Monday, September 20, 2010

הקיץ דוהה

אני מתכחש לסימנים. הימים מתקצרים? תעתועי תאורה ותו לא. קר יותר? אני עדין בטי-שירט. השמיים אפורים? היי, זאת לונדון פה, למה אפשר לצפות? יש דבר אחד בלבד שגורם לי להפנים את העובדה הבלתי נמנעת - ביום שבו אלבומי הפולק המלחששים מרימים את ראשם ומתחילים להשמע כפסקול המתאים ביותר לכל רגע ביום אני יודע שהסתיו בשער.

לעזאזל, שוב אני כותב פוסט על מזג האויר. האם זה העדר ההשראה או שמשהו בנורמטיביות הבנאלית האנגלית באמת דבק בי? אולי הנורמטיבות היא היא המקור לחוסר ההשראה?
לכל הרוחות, שוב אני נודד למחוזות פילוסופיים אינטרוסקפטיביים. פעם יכולתי פשוט לכתוב על מזג האויר בלי להיות מודע לעצמי כל כך. גם על מוזיקה.

אחת לשנתיים לערך, מאט סוויט, א.ק.א Boduf Songs, מוציא אלבום שנע בין קודר לקודר מאוד. ביחס לאלבומים הקודמים אפשר לומר ש- This Alone Above All Else In Spite Of Everything נשמע כמעט אופטימי. לא לגמרי החומר שמומלץ לאנשים שנפרדו מיקיריהם אך עם זאת, הסתיו, לכשיגיע למחוזכם, אם יגיע למחוזכם, ירגיש נכון הרבה יותר איתו באוזניים.

Boduf Songs – Decapitation Blues
Boduf Songs – They Get On Slowly

אם התגברתם על הדחף לחתוך את הורידים, תוכלו להמשיך הלאה ל-Musee Mecanique. שנתיים נדרשו להם לחצות את האוקיינוס מאמריקה לאנגליה ואת אלבום הבכורה שלהם זכיתי לשמוע רק לאחרונה. נעים, נוגה ורך הוא עושה בדיוק מה שאלבום סתיו אמור לעשות ומכין אותי לחורף - גורם לי לקונן בתוך עצמי ולרפד את דפנות ליבי בפוך אווזים.

Musee Mecanique – Like Home
Musee Mecanique – Two Friends Like Us


Ora Cogan עשויה להראות כבת דודתה היהודיה הקנדית של אוליב אויל, האוחזת בגיטרת נפח גדולה למידותיה, אך אם תטו אוזניכם לאלבום האחרון שלה The Quarry, תגלו שצליל הגיטרה הזה הוא בן הלוויה המושלם לקול הצלול והמרוחק של השירה שלה. השילוב של שני אלה עוטף אותי תחושת ריחוק-ריחוף, מעין שירים שעוברים לידי במכוון כי אם היו קרובים יותר היו כואבים מדי.

Ora Cogan – In the Dark
Ora Cogan - Lilly

לא עבר חודש מאז כתבתי על Smoke Fairies, עברו חודשיים, והנה הגיע Through Low Lights and Trees, האלבום החדש והמיוחל. עוד לא שבעתי מאלבום ההופעות וכבר אני זוכה אחד נוסף. קשה לעכל כל כך הרבה מהטוב הזה. שוב נשים קטנות עם גיטרות גדולות והרמוניות מלאכיות. כאלה שמראות שמה שהיה יפה פעם יכול להיות גם יפה היום, בלי נוסטלגיה ובלי הומאג'ים.

Smoke Fairies – Strange Moon Rising
Smoke Fairies – Devil in My Mind

Saturday, September 11, 2010

מריח כמו רוח נעורים

י-ר-ד-ן כ-ו-כ-ב-י. עוד לפני שהכוס סיימה להתעכב על כל האותיות, שערותיי סמרו ופניי איבדו את צבען לחלוטין. אני לא חושב שאף אחד שם שם לב לזה בחדר ההוא שהיה מואר באור נרות חלש. זאת הייתה הפעם השניה שנתקלתי בשם הזה בתקופה קצרה.
זה קרה כשהייתי בן 16 בערך. אני לא מצליח להזכר מי בא עם הרעיון אבל לא היה צריך הרבה בשביל לשכנע חבורה קטנה של אנשים להצטרף. פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, היינו יושבים באחד מהחדרים בשבט בצופים (כל פעם חדר אחר, החוקים בנושא היה מאוד ברורים) ועושים סיאנס. כמובן שלא ממש היה לנו מושג איך עושים את זה אבל דודה אחת שהייתה מדיום הספיקה בשביל אחד מאיתנו כדי לחקות אותה כמיטב יכולתו. בפעמים הראשונות זה לא לגמרי עבד ואף אחד מאיתנו לא בטח באחרים, גם כשהכוס נעה באיטיות רבה מתחת לאצבעות שלנו. אבל אחרי כמה מפגשים שכאלה, החוויות שעברנו הפכו להיות מרתקות, מהפנטות ומטרידות. מטרידות מאוד אפילו, עד שאחדים מהקבוצה פרשו מבוהלים ולא מסוגלים להכיל את מה שחוו.

