלא, שהקסים אותי בהופעה ואותה אנג'ל דרדוריאן ששרה יחד עם Shearwater ויצאה לקריירת סולו. לא אחסוך ממנו את האכזבה שזעקות השבר של אמא שלו גברו על הווליום של הרמקולים והכריחו אותי לחזור אל פני הקרקע מהצלילה אל הרכות הנפלאה שהם הציעו לי.
אם רק יעיז ללעוג לי שאני שומע מוזיקה של זקנים, גב היד שלי יתעופף לעברו עוד לפני שיספיק לומר "ניינטיז". רק כוח הם מבינים הילדים האלה.

Patrick Watson – Tracy's Waters
Deradoorian – High Road

Tuesday, March 24, 2009

?מה הזיון שלך

Saturday, March 21, 2009

אחרי הגשם, לפני המלחמה

רגע אחרי שהשמצתי את הדור הבא שגדל לו באי, שוטף אותי עוד מבול של להקות שצמחו להם כמו פטריות אחרי הגשם (אם יש בכלל תוקף לביטוי ערטילאי שכזה במקום כמו האי האפור). באופן מפתיע, אחת מהפטריות האלה בחרה לעצמה שם אופטימי Post War Years (אם יש בכלל תוקף לביטוי ערטילאי שכזה במקום כמו מדינת היהודים). באופן מפתיע עוד יותר הם הצליחו לחדור את קרום האדישות שצמח על אוזניי השנה.
כשהם פראיים כמו Foals, מרקידים כמו Friendly Fires ואינטיליגנטיים כמו The Week That Was, הם אחד הבלנדים המוצלחים ביותר בפיוז'ן המקומי. אחרי ה-Ep המשובח Black Morning (להורדה ולא רק בשביל העטיפה), הם משחררים סינגל נוסף, Whole World On Its Head, ורק הולכים ומגדילים את הציפיות מהאלבום שיצא בקרוב. יקח להם עוד קצת זמן לקבל את ההכרה הראויה להם, אבל היא עוד תגיע. זה ברור כמו המלחמה הבאה.

Post War Years – Whole World On Its Head
Post War Years – Flames Like Tinder

ובונוס קטנטן: רחוקים בבשלות אבל עם הרבה כוונות טובות הנה We Have Band בעלי השם הכל כך בוראטי. אל תעשו איתם דבר בינתיים מלבד להקשיב להם, אך השמרו לכם, הם מכוונים לרגליים.

