Sunday, August 17, 2008

דרקונים בשמי ברלין

אני לא אוהב מלונות, אפשר לומר אפילו מתעב. כלא מודרני לאנשים שמכרו את נשמתם למעסיק זה או אחר או כאלה שרוצים להשלות את עצמם בתחושת עושר בדויה ובזויה. פינוק? פיהוק. אני מניח שהתחושה נעוצה ביותר מדי לילות במלונות במנצ'סטר, לידס ושאר ערים סוג ב' ו-ג' באירופה במסגרת העבודה בשנים האחרונות.
בלובי של מלון בברלין (הפעם בחופשה), מכל המקומות שבעולם, חיכתה לי עמדת השמעה מוזיקלית מעוצבת עם אוזניות יוקרתיות ואייפוד מלא במוזיקה. במבט ראשון, זלזלתי, כמובן, שהרי ידוע שלמלונות אין שמץ של טעם מוזיקלי. הם אלה שטבעו את המונח מוזיקת מעליות והמציאו את קונספט פסנתרן הכנף שעושה קאברים מעליבים לשירים עלובים. אבל, היי, מה זה? העטיפות של האלבומים נראו מוכרות – ג'יימי לידל, סם ספארו, קירה נריס – לא רע! והיי, מה זה? את זה אני לא מכיר...
Little Dragon השבדים מנגנים צ'יל לאונג'י מהסוג הטוב, לא כזה שגורם לך לרצות לקבוע תור לטיפול פנים או לשתות קוקטייל כחלחל בלגימות מדודות. את אלבום הבכורה הם הוציאו כבר בשנה שעברה, וכמו רבים אחרים, גם אותו אני מגלה רק עכשיו. הסולנית של ההרכב הזה, ששרה גם עם Koop באלבומים הקודמים שלהם, היא אנומליה מרתקת: יפנית-שבדית ששרה בקול סול שחור וסקסי.
כל מה שאוכל להוסיף הוא שבזכותם, בפעם הראשונה בחיי, מצאתי מרגוע לעצביי השבריריים בעודי ממתין על ספת העור האדומה (עור של טלטאביז?) בקבלה כל אימת שיקירתי התעכבה בחדר (תגובת היקירה: אני הייתי מוכנה בזמן, אתה הקדמת. עכשיו תתנצל.)

Little Dragon – Twice
Little Dragon – Place to Belong

Friday, August 15, 2008

סוכן כפול

מכיוון שזמני לכתוב במונוקרייב הולך ומתמעט, החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא להתחיל ולכתוב בבלוג נוסף. כך, מעט הזמן שיש לי יהיו מועט עוד יותר. האמת, הייתי צריך לסרב, אבל לא יכולתי. כשבולצמן, נשיא האינטרנט, סיפר לי על הקונספט של הבלוג קבוצתי שעומד מאחורי 'סוכן תרבות', הרגשתי שחשוב להיות חלק מזה. ארסנל מרשים של כותבים (שאת חלקם הגדול כנראה תכירו) הצטרף למאמץ וגרסת ההרצה כבר מלאה בפוסטים מרתקים. ויש שם גם מוזיקה, סרטונים ויראליים ואוצרות אחרים שרוקח צוות מוחות מבריק (אני שם בשביל להוריד את הרמה כמובן).
אז באיחור מה, הפוסט הראשון שלי פורסם היום. כמה דברים שהיו לי על הלב בכל מה שקשור להופעות חו"ל בארץ והייתי חייב לחלוק. כנראה שלא אהיה אחד הכותבים הפורים שם, אבל לפחות מצאתי מקום לבטא בו את כל אותם דברים שלא מצאו את מקומם במונוקרייב. קראו נא, יקיריי, והגיבו נא.

ואם אני כבר פה, הנה משהו שדווקא כן מתאים לכאן; באופן מקרי לחלוטין גיליתי לאחרונה את Birdpen, הרכב צדדי של הסולן של Archive, שכבר פעילים מספר שנים אבל עד עכשיו הוציאו רק Eps בודדים וגם זה במחתרת. הם כמעט ולא מופיעים ושומרים על אנונימיות כמעט מכוונת. בקרוב, סוף סוף, ישחררו אלבום מלא. אם אהבתם את ארכייב אין סיבה שלא תרוו נחת גם מבירדפן שנשמעים דומה רק בלי טעם של מוות.