באחת מהפעמים, כשהזמנו רוח כלשהי לתקשר איתנו, הכוס החלה לעבור באגרסיביות מאות לאות על לוח הויג'ה כשהאצבעות של שלושת האנשים שעליה נגררות אחריה. המבטים בינינו הפכו מבועתים כשהבנו שאף לא אחד מאיתנו מהתל בשאר. כשמה שקרה בחדר הרגיש אמיתי כל כך, הפכנו אנו - אוסף של אנשים רציונלים, ציניים וסקפטים – לרציניים ומלאי סקרנות ועניין אין סופי. וככה זה המשיך, התחלנו לתקשר עם רוחות של קרובי משפחה שנפטרו וקיבלנו תשובות שהיו ידועות רק לאותו בעל קרבת הדם שישב איתנו בחדר אך לא השתתף בסיאנס. חלק מהתשובות והסיפורים התגלו רק מאוחר יותר כאמיתיים כשאחד מאיתנו היה שואל בביתו לפשר של שם מסויים שעלה בסיאנס, זה התגלה ככינוי חיבה שאב סבו נהג לכנות את אביו שנשאר פעור פה לנוכח השאלה של בנו. זה הפך לשגרה ממכרת שחיכינו לה בקוצר רוח, כל פעם בהרכב אחר, מנסים לתקשר עם רוחות אחרות ולשאול אותן שאלות ענייניות, משמעותיות ולפעמים גם אקראיות ואויליות.
אני לא זוכר מה גרם לי לשאול את השאלה הזאת ומי היה בצד השני שענה עליה בפעם הראשונה אבל שאלתי אותה בכל אופן – "האם תהיה לי אהבת אמת?". הכוס נעה באיטיות ונעצרה על המילה "כן". "מה שמה?" שאלתי. הכוס התחילה לנוע באיטיות ואייתה בפעם הראשונה את השם – ירדן כוכבי. מעודי לא פגשתי אף אחת בשם הזה. מרגש. זה הרגיש נכון, היא חייבת להיות אמיתית. יכולתי כבר להרגיש איך נראית אהבת האמת שלי, איך יראה החיוך שלה, המבט שלה בעיניים. כמעט והצלחתי להריח אותה בקצה אפי. כשסתיים הסיאנס נשארתי תקוע בעולם הפנטזיה אך בלי קצה חוט לזהותה של אהבת האמת שלי. ימים אחדים עוד הייתי מלא התלהבות לגבי הרמז שניתן לי אך אחרי זמן מה ההתלהבות שכחה והסקפטיות תפסה את מקומה.

כמה שבועות מאוחר יותר, כשהשם הזה חזר ועלה בראשי, הרציונליסט האמפירי שבי אמר, הרי זה לא באמת יכול להיות נכון. איך יכול להיות שמישהו ידע כזה דבר בעולם הזה או מעבר לו (מה גם שעדיין לא הייתי משוכנע שמקום כזה בכלל קיים)? החלטתי לנסות שוב. באחד מהמפגשים הבאים, שאלתי את הרוח שהייתה איתנו את אותה השאלה "האם תהיה לי אהבת אמת?". התשובה לא איחרה לבוא. "כן". הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. "האם תהיה מוכן לומר לי את שמה?" שאלתי. הכוס התחילה לנוע תחת אצבעותינו. 'י'. הדופק שלי מתגבר. 'ר'. ומתגבר. 'ד'. אני מושך את האצבע שלי בעדינות מהכוס ומתבונן בה ממשיכה לאיית את השם המוכר בפעם השניה. האנשים שאיתי מביטים בי בתמיהה וממשיכים בשלהם. הלב שלי כמעט התפוצץ בחזה והראש שלי היה סחרחר אך הצלחתי להתעשת ולשאול: "איפה היא גרה?". ח-ו-ל-ו-ן, אייתה הכוס. ההתלהבות שלי דעכה ברגע. אלה החברים שלי שהחליטו למתוח אותי אחרי הפעם הראשונה. זעפתי לעברם והפטרתי לעברם "מצחיק מאוד, תודה רבה". אף אחד מהם לא הבין למה אני מתכוון. כשהאשמתי אותם שהם מותחים אותי כי זכרו כמה הייתי נלהב אחרי הפעם הראשונה, הסתכלו עלי כולם ואמרו לי "שוחי, אף לא אחד מאיתנו השתתף בפעם שאתה מדבר עליה, אפילו לא היינו נוכחים בחדר". הם צדקו. הייתי על סף דמעות. התרגשות, בלבול, בעתה. זה היה יותר ממה שיכולתי להכיל.

למחרת היום, כשחזרתי מבית הספר, התחיל החיפוש. פתחתי את ספר הטלפונים (האינטרנט עוד לא היה קיים אז) של חולון, התקשרתי אל כל אחת ממשפחות 'כוכבי' בעיר, ובקול היציב ביותר שהצלחתי לחלץ מגרוני שאלתי: "שלום, אפשר לדבר עם ירדן?". אבל ירדן לא הייתה. היא גם לא התגלתה כתינוקת בת שנתיים ואפילו לא כנער. ניסיתי למצוא הסבר הגיוני – היא עוד לא נולדה, הוריה עוד לא עברו לחולון או שאינם רשומים בספר הטלפונים. אולי השם הוא אנגרמה. אולי בעצם... ניסיתי למצוא כל הסבר שישאיר אותי עם שביב של תקווה שאזכה לפגוש אותה. המחשבה שהיא קיימת אך לעולם לא נתאחד הייתה מייאשת.