We Have Band – Hear It In The Cans
We Have Band – Oh

Monday, March 16, 2009

פנטום, בלי האופרה

אלאניס מוריסט הייתה מתמוגגת; רועי, חברי היקר, שנעדר מהבלוג בנצח האחרון ואף פרש ממשימות העיצוב למונוקרייב לאחרונה, נפל למשכב. זה לא היה מצחיק אלמלא הייתם יודעים מה הדיאגנוזה הרפואית שלו – מונו (הידועה גם במונונוקלאוזיס או מחלת הנשיקה). אתה מבין רועי, מונוקרייב חזקה ממך וכך או כך, היא תמצא את דרכה אליך. אמנם אינני רופא, אך לי זה ברור כשמש שרק כתיבה לבלוג תזרז את ההבראה שלך.
כל כך הרבה אלבומים חדשים יצאו לאחרונה – Royksopp, Junior Boys, The Decemberists, Bat for Lashes, Malajube, Trail of Dead – אחד מהם, אני משוכנע, יצליח לגרור איזו תגובה מנוסחת היטב, לטוב או לרע (יותר לרע לצערי, רובם משמימים). אני משאיר לך את החופש לכתוב על כל אחד ואחד מהם. אם לא בשביל הבריאות שלך, תכתוב בשבילי. מישהו צריך לפצות על ההעדרות הקרובה שלי. אם אתה לא תחלץ לעזרה כל מה שיופיע פה הוא ביקורות על אלבומים של Rockabye Baby.
שניה לפני שאני נעלם, אם לא אכפת לך, רציתי לכתוב רק על עוד אלבום אחד; על The Phantom Band שמעתי בפעם הראשונה מיאיר יונה ואני עדין לא יודע איך לגמול לו על זה (אולי לשלוח את כולכם לקנות את האלבום שלו תהיה התחלה טובה). יאיר הכריז בלי להתבלבל ש-Checkmate Savage, אלבום הבכורה שלהם, הוא אלבום מושלם שבלי שום ספק יהיה אחד מאלבומי השנה. לקחו לי 3-4 האזנות בשביל להבין על מה הוא מדבר. אחרי אינספור האזנות מאז (אני לא זוכר מתי שמעתי אלבום אחד כל כך הרבה פעמים בתקופה כל כך קצרה) אני מאמין שאני אחד החסידים הנלהבים ביותר שלהם בעולם.
למעשה, בשלושת השבועות האחרונים ראיתי אותם מופיעים פעמיים ואם השעון הביולוגי המתקתק בביתי יתיר לי, אראה אותם שוב בקרוב. ההופעה הראשונה הייתה במקום קטן, מפוצץ לחלוטין, שלרוב הסאונד בו מזעזע. בדרך פלא, הם הצליחו להשמע שמימיים. ההופעה השניה, הייתה במקום גדול יותר, גם הוא מלא עד אפס מקום ושם הם נשמעו אפילו טוב יותר. יש להקות שעולות על הבמה בשביל השואו, בשביל הפיל-גוד, בשביל הפוזה. ויש כאלה שבאים לחלוק את המוזיקה שהם אוהבים ונהנים כל כך לנגן. מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתם 6 אנשים על הבמה, מנגנים קטע של שש וחצי דקות על פני שתים עשרה כשברובו עיניהם עצומות?
הניימדרופינג של יאיר לא השאיר לי עוד להקות שאפשר להזכיר כהשראה לפנטום באנד (למעט The Earlies אהוביי) אבל הנקודה העיקרית היא, שזה לגמרי לא חשוב. לא משנה איזה שם אוסיף למדורה, הוא עדין לא יצליח לתאר אותם בצורה מדוייקת יותר.
אלמלא המבטא הסקוטי הרך והנפלא של הסולן, היה קל להאמין שזה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו השנה מברוקלין/פורטלנד/העיר-המגניבה-התורנית-לבחירתכם. אבל מכל המקומות בעולם, הם מגיעים מגלזגו. פאקן גלזגו. מי היה מאמין שמשם תצא הבשורה. ובשורה, כפי שההיסטוריה מעידה, תמיד גורמת לחוסר אמונה והתנגדות מסויימת. היא גם תמיד מבלבלת קצת בהתחלה. וכשאתה כבר מבין אותה, להפיץ אותה לאחרים זה כמעט בלתי אפשרי. הבשורה מפיצה את עצמה.
הכיף הגדול פה הוא לדעת שלא מדובר בהייפ שיעכל את עצמו למוות או איזה טרנד חולף שיגרור שלל חיקויים וממשיכי דרך אלא בלהקה אחת מנוסה שרקחה יצירה מעורבלת בחכמה. שום דבר חדש אין בבשורה הזאת, את הכל שמעתם קודם אבל הפעם מישהו שם את המילים בסדר שמעניק להן משמעות שונה.
שהשד יקח אותי, הפוסט הזה הופך אבסטרקטי מדי. כל מילה נוספת מרחיקה אותי ממה שאני רוצה לומר. ולכן הנה גרסה מקוצרת של הדברים, במיוחד לדור הטוויטר: " גלזגו. פנטום. שחמט פראי. אלבום מושלם. באמאשלי".

The Phantom Band – The Howling
The Phantom Band – Folk Song Oblivion
The Phantom Band – Halfhound