Birdpen – Slow
Birdpen – Huron

Sunday, August 10, 2008

אחכה לך בשדות 2

"אני זקן מדי בשביל החרא הזה" אני ממלמל לעצמי וחושב מה ג'ון מקליין היה עושה במקומי. תוך כדי שאני צועד פנימה אל מתחם הפסטיבל אני מוקף במאות ילדים וילדות צבעוניים שאני שונא ממבט ראשון. אל תטעו, זאת לא (רק) המיזנטרופיה שלי. אני כבר יודע לזהות מי בא לפה בשביל המוזיקה ומי בא לפה בשביל לדבר עם החברים שלו ולהפריע לי לשמוע מוזיקה. רואים את ההוא עם הסקיני ג'ינס, אולסטאר נמוכות לבנות, חולצה ורודה, משקפי שמש מפלסטיק אדום וכובע גולף לבן? סיכוי סביר שארצה להרביץ לו עוד כמה שעות. רואים את זאת עם הסרט הירוק זרחני בשיער הבלונד המחומצן, השמלה עם ההדפס הפרחוני בזהב, החגורה הענקית האדומה על המותניים, והאיפור אה-לה-איימי ויינהאוס? היא באה לפה בעיקר בשביל לצלם את עצמה ואת חברה שלה צילום עצמי אל מול המצלמה, עושה פרצוף מתיילד ואינפנטילי. גם לה ארצה להרביץ בקרוב, כשתשפוך עלי את כוס הבירה שלה בעודה שולפת את מצלמתה מהתיק. אני בטוח שעין בלתי מזויינת עשוייה לראות בצעירים האלה את הדבר הכי קולי בעולם, ואני בטוח שזה מצטלם מצויין אבל ממרומי גילי המופלג והכרותי עם תושבי האי המלכותי אני מסתכל עליהם ורואה אוסף של אנשים בשנות ה-20 לחייהם שעוד לא גיבשו את זהותם, שעדיין נראים גמלוניים וחסרי בטחון עצמי כמו בני נוער ועסוקים בלחקות תדמיות שמשתקפות מולן בתקשורת. אז מב בכל זאת גורם לי ללכת לפסטיבל כשאני מודע לכך שאהיה מוקף בשכאלה? מוזיקה, לעזאזל. אני לא יכול בלעדיה.
יש לי תחושה, ותקנו אותי אם אני טועה שקצת נמאס לקרוא על חוויות של אנשים אחרים מהופעות. כשיש משהו מיוחד לשמוע, ניחא. אבל אני מרגיש שכבר שבענו לקרוא שוב משפטים בנוסח "בטי-שירט שחורה ומכנסיים אדומים צמודים, תום יורק הפגין אנרגיות שלא היו מביישות נער בן 17 על אקסטזי" (מתוך ביקורת הופעה של רדיוהד בעכבר העיר בה הכתבת לא מכירה את Bat for Lashes בשמה ומכנה אותה "ביורק לעניים". קשה, קשה). מכיוון שלא הייתי רוצה לגרום לכם להרגיש כמו שאני מרגיש כלפי הכתבה הזאת, בוא נשאיר בצד את האומנים שאם אתם קוראים יותר משני בלוגי מוזיקה אתם כבר מכירים – Foals, Efterklang, No Twist, Of Montreal, Wild Beasts, The Mae Shi - ונשים במרכז הבמה את אלה שכנראה עוד לא שמעתם עליהם.
על Magistrates שמעתי כבר די מזמן אבל לא נרשמה התלהבות במחוזותיי. בהופעה, לעומת זאת, קצת יותר חיבבתי אותם. קצת יותר מדי מתקתקים בשביל גבר מסוקס שכמותי, אבל בתור השוקו של הבוקר לא יכולתי לקבל משהו טוב יותר. כמו כל דבר ש-NME דוחפים לציבור עם מקל ארוך אל תוך הגרון, גם הם כנראה יזכו ב-15 דקות התהילה שלהם. אני עדיין חושב שהם טעם החודש ולא הרבה יותר.

Magistrates – The Inbetweens
Magistrates – Make This Work
Magistrates – Colour Coordination

ומה בא אחרי שוקו? לחמניה. אבל אחת עם נקניקיה פולנית שמנונית, כרוב חמוץ וחרדל דיז'ון (ככה זה בארוחות בוקר אנגליות). Filthy Dukes היו הדבר הכי מפתיע ביום האתמול. אלקטרוניקה סליזית, דאנסבילית שמתאימה למועדונים חשוכים ואנשים שרוצים לכתת את רגליהם ולהניע את ראשם קדימה אחורה בעיניים עצומות. לצערכם, עוד אין מספיק קטעים שלהם מתרוצצים חופשי אז תאלצו להסתפק בדוגמא בודדת. תזכרו את השם, אתם עוד תרקדו לצלילים האלה במסיבות של אביעד בירושלים.

Filthy Dukes – This Rhythm

כדי לנוח לרגע, התיישבתי על קוביית חציר והאזנתי לעוד להקה שלא הכרתי וראה זה פלא – שוב שיחק לי מזלי המוזיקלי. העובדה ש-Tunng הוציאו כבר שלושה אלבומים לא מנעה ממני להחמיץ אותם לחלוטין עד להופעה אתמול על בימת הפולק (שהונחתה על ידי לא אחר מאשר אהובי היקר, אדמ). שילוב קולות נעים, נעים, נעים ואפילו קורט של אלקטרוניקה בשביל הטוויסט.

Tunng – Take
Tunng – The Pioneers

עד סוף היום, אצרתי בתוכי את הזעם בהצלחה תוך כדי שינון מנטרות אופטימיסטיות פילנטרופיות. היה זה רק בהופעה של Foals שפרקתי כל עול יחד עם השירים ההו-כה-מסעירים שלהם. מרפק למתבהמת הבלונדינית, כתף לפיט-דוהרטי-וואנא-בי. פאסיב אגרסיב? הו כן. רק בלי הפאסיב (דיסקליימר: אף אנגלי/ה לא נפגע/ה ממני במהלך כתיבת הפוסט או לפניו. הם נהנו מכל רגע, תאמינו לי). הדבר המרשים ביותר בהופעה, דרך אגב, הייתה היכולת המדהימה של הסולן לחמוק בתנועות מטריקיסיות מפחיות וכוסות בירה שהושלכו לבמה, כשהוא מותיר את המתופף לספוג את כולם.
אם בכל זאת תבקשו ממני להגיד דבר אחד טוב על הקהל, רק בשביל להוכיח שעדיין יש בי צדדים שהופכים אותי לראוי להיות חלק מהחברה הזאת אומר את הדבר הבא – הגשם השוטף שירד בלי הפסקה במשך כל היום (כן, גשם באוגוסט. עניין של מה בכך) לא הפריע להם לשניה להנות מההופעות ולא העיב על מצב רוחם אף לא לרגע אחד. חבל רק שהוא לא מרח את האיפור על פניהם של האנשים, ככה כולם היו נראים כמו הג'וקר ואז, לרגע, אולי הייתי יכול לחבב אותם יותר.