וכאן מגיע הסיפור לקיצו. החיים נמשכו וירדן לא הופיעה. מדי פעם עוד טרחתי לחפש אחריה שוב כששמה עלה בזכרוני באופן אקראי. אני מניח שעכשיו הייתי אמור לסיים בשיר נוגה מלא ערגה לאהבה לא ממומשת שמעולם לא התגשמה אבל מי שהעלה את שמה באוב לאחרונה היו דווקא Fang Island שהצליחו ללכוד במוזיקה שלהם תמצית מזוקקת של תחושת חופש, פרץ אנרגיה בלתי נשלט ואת הדבר היחיד הזה והבלתי ניתן להגדרה במילים מרוח הנעורים שאני יכול להתייחס אליו מבלי להיות ציני לחלוטין. אין ספק, אם היינו נפגשים אלה היו השירים שממלאים את ליבי הגועש.

Fang Island – Daisy
Fang Island – Life Coach

Friday, September 10, 2010

ואוו, משוגע, הפתעת אותי

כבר אמרתי כמה אני אוהב את חוזה גונזלס? חייב להודות שלא ראיתי את הקינקי הזה בא מכיוונו.

Tuesday, August 31, 2010

ממשמש ובא

אני מנסה לכתוב באופן יותר תכוף, בחיי, אבל זה פשוט לא קורה. אני מוכן להשבע שמאז ששעון הקיץ החל, מישהו שיחק עם מספר שעות היממה. 24 שעות הספיקו להרבה יותר בעבר. רשימת ההופעות שאני מחמיץ ארוכה בפעם הראשונה מרשימת ההופעות שאותן אני פוקד. המסקנה הבלתי נמנעת היא שאני מתקרב אל קיצי, באופן מוחשי ושאינו ניתן להכחשה. הייתי מצפה להרגיש דחף אדיר להספיק יותר ויותר דברים רגע לפני שהכל מסתיים אבל אני מוצף בתחושת לאות נעימה שגורמת לי לשבת ולהתבונן בנעשה מולי ביתר תשומת לב ולהנות מהפרטים הקטנים, אלה שחומקים מעיני כשאני רץ מהר מדי, רחוק מדי. אולי כדאי שאמכור את הזכויות לסרט על ימי האחרונים ל-Kim Ki Duk.

ברגעים שעוד נותרים, אחרי סינון קפדני, אני עוד דואג ללכת להופעות. את Junip, לדוגמא, הספקתי לראות פעמיים בחודשיים האחרונים. הרומן שלי עם חוזה גונזלס הפך כבר מזמן לאישי ולא רק מוזיקלי, אבל אם נשים את העובדה הזאת בצד, כל מה שאני שומע מג'וניפ פשוט יפהפה לפחות כמו חוזה לבדו אם לא יותר. בפעם הראשונה עם להקה מלאה על הבמה - גיטרה נוספת, קלידים, מתופף ופרקשיוניסט - המוזיקה של ג'וניפ נשמעת כמו מפגש קל בין חוזה גונזלס (כמה מפתיע) לרגעים הפסיכדלים של The Doors. אם האי.פי ששיחררו חינם לא השאיר אותכם מסוחררים כנערה מאוהבת אל מול יומן שנתי של איגי דיין, הנה הסינגל מהאלבום שיגיע בעוד כשבועיים. נראה אותכם עכשיו.

Junip – Always

את הזמן בו חוזה היה עסוק בלכוון את הגיטרה שלו מילא Marques Toliver. כשהוא עלה לבמה הייתי משוכנע שמדובר באותו כושון מהקליפ הזה של מדונה אבל אז נזכרתי שעברו יותר מ-20 שנים מאז. אולי הוא הבן שלו? קשה לומר (אבל מיד אחשוף תגלית מרעישה). מיד אחרי שהתיישב שלף כינור והתחיל ללהג מעט במתיקות השמורה לשיכורים קלות. לחייו בוודאי היו סמוקות אבל על אף הספוט הענק שהיה מכוון על ראשו, קשה היה לומר. כשפתח את פיו והתחיל לנגן ולשיר שני דברים מדהימים קרו, הראשון הוא שהייתה זאת הפעם הראשונה בה ראיתי מישהו עם יותר שיניים ממני*. הדבר השני היה שהקול שלו גרם לכל שערות העורף שלי (לא סקסי, אני יודע) לסמור. המרקיז תפס אותי לחלוטין לא מוכן. דקה אל תוך השיר הראשון הבנתי בדיוק מי הם הוריו של הבחור המוכשר. עדין לא וידאתי את זה אבל אני מוכן לשים את הוני שמר טוליבר הצעיר הוא בנם הממזר של אנדרו בירד וביונסה.
בדרכי החוצה קניתי ממנו אי.פי. של שלושה שירים עטוף במה שנראה כמו נייר A4 מקופל ברישול, מוכתם בשמו של המרקיז. אכן, השירים המוקלטים נשמעו פחות סוחפים מהביצוע החי. אבל לשמחתכם הרבה, יש את זה (וגם עוד ביצועים חיים וראיון פה):