Thursday, March 12, 2009

ילדים סובלים לאלוהים

כשאתה הולך ברחובות הגדולים ומרים ראשך אל בניינים היסטוריים מרהיבים שנבנו בימים רחוקים ושוקע במחשבות על האחוזה של סבא רבא רבא שלך בפולין שמעודך לא זכית לראות, תמיד קיים הסיכוי שקול זר יפתיע אותך ויגרום לך להיישר את מבטך אל כיוונו. אל תטעה, האיש באפודה הצהובה הזרחנית אינו שוטר תנועה והקלסר שבידו אינו מכיל קנסות שמחכים להרשם. רוב הסיכויים שהוא רוצה שתתרום למען צדקה זו או אחרת. האנשים הנמרצים הללו יעשו הכל בכדי לשכנע אותך למה אין מנוס מלפתוח את הארנק עבור ילדים מאפגניסטן שאיבדו את גפותיהם, ילדים מעיראק שאיבדו את אבותיהם, או ילדים מאוגנדה שסובלים מסיוטים בלילה על יהורם גאון ומטוסים צרפתיים. ילדים. סובלים. איך אפשר לומר לא?
הביישנים נופלים טרף לחבורות המתרימים, המנומסים ממציאים תירוץ וממשיכים בדרכם ואחרים מפנטזים שהיו יכולים, רק לרגע אחד, להעלות באוב את רקס קריימר שיפרק להם את הצורה. נסה להתייחס אליהם בעדינות, הם בסך הכל עושים עבודת קודש ואם זה לא די לך, פעם בכמה זמן הם רותמים לשורותיהם אמנים שתורמים שירים למטרת צדקה. בפעם האחרונה, לפני 14 שנים, זה היה The Help! Album. ועכשיו זה War Child: Heroes, עוד אלבום קאברים שאתה חייב שיהיה לך. מה, לא תרמת ברחוב ואפילו את האלבום לא תקנה? איזה מין בן אדם אתה? אתה לא שומע את הכאב של הילדים? אין לך לב?
אל תתבייש. ענה להם. פעם אחת תוריד את המועקה הזאת מהחזה שלך ותאמר להם שבשביל לשמוע את Estelle מחללת (ולא בחליל) את סטיבי וונדר או את Duffy מגעילה (ולא לפסח) את פול מקרטני אתה לא מוכן לשלם אפילו פאונד מסריח אחד ואם הילדים כל כך סובלים עכשיו, אולי לא כדאי להשמיע להם את האלבום מתחילתו ועד סופו. אל תבהל מהפרצופים המזועזעים שמולך, פשוט תמשיך ללכת וכשתגיע הביתה, זכור להוריד את שני הקטעים היחידים באלבום ששווים האזנה. נסה לא לחשוב על ילדים עיראקיים תוך כדי (למעשה, נסה לא לחשוב עליהם בכלל).

TV on the Radio – Heroes :: David Bowie cover
Franz Ferdinand – Call Me :: Blondie cover

Wednesday, March 11, 2009

VI אינטגרציה

כבר חודשים רבים שאני אוגר ובורר, טוחן ומסנן, מאזין ומקלל עשרות להקות אנונימיות ברובן שמגיחות מעשרות חורים באי האינסופי הזה, וכל זאת רק בשביל שאוכל להגיש פה אוסף נוסף של כאלה שהמשותף לכולן, כמובן, הוא שלא יזיק בכלל אם תשמעו אותם בחייכם הקצרים. הפעם יהיה זה שיעור קל בפוסט-פוסט-מודרניזם ודיון פילוסופי מעמיק על מהותה (שלא לומר העדרה) של המקוריות באי הסגרירי.
אחד מהדברים שאני מרגיש נוח לומר, אחרי שהות לא קצרה באי, הוא שלאנגלים אין בעיה עקרונית עם חוסר מקוריות. להקה שתשמע כמו להקה מוצלחת אחרת לא תפסל על הסף ותסקל בכיכר העיר (כמו שעלול לקרות במדינה מזרח תיכונית שאני מכיר). במקום זה, הבריטים הפייסנים האלה יתייחסו אליהם כ"מושפעים מ", "ממשיכי דרכם של" או אפילו כ"מחווה ל". וכך אני מוצא עצמי קרוע בין הרצון לזעוק "המלך עירום" לבין לזעום על המלכה על כמות הכשרון הבלתי נדלית שיש באי הזה שמאפשר ללהקות מליגה ב' להשמע טוב כל כך. הנה כמה דוגמאות שיעזרו להבין על מה אני נרעש:

Duologue :: אם יש קורס באיך לייצר מוזיקה גנרית עם טוויסט, פרוייקט הגמר של דואולוג היה מקבל ציון לשבח מדיקן האוניברסיטה. ממני הם מקבלים תשומת לב רק בגלל הדמיון ל-Stateless (וגם קצת כי לאחד השירים שלהם קוראים 'בת יענה'. מאז Mew לא שמעתי מישהו ששר על החיה הנפלאה הזאת). כמעט לא יאומן שדואולוג יחקו להקה איזוטרית שכזאת, ועם זאת אתם חייבים להודות שיש פה משהו מחשיד.

