Thursday, November 24, 2005

פסטיבל

כרגע רץ בסטוקהולם פסטיבל הסרטים הבינ"ל של העיר וכשהעבודה דואגת לכרטיסים בחינם אז רואים הרבה סרטים. בינתיים כל מה שראיתי היה אחלה, אבל שלושה סרטים היו ממש מעולים.
קודם כל History of violence שפתח את הפסטיבל. איזה תענוג של סרט. הקצב מטפס לו מההתחלה המנומנמת בקרשצ'נדו של אלימות עד... אוקיי, אני לא אוהב ספוילרים, אז נעצור כאן. בקיצור, הסרט הכי טוב של דייויד קרוננברג, שגם הפעם לא מצליח להתאפק ומביא אותה בכמה שוטים בכיכובם של נוזלי גוף שונים ומשונים.
Anthony Zimmer הוא סרט צרפתי שאם צריך לשייך אותו לז'אנר מסויים אז זה ז'אנר "קייזר סוזה". מין מגה-פושע שכולם רוצים לתפוש אבל לא יודעים אפילו איך הוא נראה. אבל תסמכו על הצרפתים שיידעו לסגנן סרט כמו שצריך עם צילום מדהים, עלילה מהודקת וסופי מרסו בהופעה שגורמת לבעלי כרומוזום Y להזיל ריר.
ואתמול זה היה Proof שעשה לי את זה. גווינת' פאלטרו נותנת את משחק חייה, ולמרות שלא סבלתי אותה עד אתמול מעכשיו אני אפתח קצת יותר ציפיות כשהשם הזה יופיע תחת סרט חדש.
דרך אגב, עדיף להימנע מהטריילר, הוא מחורבן לגמרי.

עוד בהמשך השבוע: The myth, Lady vengence & Lonesome Jim

Thursday, November 17, 2005

בוקר טוב

בוקר. שאון אחיד של ריצודי מוניטורים ותקתוקי מקלדת עולה מכל התאים של ספינת העבדים המודרנית. רק מתא אחד, בוקע צליל שונה. עבד שחור אחד סורר יושב, קורן מאושר ומאזין לשיר עם גיטרה חורקת שאת הסאונד שלה כבר אי אפשר לשחזר היום, עם מילים בלתי אפשריות כמו שרק חנוך לוין יכול ועם גרוב שבא מעולם אחר.
הזוי? וודאי. תלוש? בלי שום ספק. מפתיע? בוודאי שלא. הרי מדובר באותו בחור שהציע נישואין לאשתו כשמאחוריו טירת פוליגל שהקים לגדות הירקון וברקע מתנגן "לו הייתי פיראט" ורץ מרתון שלם עם חולצה ורודה. חברים בוחרים באהבה או שלא בוחרים בכלל.

גבי שושן – התעמלות בוקר

Friday, November 11, 2005

סיפורי מוגי

אולי קצת מוקדם בשביל סיכומי סוף שנה אבל אני חושב שלפחות אצלי יש מנצח ברור וללא תחרות אמיתית במצעד "הדבר הכי טוב ששמעתי כבר הרבה זמן, שגם אחרי 200 שמיעות מצליח להישמע טרי באוזן ולרגש כל פעם מחדש". Mugison, שכבר הוזכר אצלנו בפוסט הבתולין, לא מפסיק להדהים אותי וכבר כמעט 4 חודשים ועדיין לא ירד לי לרגע מהנגן אמפי. כמו שקראתי איפהשהו השבוע – מה לעזאזל הם שמים להם במים שם באיסלנד? התשובה היא כמובן גופרית, אבל אני לא בטוח שזה רלוונטי לענייננו.
עוד השבוע: גיליתי שלמר מוגי היקר יש אתר והוא מלא בדברים טובים. יש שם כמה שירים להורדה, קליפים, אקורדים ומילים. כדאי גם לקרוא קצת מהביוגרפיה שלו ושל האלבומים, איש מעניין מוגי. הדובדבן שבקצפת זה שיר חדש מהאלבום שהוא סיים להקליט ממש בזמן האחרון, ובתור אחד שאוהב קצפת הרבה יותר מדובדבנים, הקצפת היא כמובן העובדה שיש אלבום חדש שעומד לפרוץ כל רגע!!!
כדאי גם לראות את הקליפ ל-2 birds, פיתרון הכי מקסים בעולם לאיך לתת דואט בהופעה כשבת הזוג לדואט לא יכלה להגיע.