Marques Toliver – White Sails

תמיד רציתי לכתוב על שני הגונזלסים, חוזה וצ'ילי, באותו הפוסט וסוף סוף, התרחש ליקוי החמה המוזיקלי הזה והשניים משחררים איש את אלבומו בזמנים קרובים. אז כמו חוזה, גם Chilly Gonzales קרוב לליבי והוא אחד האנשים שתמיד אגיד כן לעוד הופעה שלו כי לעולם לא יהיו שתיים זהות. האלבום החדש שלו, Ivory Tower, פחות צפוי אפילו מקודמו, וממחיש את העובדה שאי אפשר לנחש מה יעלה במוחו של גאון. פופ-ראפ-אלקטרו-דאנס-אירוניה-פסנתרים, הכל שם וזה לא גרוע אף לא לרגע קט.
את המוזיקה של גונזלס מומלץ, כאמור, לשמוע בהופעה חיה בשביל להבין את המימד האנושי של האיש המחונן והפוסט-פוסט-פוסט-ציני עד שכבר אי אפשר לדעת מה אמיתי ומה בדיחה. ואם לא הופעה חיה, אז לצפות בפרצוף שלו בזמן שהמוזיקה מתנגנת. ואם גם זה לא אפשרי, לפחות הטו אוזן למילים בשירים שלו.
הנה לדוגמא הקליפ המבריק ל-I Am Europe, מהטקסטים היותר מצחיקים שאי פעם שמעתי. ואם זה ערב לחיכם, הנה קטע מ-How I wrote, הסדרה של הגרדיאן שמביאה אמן שמספר את הסיפור מאחורי שיר ומבצע אותו (שוב חיקוי של "סיפורים במונו", המחלקה המשפטית של מונוקרייב חוגגת).



Chilly Gonzales – Never Stop


* למעט ז'אק ברל, מיק ג'אגר וסטיבן טיילר.

Tuesday, August 03, 2010

קיצור תולדות הזמן – פרק ג': ספר גאוגרפיה

לכל אחד יש פנטזיה על מקום שהוא לא גר בו. לחלק לונדון נראית חלום, לאחרים ניו יורק. כשאתה מגיע עם פנטזיה למקום הוא תמיד יראה טוב יותר ממה שהוא באמת וגם אם תתאכזב, זה יקח יותר זמן מהרגיל כי הפנטזיה, היא תמלא כל חוסר שהמציאות לא תציע. אין כמו פנטזיה בריאה, אחת שמחזקת את עצמה, ושוב ושוב מוכיחה לך שהיא מציאותית.
מונטריאול. זאת הפנטזיה שלי. לא לונדון וגם לא ניו יורק. כבר עשור שהמוזיקה שיוצאת משם ומהסובב אותה תמיד מקורית, תמיד אישית ורגשית. האינסטינקט הראשוני שלי שאני שומע את רוב הלהקות משם הוא שהייתי רוצה להיות חבר שלהם. משהו שם מרגיש לי בריא, כאילו תעשיית המוזיקה שם עוד לא הקיאה ועיכלה את עצמה כמה פעמים כמו בכמה ערים גדולות אחרות. כנראה שלעולם לא אדע מה מכל זה אמיתי ומה פרי דמיוני אבל לפחות גיליתי לאחרונה את La La Land, האלבום החדש של Plants and Animals. די במהר הוא הפך חבר טוב, גם אם לא ותיק. כשהוא מדבר, אני מקשיב. מבלי להעמיס או להפקיד בידי את סודותיו הוא מספר לי את כל מה שעובר עליו. ולי לא נותר אלא להנהן, לחייך ולחבק אותו בחזרה.

Plants and Animals – Tom Cruz
Plants and Animals – Fake It

הפנטזיה שלי לגבי אוסטין, טקסס הופרעה לאחרונה על ידי בחור בשם Matrin Crane שידוע גם בתור Brazos. בעוד אוקרביל ריבר תמיד נתפסה בעיני כמעין ממוצע של סך כל המוזיקה שיצאה מהעיר הזאת (הכללה גסה או אפילו סתם המצאה, לא להפריע בבקשה אני מנסה לומר פה משהו ומאוחר בלילה) הקולות שבקעו מברזוס נשמעו כמו סטיה גאוגרפית. אבל סטיה זה טוב, סטיה זה נעים. בפרט אם שוב סוטים למונטריאול. אין לי שום ניימדרופינג או רפרנס, אפילו לא אחד. שמישהו יעזור לי פה.

Brazos – Day Glo
Brazos – We Understand Each Other

המראה של בחורות בשמלות צמודות מכוונות את הגיטרות שלהם בעודף מודעות עצמית ליד ואן שכור מחוץ לחורבה בבריקסטון גרמה לי לרצות לחבוט בהם ממראה ראשון. העובדה שהן היו מה שעמד ביני לבין ההופעה הקרובה של Mother Mother קיצרה את הסבלנות שלי, אני מודה. הרוטווילר על הגג, שהגן בחירוף נפשו על המקום, החליט לנסות לקפוץ למטה כדי להראות לכלב תועה מי בעל הבית האמיתי של המחראה. נפשו של כלב שגדל על גג חייבת להיות מעורערת לחלוטין, חשבתי לעצמי והחלטתי שמה שלא עומד לקרות פה, אולי עדיף שלא אצפה בו. בפנים, על הבמה, Bridezilla כבר התחילו לנגן. גיטרה, בס, תופים, סקסופון וכינור. קווארטט נשי ומתופף שנשרך מאחור. את מה שקרה שם מאותו הרגע אפשר לתאר כמפגש של הגרסה הנשית של הקולקטיב ו-Elysian Fields שעשתה את דרכה הארוכה מחור-תחת-ויל באוסטרליה. בהופעה הכל היה מלוכלך הרבה יותר, אבל גם גרסת האלבום גרמה לי לחשוב על איך לעזאזל דברים כאלה שעוד יצאו ב-Rough Trade מצליחים להיות כל כך אנונימיים.