Duologue – Talk Shop
Duologue – Ostrich

Great Eskimo Hoax :: להיות מושפעים מלהקה שקיימת שנתיים ושיחררה אלבום אחד זה כבר לדחוק את הגבול של הומאג' או המשך דרך. חברי המתיחה האסקימוסית הגדולה (סרטו הגנוז של יהודה ברקן? שלחנו את מושון לאיגלו מחופש לדב קוטב...) מצליחים להשמע כמו ה-Foals בשירה וגם בגיטרות עד שאפשר לחשוב שמדובר בפרוייקט צד של הסייחים עצמם.

Great Eskimo Hoax – Camp Beatbox
Great Eskimo Hoax – Comma Rhythms

Situationists :: פה זה כבר מתחיל להטשטש. הילדים האלה נשמעים כמו כל הבריט רוק והבריט פופ בעשר השנים האחרונות, מנוערים ומוקאים אל תוך כוס בירה מפלסטיק. זה לא רע כמו שזה עלול להשמע, באמת. כל זאת בהנחה שאתם אוהבים בריט פופ\רוק ובירה.

Situationists – Onwards and Upwards
Situationists – Whiskey and Water

LR Rockets :: ואלה, מזכירים לי את מה שמם, נו, הבריטים ההם... לא מצליחים להזכר? זה בסדר, אם האזנתם לכל השירים עד כה המוח שלכם אמור להיות עיסה מוזיקלית שלא ניתן להבחין בה בין פרנץ פרדיננד לג'ורג' בוי.

LR Rockets – Personality
LR Rockets – Dance It Away

אם שאלתם את עצמכם למה לא שמעתם על אף אחת מהלהקות האלה, התשובה היא כנראה שמי שהיה צריך לבחור את מי לקדם, פסח עליהם ובחר אחרות. כמובן, שיש גם האופציה שהם יהיו הדבר החם הבא. וכך, להקות מוכשרות ישארו אלמוניות בשוק רווי בבריט פופ וניו רייב ובמקביל חקיינים עלובים ירכבו על גל קיים ויזכו לדקות התהילה בודדות לפני שיחלפו מן העולם. היפה הוא, שאין שום דרך לדעת מי תהיה באיזה מחנה. מצד שני, אתם חייבים להודות שלא הייתם מתנגדים לתפוס אף אחת מלהקות הכמעט קאברים האלה בהופעה בבר הקרוב לביתכם.

Wednesday, March 04, 2009

כהנא צדק

Saturday, February 28, 2009

אני רק חזרה בשאלה

אני רוצה את העורלה שלי בחזרה. וגם את הכסף ששילמתי לרב שהכין אותי לבר מצווה. די, באמת. אין לי סיבה יותר להיות יהודי בעולם הזה. אני יודע, העם הנבחר והכל, אבל אני חושש שזה לא עובד בשבילי יותר. לפני שאתם צולבים אותי, כמו שעשיתם לישוע, רק רציתי להבהיר שלא המצב בארץ או האנטישמיות הגואה בממלכה (כך מספרת העיתונות בארץ) הם אלה שגורמים לי לחוש ככה. הטעימות מ-Travelling the Face of the Globe, האלבום החדש של Oi Va Voi, הן אלה שגורמות לי לקרוא בשמם בזעקת השבר היידישית המקורית ולבכות על אובדן הזהות הרופפת מלכתחילה שלי.
מה שפעם היה הקשר האישי שלי ליהדות, הזיקה הפרטית שחיברה אותי להיסטוריה של העם היושב בציון, נשמע היום יהודי כמו מדונה (אסתר בשבילכם). לא מספיק שאוי ואבוי התבוללו להם עם זמרת שוורצע, הם מצליחים להשמע כמו תלמידים בשיעור הראשון בסדנת קבלה. עצוב לי לומר, אבל נשמע כאילו המוזיקה שלהם כבר לא באה מאותו מקום פנימי, חסרה את הרוחניות, את החיפוש הטהור הזה אחרי הזהות, את הכאב שבתחושת השייכות האבודה, את האושר המהול בעצב ואת הכמיהה לבמבה בגולה.
אני רוצה לאהוב אותם, רוצה בכל נימי נפשי, והלוואי ואני טועה. מי יתן ומה ששמעתי עד כה הוא הרגעים הפחות טובים של האלבום אבל כרגע, לא נותר לי אלא להזדכות על התפילין, לארוז את הציצית וללכת אל חנות הדתות הקרובה לביתי כדי לבחור לעצמי דת חדשה. אני מתלבט בין שינטו (תמיד רציתי להתקרב לאסייאתיות) או ג'די (כמו חברי הגאון, שבטריק של שליטה במחשבות הצליח לגרום לבנקאי שלו לעשות מעשה בלתי יעשה).