www.mugison.com

שפת אימי

בימים שהמילה גראנג' עוד הייתה חמה וטריה היישר מבית המאפה בסיאטל בואך לוס אנג'לס הייתי עסוק בחיפוש אובססיבי אחרי כל הרכב שיש לו קשר כלשהו לנירוונה, סמאשינג פאמפקינז, פרל ג'אם, הצ'ילי פפרז ושאר ירקות. לא היה אכפת לי כמה קלוש הקשר – פרוייקט צדדי, להקת בת, גלגול קודם – העיקר לשים על זה את היד בתקווה לשמוע עוד מהמוזיקה הממכרת הזאת (אלה היו הסימפטומים הראשונים של האובססיה שלימים הביאה אותי למצבי הנוכחי). ברב המקרים זה עבד ומצאתי דברים מצויינים כמו Brad, Green River, Mad Season, Mother Love Bone האגדיים ובטח עוד כמה.
תוך כדי אריזת הדיסקים שלי בנסיבות שעוד נגיע אליהם בהמשך, נתקלתי באחת מהלהקות האלה שלגמרי שכחתי מקיומה; אני חושב שהקשר של Mother Tongue לכל הז'אנר היה שהסולן שלהם ניגן כמה דקות עם הצ'ילי פפרז לפני שהם נהיו גדולים וחשובים ובעטו אותו לטובת דייב נבארו. לא יכולתי להתאפק וישבתי לשמוע אותם מהתחלה ועד הסוף ואחרי כל הזמן שעבר מאז, וכל הסגנונות שעברתי דרכם עדיין התרגשתי. משהו בסאונד המלוכלך שלהם, בתיפוף הנפלא ובמוזיקה הכואבת והשורטת שלהם נשאר עמוק בתוכי.
עד היום לא פגשתי אפילו מישהו אחד שמכיר אותם. אני לא יודע מה בדיוק זה אומר עלי ובכל מקרה אני לא מתכוון להשתנות בקרוב אז הנה המאמץ הקטן שלי לתקן את העולם.

Thursday, November 10, 2005

It's so much fun with Michel

A new video for The white stripes by Michel Gondry. Sweet...

Denial twist

Monday, November 07, 2005

השפעה טובה

אין ספק שהכתיבה שלי מפרה אנשים, גם אם האנשים האלה הם ברובם אני. ועדיין, איזה כיף זה לדעת שאם לא הייתי כותב את הפוסט הזה ולא הייתי שומע את הדיסק (בהמלצתי) אז לא הייתי נזכר בביצוע של ה-Flying Pickets ל- I heard it through the grapevine ואז הפוסט הזה לא היה נכתב. כולי פרפטום מובילה.
אז הפליינג פיקטס הם חבורה של חנונים סקסונים או לפחות ככה אני מדמיין אותם. אני לא מדבר על הזן הפרנץ פרדיננדי שמתלבשים גיקי אבל עם גיטרות ביד אין ספק לאיזה מחנה הם שייכים אלא על הזן שעושה הצגות סוציאל-קומוניסטיות בקולג' ובערב בשביל להוסיף קצת קינקיות מנגנים בפעמונים של של כנסיות. יכול להיות שאני טועה אבל בכל אופן, לשמחת העולם, אחד התחביבים שלהם הוא שירת א-קפלה ופה אין מה להגיד, הם לקחו את הז'אנר הכי רחוק שאפשר והפכו אותו למשהו הרבה יותר מראוי ואפילו מרגש.
את Lost Boys שהם הוציאו ב-84' אני אוהב עוד מאז שאני ילד ובעיני הוא אלבום תמים ומקסים עם עיבודים נפלאים ואינטילגנטים לקלאסיקות שגם ככה אני אוהב. וכשאני חושב על זה, לתת לילד לשמוע את כזאת מוזיקה זה קצת כמו לקנות לו ברבי במקום משאית. מזל שלי.