Bridezilla – Magnetic Arrest
Bridezilla – Heart You Hold

ואי אפשר שלא להתפעל מהכוריאוגרפיה המרטיטה:

Friday, July 30, 2010

To Philippe with love, again

Its about time I’ll write something about Philippe, the only true Hippie I know. Hell, he has probably coined that term himself. Unfortunately, I can’t even share most of what I’ve learned about him and from him as most of it would be too extreme even for the internet. All I’d say is that he is an atheist who is strong in his belief, a Hedonist and part French (I’ll forever hold this against him). He currently resides in Dubai and off to India for a dentist appointment (I shit you not). I suspect he either works for the MI5 or he is an illegal brewer of potato based Gin. Possibly both, who knows. If you need a visual reference, imagine Bill Django (from The Men Who Stare at Goats) only twice as smart, funny and knowledgable.

I should start quoting him here more often. I feel blessed that his infinite wisdom is bestowed upon me and I really think that its better shared and spread across the world. Here is another example (and here is the previous one for those who missed):

Me: I'm going to a music festival On Saturday where I'd feel old with all the 20 something white-middle-class-girls flirting with all the 20 something white-middle-class-boys, but they can all suck my circumcised Polish-Yemenite cock

Philippe: Your appearance on the festival ground will send an electric shockwave of lust through the panties of all available chicks (and maybe even some guys) Your pheromones will increase the average humidity of certain body parts of the above mentioned girls, provided the wind comes from the right direction.

It will be an effort of sheer willpower to keep them away from you. They will offer themselves and their virginity on the altar of your lingam.

Now brother: stop being un broyeur de noir.

Its your heredity. Like the Polish Jewish schmuck in Warsaw whos bread slipped from his hands but landed with the buttered side upwards. He was so surprised of this unusual luck that he went straight to the local rabbi. This Rabbi, Schlomo, was also flabbergasted and consulted lots of old thoras, books, scrolls, asked the help of even more learned scholars. He came to this conclusion: the Polish boy had buttered his bread on the wrong side !

See, stop worrying. Its unhealthy and unhygienic. Like catholic priest and their celibacy. Get out of there brother. You have lost nothing in such foul rotten place. Its uncreative, will spiral you down. Wash yourself (and not in the juices of these virgins on the festival) and act. Yalla !

Well, what can I say? Garfield already said it better. Here is a song to you brother Philippe. I Hope the indian butcher has left something in your mouth or you’ll have to live on mussels for the rest of your life.

Still need to sort out who I should watch in Field Day’s impossible lineup. Also, some serious cock sucking is forecasted for tomorrow, I should better head to bed now.

Cloud Cult - Today We Give Ourselves to the Fire

Tuesday, July 27, 2010

קיצור תולדות הזמן – פרק ב': מחוזות רחוקים

מכל היוייקים בעולם אני הכי אוהב את Adjagas. יכול להיות שיש טובים יותר מהם אבל מאחר שמעולם לא רציתי יותר ממה שהם מעניקים לי, סירבתי לנסות ולהקשיב לאף אחד אחר. איפשהו ב-2006 נתקלתי באלבום הבכורה השמיימי (בחיי, סופרלטיב!) שלהם וכשלאחרונה תהיתי מה עלה בגורלם גיליתי שהוציאו אלבום נוסף בשנה שעברה ושמרו עליו בסוד מפני העולם. בצעד נועז וחסר תקדים, קניתי את האלבום מבלי לדעת לדגום אותו קודם לכן ולשמחתי הרבה היו אלה שמונת הפאונדים המתגמלים ביותר שהוצאתי השנה (אם לשים בצד שני דונר קבב במרתון). אין סיבה להכביר במילים אל מול יופי שכזה.

Adjagas - Neoncalmmit
Adjagas - Leaikas Seahkat

עם Grande קרה בדיוק אותו הדבר - שוב מנורבגיה, שוב אלבום שני אחרי שנים שקטות ושוב אלבום שקניתי מבלי לדעת מה מצפה לי. כמעט מוצלח כמו במקרה של אדג'ס, ה-ballroom rock של גרנדה לוקח אותי למחוזות בהם הבלוז הוא תיאטרלי, הלב השבור חנוט בחליפת שלושה חלקים והדמעות מכוסות במייקאפ עדין. הבחירה המוזיקלית שלי לערב עם אמא של מרטי מק'פליי במושב האחורי של הדלוריאן.

Grande – Take the Low Road
Grande – You Are the Night

הסיפור של ה-Smoke Fairies הוא מסיפורי סינדרלה שלרוב בא לי להקיא מהם ומערב את מפגש ספונטני עם ג'ק ווייט, בקבוק של ויסקי ודמו של הלהקה. ההמשך היה חימום ההופעה של The Dead Weather בלונדון (ומאוחר יותר גם חימומים ללורה מרלינג וג'וניפ). אבל אם להיות כנה, זה לא הסיפור אלא המוזיקה המהפנטת שלהן. פולקלור, שמו המלא של הפולק, אינו ניתן לקיצור במקרה של הפיות. שתי בחורות, גיטרות חשמליות ושירה חלומית שכל הרטרו פולק שכבר עשור מפציע תחת לכל עץ שרק לפני רגע עשו ממנו גיטרה לא הצליח לשחזר.