Oi Va Voi - I Know What You Are
Oi Va Voi - Photograph :: featuring Dick Rivers
Oi Va Voi - Magic Carpet

Friday, February 27, 2009

מוזיקת עליות

כבר כמה שנים שאני שומע סיפורים על רחוב מסתורי בלונדון, שאף אחד לא יודע לומר איפה הוא נמצא, אבל אם במקרה תפנה אליו בעודך רכוב על אופניים הדרך משם ליעדך תהיה כולה בעליה, לא משנה לאן תפנה. תמיד התייחסתי אל הסיפור כאגדה אורבנית עד שביום שישי האחרון, בעודי תר את שכונתי החדשה בדרכי אל התת מודע, לקחתי פניה אחת שלא הייתי משוכנע לגביה. כשהבנתי שכנראה כישורי הניווט העירוני שלי שוב הכשילו אותי, החלטתי לנסות ולחזור אחורה כלעומת שבאתי אך הפלא ופלא – כל רחוב אליו פניתי היה בעליה. גם כשניסיתי פשוט להסתובב באמצע עליה, במקום ירידה המתינה לי עליה נוספת. וכך, ממש כמו רבקה זוהר, איבדתי את הדרך אל הכפר.
בימים כתקנם, כח הרצון שלי, החזק כחלודה, היה גורם לי לעצור ולהזמין מונית. אבל משהו באותו הערב דחף אותי להמשיך כאילו החיים שלי תלויים בבוכנות רגליי. הירכיים שלי זעקו והוצפו בפלאשבקים מתקופה קצרה אחרת בהן מדים ירוקים כיסו אותם, הריאות שלי כמעט וקרסו והישבן שלי הרגיש כאב שלא ידעתי מאז איבדתי את בתוליי. כל מה שיכולתי להצטער הוא שלא הצטיידתי באוזניות ובהן חומר בעירה שהיה טוען אותי באנרגיה.
אם רק הייתה איתי אניטה בליי, המכונה בגאונות Thecocknbullkid, אני משוכנע שלגמוע עליות היה קל כמו נפילה חופשית. לא צריך הרבה יותר מאלופת פופ שחורה, שמצליחה לגרום למשהו על גבול הדביק להשמע נפיץ לחלוטין, כמעט כמו אחיותיה החורגות M.I.A ו-Santogold. משהו גרם לי להתאהב בה מהמבט וצליל הסינתי הראשון. אולי זה העובדה שהיא אנטיתיזה מוחלטת לכוכבת פופ ואפילו צעדי הריקוד בקליפים שלה נראים כמו פארודיה עייפה וקצרצרה על הז'אנר.



Thecocknbullkid – I'm Not Sorry

ואם לא ילדהתרנגולוהשור, הייתי מסתפק ב-Esser. ילד הפלא הלונדוני, בעל תספורת הג'וני-ומגפי-הזמש, יצליח להזיז גם את רגליו של שונא הפופ הגדול ביותר, במיוחד אם אלו צמודות לפדלים ודוחפות מעלה ומטה בשארית כוחותיו. יכול להיות שסוף סוף מצאתי יעוד לכל מוזיקת הפופ שאף פעם לא הרגשתי נוח לנגן בסלון? נראה שהבחור החמוד הזה חי בעולם פנימי משל עצמו, מייצר בתוכו פופ נאיבי ומציג אותו לעולם עם חיוך של ילד, כאילו היצירה שלו היא הראשונה מסוגה בעולם. כל כך חמוד.



Esser - Headlock

האם איבדתי את שפיות דעתי באחת מאותן עליות? הייתי שמח לשמוע מה אומר על זה הפסיכולוג שלי, אבל סביר שלא הייתי מצליח למצוא את דרכי אל ביתו. אחרי כשעתיים ארוכות הצלחתי לחזור לשכונתי ולבסוף גם לביתי. על האופניים אני לא עולה שוב. לפחות לא בלי פופ.