Flying Pickets – I head it through the grapevine
Flying Pickets – Space Oddity

Thursday, November 03, 2005

?האלבום הכי טוב שלא שמעתם

את הכותרת הזאת לקחתי מאמאזון, מהביקורות על You all look the same to me של Archive.
אין לי מושג אם שמעתם או לא, אם מישהו מכיר את ההרכב המוזר הזה. קשה לי להאמין שדבר כ"כ טוב לא צבר עדת מעריצים שצמאים ליציאה הבאה שלהם. מצד שני פנדורה לא מכירה אותם, Allmusic ו-Amazon מכירים חלקית. מצד שלישי אני מודע לעובדה שאלבומים והרכבים שאף אחד לא מכיר הם בדיוק האובססיה של קהל הקוראים שלנו. אז מקסימום לא חידשתי כלום, אבל בכל זאת.
למה הרכב מוזר? כי אחרי שהוציאו באמצע הניינטיז את אחד האלבומים המושלמים האלה, שאי אפשר למצוא מה אפשר לשפר בהם, כזה שאפשר לכתוב לפיו את ההגדרה של טריפ-הופ ולשכנע איתו כל אחד מה כ"כ נהדר בז'אנר הזה, אחרי זה הם מביאים לנו מין רכיכת פופ חלושה שנשמעת כאילו היא באה ממנהרת הזמן (הסדרה, התקופה, תבחרו אתם), ואז חוזרים בשלישית עם אלבום מופת נוסף, בסגנון אחר לגמרי, פינק-פלוידי באיכות, בעומק ואפילו בסגנון, שממשיך אחרי שנה-שנתיים לעוד אחד כזה אבל פחות מעניין כי הוא נשמע כמו כל מה שלא נכנס לקודם, וזה כנראה המשפט הכי ארוך שכתבתי בחיים שלי.
בקיצור - Londinium חובה, Take my head רק בשביל שיר הנושא, You all look the same to me מדהים, Noise נשמע כמו שאריות ועדיין טוב, ומסתבר שיש גם פסקול ואנפלאגד שעוד לא שמעתי בעצמי.
באתר של הלהקה יש טונות של חומר, אודיו, וידאו ומה שרק תרצו. בתאבון.

www.archives-archive.com

Tuesday, November 01, 2005

לונדונקרייב - חלק ג

האנגלים אוהבים לתרום. קל ונעים לראות אותם מפרישים מעשר מכל תשלום לאיזו מדינה נדכאת באפריקה שכל הילדים בה חולי איידס, רעבים, וממש מבואסים מזה שהם כושים בנוסף לכל. ניחא לתרום לשירותרום, שמטפל במגזר של הילדים הירוקים האלה שמדי פעם מתים בשביל המדינה, אבל הבריטים הלכו צעד אחד רחוק מדי –The Prince’s Trust ; קרן שנועדה לעזור לאנשים צעירים בתחילת דרכם. סתם אנשים כמוני שבא להם, לדוגמא, להקים רשת של דוכני סחלב בלונדון (סטארט אפ מטורף שלי, דרך אגב). בהתחלה זה נשמע לי מופרך. אח"כ פשוט התחלתי לקנא.
אבל עזבו מלהתבאס מישראל/לצחוק על הבריטים מה שמעניין באמת זה איך הם מגייסים את הכסף. יפה ששאלתם. במקרה יצא לי לראות בטלויזיה את טקס ה –fashion rock שהם כבר עורכים 3 שנים ומכניס מיליוני דרכמות. כל מה שיש בו זה להקה שעולה לבמה ונותנת שיר בלייב ובו זמנית צועדות להן דוגמניות ועליהן מיטב מחצלות של מעצבי העל. נשמע משעמם ופלצני? נכון. אבל איזה הופעות שוות! Amerie דפקה איזה שלושה שירים ברצף (שזה כמעט כל הרפטואר) ולמרות שהיא שרה עם פול פלייבק עדיין גרמה לי להזיל ריר, Blondie עם דבי האריס הזקנה-אך-עדיין-בועטת כיסחו את One way or another וגם Roisin Murphy, אלילה בהתהוות, Skin ואפילו Zucchero, שנראה כאילו שלפו אותו מסמטה עבשה במיוחד, נתנו יופי של ביצועים. והכל בשביל הסחלב שלי. מרגש.