Smoke Fairies – Frozen Heart
Smoke Fairies – He’s Moving On

Sunday, July 25, 2010

קיצור תולדות הזמן – פרק א': לימבו

לפני שאני חוזר לכתוב, עלי לנער קצת אבק מהספריות המוזיקליות המרקיבות שמפוזרות מתחת למקשים עליהם אני מקליד ברגעים אלה ממש. זה יהיה קצר ומרתק הרבה יותר מהאלטרנטיבה של הוקינס (שהתבשר לי לאחרונה כי הוא נוהג להתגלגל ברחובות ליד ביתו של חבר. גאווה אמיתית).

Thieves Like Us אמור להיות אחד ההרכבים שמרוחים בכל בלוג הייפי שמכבד את עצמו אבל כנראה שמשהו הלך לאיבוד איפשהו בדרך. איפשהו בין הג'וניור בויז, כרומטיקהס וניו אורדר, אם קיים כזה מקום, יושבים הגנבים, תלוי באיזה אלבום תתפסו אותם. החדש, Again and Again, מוצא אותם במוד חולמני יותר מקודמו שכוון לרגליים. כמעט אפשר לשמוע את המעבר שלהם מברלין (וניו יורק) של האלבום הראשון לפריז של האלבום הנוכחי. מסריח מצרפתים פה, באופן הכי טוב שאפשר.

Thieves Like Us – Never Known Love
Thieves Like Us – Shyness

על Silver Columns של Adem ו-Pictish Trail כתבתי לא מזמן וכל התחזיות שלי הגשימו את עצמם. אלבום דאנס (בחיי, כתבתי ז'אנר מוזיקלי) ואחד הטובים ששמעתי שנים. לא מתחכם, לא מתוחכם, יפהפה ואפקטיבי עד כדי כאב רגליים. כמעט את כל האלבום אפשר להקליט מחדש בתור פסקול 16ביט למשחק באטארי והוא עדין ישמע נהדר. בפשטות הזאת נחה הגאונות שלו.

Silver Columns – Brow Beaten
Silver Columns - Heart Murmurs

אחרי אלבום בכורה מעט מבלבל והופעה אחת מלאת השראה קיוויתי ש-Here We Go Magic יתנקזו לכדי יצירה אחת מופתית באלבום השני שלהם. הם, כמובן, הפנו את התקוות שלי לכוון הכללי של הרקטום שלהם. ואף על פי כן, Pigeons, האלבום החדש שלהם, לא מסריח, אפילו לא מעט. הוא רק מעט לא צפוי. משהו בין גריזלי בר לשיקגו (זאת, לא זאת), כמה צעדים לכל כוון אפשרי בו זמנית מהאלבום הקודם. שווה כמה האזנות ולו רק בשביל המקוריות והפסיכדליה אבל לא מהזן ההייפי שטובע בריוורב, אלא מאלה שלוקחים אותך לטיול במקום חדש בכל פעם.

Here We Go Magic – Casual
Here We Go Magic – Old World United

Thursday, July 22, 2010

דווקא ילד טוב

בעודי עמל על סדרה של פוסטים שתכסה את כל מה שפיספסתי פה בשלושת החודשים האחרונים בערך, נחת עלי ברכות האי.פי החדש של Benni Hemm Hemm. אחד מעשרות הפוסטים הלא גמורים והגנוזים (שעתידים לצאת בקרוב באנתולוגיה מהודרת וממוספרת בשם Monograve) היה על הופעת סולו שלו שהכתה בי בעודי מהלך ברחובות אדינבורו ומקלל את העבודה על ששוב הרחיקה אותי מהבית ושיכנה אותי במלון עם שטיחים ווילונות כבדים שזממו לחנוק אותי בשנתי. ההבדל בין ההופעה שראיתי להופעה אינטימית הוא כמו ההבדל בין סקס בשירותים של מטוס לגאנג בנג באולם ספורט (יש לינק אם צריך). אני ועוד 6 אנשים שמענו באותו ערב את בני מנגן על גיטרה חבוטה את מיטב הרפטואר שלו. אם לומר את האמת, עד לערב המדובר, האלבומים שלו נקברו אצלי בתחתית הערימה האיסלנדית יחד עם עוד הרכבים כמו Hjalatalin (גם אליהם עוד אגיע יום אחד) אבל האקראיות שבערב הזה, העובדה שבקהל לא היה אפילו מעריץ אחד והשקט התהומי שההופעה התנהלה בו העלה את בני כמה דרגות מעלה.
Retaliate מזכיר את בני של אותה ההופעה, נוגה עד סהרורי ופחות זה של האלבומים האחרונים שמלווה בהרכב מלא ושמח. הרבה יותר מתאים לו בלי איפור.