Sunday, February 22, 2009

שישי בשדרה

Saturday, February 14, 2009

עזה, המחזמר

בינות כל עשרות המיילים והר.ס.סים שמבשרים לי על בואן הקרוב של הופעות נפלאות, השתרבבה לה המלצה להצגה חדשה בעיר: Go to Gaza, Drink the Sea, קבוצה של בריטים ופלשתינאים, שחקנים, אמנים, מוזיקאים וכו' שיצרו מחזה מולטימדיה למען הזדהות עם המשבר ההומניטרי בעזה.
אני מניח שאין ישראלי שיכול לקרוא ידיעה שכזאת מבלי שיוצף ברגשות (כאלה או אחרים) אבל מכיוון שאני נפולת של נמושות, שחי לו בניכר הדבר היחיד שעבר לי בראש הוא – גוד דאמיט, אם זה היה מחזמר, הייתי הולך לראות את בשמחה! במשך כל שנותי פה, לא דרכה כף רגלי במחזמר, אבל מחזמר על עזה? זה יכול להיות מצחיק אפילו עוד יותר ממחזמר על איידס (גם לדוד שלי יש איידס!). לא זאת לא הציניות שבי, זה האסקפיזם מהעתיד לבוא. אפילו הגולה לא מציעה בריחה רחוקה מספיק מהנעשה בארגז החול הלבנטיני.
וכשאין לי מחזות זמר לברוח אליהם אני נאלץ להסתפק באלבום החדש של The Whitest Boy Alive. בדיוק שנה עברה מאז ההופעה האגדית שלהם, והציפייה לאלבום השני לא נשארה ללא מענה. ארלנד וחבריו הגרמניים ממשיכים לייצר פופ טהור שנשמע כאילו הוא שם רק כדי להשלים את את הקול המופלא של הוונדר-קינדר-בואנו ארלנד. הכל כל כך פשוט באלבום – בלי הפתעות, בלי התפתחויות ולרוב מינימליסטי בצורה שגורמת לו להשמע כמו דמו שקרי שהודלף במכוון. אבל אם רק תעצמו את העיניים לרגע ותקשיבו, תבינו את פוטנציאל הריקוד האדיר שטמון בקטעים האלה, כמה מעולים יהיו הרמיקסים שלהם ולאיזה מחוזות מטורפים אפשר לקחת אותם בהופעה.

The Whitest Boy Alive – Keep a Secret
The Whitest Boy Alive – Timebomb

בשביל להשלים את חווית ההופעה, גם הלהקה שחיממה את הילד הלבנבן, WhoMadeWho מוציאים אלבום נוסף שנשמע, גם הוא, המשך ישיר של קודמו. אולי מעט פחות נמרץ, אבל באמת שאין לי במה להאשים אותם. מכיוון שלהם חסרים את קול הזמיר ומשקפי האינטלקטואל של ארלנד, הם נאלצים שלא להסתמך על האיכויות הווקאליות והויזואליות בלבד ולפתח את הצד המוזיקלי קצת יותר. עוד לא הצלחתי להאזין לאלבום כמו שצריך מכיוון שפה אכן מדובר בגרסת דמו שגלשה לרשת שמלווה בבחורה דנית מחברת התקליטים שלהם שגוערת בי במבטא סקסי "It's the new WhoMadeWho, do not copy, baby, do not share…" באמצעו של כל שיר. אני אפר לרגליה של כל בחורה דנית שקוראת לי בובלה.

WhoMadeWho – TV Friend

ואם גם שני אלה לא מספיקים לכם בשביל איזה מסיבת בריחה קטנה בתוך סלון ביתכם אני ממליץ שתלכו לעזה ותשתו את הים או לפחות שתקבלו איידס.

Saturday, February 07, 2009

איי הארט בי בי סי

אנטישמיות? חד צדדיות בדיווחים? די, נו, תניחו להם. כמה רעים יכולים להיות האנשים שמביאים את Elbow לשיר עם האורקסטרה שלהם? לפני שבוע, זה מה שהיה על מסך הטלויזיה שלי. היאוש מעולם לא נעשה נוח יותר.

תוספת מאוחרת: תודות לדובי, אשף הוידאו וכוכב ההקולנוע בדימוס, תוכלו להנות מהוידאו גם מחוץ לממלכה ואפילו בתוספת של שיר.

Elbow - Grounds of Divorce :: live with BBC Concert Orchestra

Elbow with BBC Concert Orchestra @ Abbey Road (ההופעה במלואה)
(ויה deafindieelephants)