פנטום, בלי האופרה

אלאניס מוריסט הייתה מתמוגגת; רועי, חברי היקר, שנעדר מהבלוג בנצח האחרון ואף פרש ממשימות העיצוב למונוקרייב לאחרונה, נפל למשכב. זה לא היה מצחיק אלמלא הייתם יודעים מה הדיאגנוזה הרפואית שלו – מונו (הידועה גם במונונוקלאוזיס או מחלת הנשיקה). אתה מבין רועי, מונוקרייב חזקה ממך וכך או כך, היא תמצא את דרכה אליך. אמנם אינני רופא, אך לי זה ברור כשמש שרק כתיבה לבלוג תזרז את ההבראה שלך.
כל כך הרבה אלבומים חדשים יצאו לאחרונה – Royksopp, Junior Boys, The Decemberists, Bat for Lashes, Malajube, Trail of Dead – אחד מהם, אני משוכנע, יצליח לגרור איזו תגובה מנוסחת היטב, לטוב או לרע (יותר לרע לצערי, רובם משמימים). אני משאיר לך את החופש לכתוב על כל אחד ואחד מהם. אם לא בשביל הבריאות שלך, תכתוב בשבילי. מישהו צריך לפצות על ההעדרות הקרובה שלי. אם אתה לא תחלץ לעזרה כל מה שיופיע פה הוא ביקורות על אלבומים של Rockabye Baby.
שניה לפני שאני נעלם, אם לא אכפת לך, רציתי לכתוב רק על עוד אלבום אחד; על The Phantom Band שמעתי בפעם הראשונה מיאיר יונה ואני עדין לא יודע איך לגמול לו על זה (אולי לשלוח את כולכם לקנות את האלבום שלו תהיה התחלה טובה). יאיר הכריז בלי להתבלבל ש-Checkmate Savage, אלבום הבכורה שלהם, הוא אלבום מושלם שבלי שום ספק יהיה אחד מאלבומי השנה. לקחו לי 3-4 האזנות בשביל להבין על מה הוא מדבר. אחרי אינספור האזנות מאז (אני לא זוכר מתי שמעתי אלבום אחד כל כך הרבה פעמים בתקופה כל כך קצרה) אני מאמין שאני אחד החסידים הנלהבים ביותר שלהם בעולם.
למעשה, בשלושת השבועות האחרונים ראיתי אותם מופיעים פעמיים ואם השעון הביולוגי המתקתק בביתי יתיר לי, אראה אותם שוב בקרוב. ההופעה הראשונה הייתה במקום קטן, מפוצץ לחלוטין, שלרוב הסאונד בו מזעזע. בדרך פלא, הם הצליחו להשמע שמימיים. ההופעה השניה, הייתה במקום גדול יותר, גם הוא מלא עד אפס מקום ושם הם נשמעו אפילו טוב יותר. יש להקות שעולות על הבמה בשביל השואו, בשביל הפיל-גוד, בשביל הפוזה. ויש כאלה שבאים לחלוק את המוזיקה שהם אוהבים ונהנים כל כך לנגן. מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתם 6 אנשים על הבמה, מנגנים קטע של שש וחצי דקות על פני שתים עשרה כשברובו עיניהם עצומות?
הניימדרופינג של יאיר לא השאיר לי עוד להקות שאפשר להזכיר כהשראה לפנטום באנד (למעט The Earlies אהוביי) אבל הנקודה העיקרית היא, שזה לגמרי לא חשוב. לא משנה איזה שם אוסיף למדורה, הוא עדין לא יצליח לתאר אותם בצורה מדוייקת יותר.
אלמלא המבטא הסקוטי הרך והנפלא של הסולן, היה קל להאמין שזה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו השנה מברוקלין/פורטלנד/העיר-המגניבה-התורנית-לבחירתכם. אבל מכל המקומות בעולם, הם מגיעים מגלזגו. פאקן גלזגו. מי היה מאמין שמשם תצא הבשורה. ובשורה, כפי שההיסטוריה מעידה, תמיד גורמת לחוסר אמונה והתנגדות מסויימת. היא גם תמיד מבלבלת קצת בהתחלה. וכשאתה כבר מבין אותה, להפיץ אותה לאחרים זה כמעט בלתי אפשרי. הבשורה מפיצה את עצמה.
הכיף הגדול פה הוא לדעת שלא מדובר בהייפ שיעכל את עצמו למוות או איזה טרנד חולף שיגרור שלל חיקויים וממשיכי דרך אלא בלהקה אחת מנוסה שרקחה יצירה מעורבלת בחכמה. שום דבר חדש אין בבשורה הזאת, את הכל שמעתם קודם אבל הפעם מישהו שם את המילים בסדר שמעניק להן משמעות שונה.
שהשד יקח אותי, הפוסט הזה הופך אבסטרקטי מדי. כל מילה נוספת מרחיקה אותי ממה שאני רוצה לומר. ולכן הנה גרסה מקוצרת של הדברים, במיוחד לדור הטוויטר: " גלזגו. פנטום. שחמט פראי. אלבום מושלם. באמאשלי".

The Phantom Band – The Howling
The Phantom Band – Folk Song Oblivion
The Phantom Band – Halfhound