Benni Hemm Hemm – Retaliate

Friday, July 09, 2010

אשתוק כי ארצי שינתה את פניה

יותר מחודשיים שלא קישטתי את הבלוג במילותיי. העדרות ארוכה כל כך טומנת בחובה סיבה אמיתית, לא תירוצים כמו קוצר זמן, העדר השראה או מחסור באלבומים חדשים. בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו בתקופה הזאת, נאלמתי דום מול המקלדת. בעודי מנסה למצוא נושאים קלילים, אסקפיסטיים, הומוריסטיים שיהוו לי השראה, משהו בי זועק לכתוב דברים אחרים. קשים, פוליטיים, זועמים. מילים שמשיקות לנושאים כמו יהדות, זהות, שייכות והכאב האדיר שכרוך בהם. למעשה, אם הייתי יכול הייתי מצטט פה יום אחרי יום פרקים מספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר", פשוט כך, בלי אינטרפרטציה נוספת, רק כדי לחשוף עוד כמה אנשים לטקסט המכונן הזה, אולי אחד החשובים שנכתבו אי פעם על מדינת ישראל.

אחד הדברים המרתקים בחוויה של החיים מחוץ לישראל, הוא היכולת לראות דברים מהצד, ממרחק, מקום שונה לחלוטין. כבר בנקודה זאת יש מי שיבחר לראות בבחירה בזוית הראיה הזאת התנשאות, אבל למה בעצם? עדין לא אמרתי כלום. למעשה, זאת בדיוק החוויה החזקה ביותר שלי כמי שחי מחוץ לישראל. הדה-לגיטימציה המיידית לכל מה שאני עשוי להעלות על בדל שפתותיי באשר להלכות הארץ. כמה פעמים שמעתי את המשפטים "אתה לא באמת מבין מה קורה פה", "רק תלונות יש לך", "אתה נשמע כמו מישהו שנשטף לו המוח מהתקשורת האירופאית" ושאר משפטים שעיקרם אחד – אנחנו לא רוצים לשמוע מה שיש לך לומר. מעניין, שאף לא פעם אחת עלתה בדברי השוואה בין בריטניה וישראל ועדין אחת התגובות המיידיות שעולות בקרב אנשים, חברי הקרובים ובני משפחה אהובים היא "ומה, שם הכל מושלם?" או "תמשיך לטמון את הראש בחול".

אני חושב על אותה צפרדע מסכנה ששוחה לה בסיר המונח על כיריים והמים בו מתחממים אט אט. "תאמרי לי, צפרדע, את שמה לב שהמים מתחממים?" אבל הצפרדע מביטה בי בבוז וחוזרת לחתור בשחיית גב הרחק ממני. אינני מרגיש שאני יחיד סגולה באבחנותיי, אפשר אפילו לומר בבטחה שאני אחרון הנביאים. שמעתי כמה קולות כאלה עולים מאנשים החיים, תאמינו או לא, בארץ ולא בשום מקום אחר. מילים כמו מקארתיזם, פאשיזם, נאציזם ועוד כמה "איזמים" הוזכרו בדבריהם. כמובן שקולות אלו מיד תוייגו כסהרורים, אנרכיסטיים, אויב מבית ושאר כינויים חסרי סובלנות. הצעד הראשון בהפיכה לפונדמנטליסט הוא אובדן היכולת להקשיב לדברי אחרים.

אז שתקתי. זמן רב. כאבתי וחמקתי אל מתחת לסלע גדול של כאב וזעם, מתחבא מהעולם. חושב האם אי פעם אוכל להפסיק להרגיש, אולי אפילו לקבל, להפנים שהשינוי הוא פונדמנטלי כל כך ולהשלים עם הפער האדיר בין מה שהיה פעם הבית שלי לבין מה שהוא באמת. לוותר, זה כל מה שאני רוצה כי אבדה תקוותי. לחזור לנדוד כמו אבות אבותיי האירופאיים, זה מה שנותר לי. אבל תהליך הויתור הזה, אם בכלל אפשרי, כואב כמו לעקור מתוכי את הלב במו ידי.

חלף כנראה מספיק זמן בשביל שאהיה מסוגל לחלוק את המילים האלה ולחשוף עצמי לעוד דברי ביקורת מלאי וחסרי טעם כאחד. העיקר שאני שוב כותב. תחילה של תהליך פיזיותרפיה ללב הדואב שלי. בסוף עוד אשוב לכתוב פה פוסטים על מוזיקה, כמו פעם. ממש כמו פעם.

Anais Mitchell - Why We Build The Wall

Tuesday, May 18, 2010

Acollectíve

תודות לעמי פרידמן היקר, אנחנו מעלים בפניכם את הכתבה שלו על הקולקטיב, בגרסתה המורחבת, ללא עריכה (הכתבה פורסמה במקור ב"העיר" ת"א בשבוע שעבר. השבוע הם בעיר שלי.). בקרוב גם אחזור לכתוב פה בעצמי, כך שמעתי.


"לשלושה חברי קולקטיב נשבר הלב, שניים שברו לב למישהו אחר, ארבעה מאיתנו שברו בטעות כלי נגינה של מישהו אחר, אחד שבר את הגג של הדיינר שמתחת לדירה, גם בטעות; 108 הופעות נוגנו, ב-4 ארצות שונות, 33 ערים או ישובים נפרדים, תוך לינה ב-21 דירות ברחבי תבל, לא כולל חדרי מדרגות"
(מתוך עלון הקולקטיב, גיליון מרץ 2010)

לו הייתה הצלחה עניין קארמתי, סביר להניח שחברי הקולקטיב היו הראשונים בתור להנות מחיבוק תקשורת אוהד עם שלוחה ישירה לחשבון הבנק שלהם. גם בנוף נטול גינוני הכוכבנות של להקות הגיטרות המקומיות, השביעייה הסודית הזו, ובראשה עידן רבינוביץ' ורועי ריק, מדגמנים צניעות אותנטית, סגפנות חיננית ("אנחנו לא בעד לשלם על שתיה") ונחמדות נטולת פאסון. אולי הדבר הבולט ביותר בהופעות שלהם, פרט למוזיקה מצויינת ואווירת חברותא שחורגת מהגדרות יחסי גיטריסט-מתופף-גרופית, הוא היכולת הנדירה לשמור על רגליים על הקרקע. ההורים מקבלים קרדיט על תחזוק, חוזים שבעל פה על הגעה מוקדמת להופעות נחתמים בין הלהקה לקהל ואפילו בדיחת קובי פרץ נזרקת לאוויר. לא עניין של מה בכך, עבור הרכב קאלט שמקבל לא מעט מבטי הערצה. אבל הקולקטיב הם לא ההרכב שאתה רוצה להעריץ, הם החבר'ה שאתה רוצה שיהיו החברים שלך.

"דוגרי לא אני, לא רועי ולא הקולקטיב רוצים לשחק משחק של להיות רוקסטארים ולשבת לספור את ההופעות שלנו" מסביר רבינוביץ' את הסוד מאחורי הקסם האישי.
ריק:"הנתונים נכונים אגב, פשוט יש המון להקות שמנגנות ב21 ערים שונות, בדרך כלל זה אומר פשוט לישון בחורים. זה מצחיק, מישהו אומר: 'היי ראיתי פוסטר שלך היום, מגניב!' וזה דווקא מאוד בנאלי- כן הזמנת פוסטרים ושילמת למישהו שיתלה אותם. האמת שגם לי פעם מבחוץ זה היה נראה ממש גדול. הפעם הראשונה שעשינו פוסטר זה היה– וואו, פוסטר, פלייארים".
רבינוביץ': "כמובן שאנחנו רוצים לזכות בתהילת העולם המגיעה לנו בתור להקה, אחרת לא היינו עושים את מה שאנחנו עושים. אבל הסממנים הקטנים קצת פחות חשובים. בסופו של דבר כשהפוסטר שלנו יהיה מרוח בטיוב אנחנו נתבאס על זה פצצות".

יש הרגשה כאילו חלק גדול מהצ'ארם שקוסם לקהל המתעבה שלכם זה חוסר הפוזה, האקט נטול היומרה שאתם מביאים. יכול להיות שזה חלק ממה שהופך את הקולקטיב לתופעה שהולכת וגדלה?

רבינוביץ': "אני מאמין שיש לזה חלק אבל זה לא הכל. אנחנו עובדים כקבוצה יוצרת באזור השנתיים וחצי וגם עבדנו בהרבה גלגולים שונים, התחלנו בזה שהתמקדנו בהופעה שלי סביב ההוצאה של האלבום ואחר כך חצי מאיתנו לא היו בארץ. זה נבנה בצורה מאוד טקטית".
ריק: "רק בלי הטקטיקה".
רבינוביץ': " טקטיקה לשבועיים קדימה".


"השנה ישנם 7 חברי קולקטיב במשרה מלאה ו-7 חברי קולקטיב במשרה חלקית (אך לא פחות תובענית); 3 פרוייקטים חדשים הוקמו במסגרת הקולקטיב, 4 פרויקטים פורקו ו/או הוקפאו לזמני מלחמה, 25 שירים חדשים נכתבו, 16 מתוכם הוקלטו, אף שיר לא יצא לאויר העולם באופן רשמי, וטוב שכך, לעת עתה"
(הקולקטיב מסכמים שנת פעילות פורה במכתב לאוהדים הותיקים)



אז קודם כל קצת סדר בבלגן. הקולקטיב, כשהיא במבנה מלא, היא אסופה של שבעה מוזיקאים (עם אופציה להרחבה), שהתקבצה לה יחדיו לצורך יצירת שעטנז מוזיקלי רב גוונים ורחב מימדים. בתוך הסלט הזה ניתן לאתר חברויות ילדות, יחסים שהתפתחו בצבא, קשרי משפחה ומה לא. מה שהתחיל כפגישות ג'אם סשן אקראיות רבות משתתפים הפך, ממש כמו קשר זוגי, רציני עם הזמן עד שקיבל צורה קבועה משלו. תחת הטייטל המפוצץ אפשר למצוא שלל פרוייקטים נוספים, הבולטים ביניהם הם ה"סטריינג' פולקס" ו"המדלי בנד" כשההבדלים הטכניים ביניהם הם מבנה הנגנים, סוג החומרים ועמדת הסולן, המתחלקת בין ריק לרבינוביץ', שמשמשים גם כמנווטי הספינה הגדולה והצבעונית הזו. כשהם מנגנים כולם יחד על במה אחת או בחדר חזרות (עניין נדיר קצת יותר מליקוי חמה) הם נקראים הקולקטיב. בדומה מאוד לשיטת העבודה של ה"וו-טאנג קלאן", גם הקולקטיב הוא מעין בסיס אם, שבט המכיל בתוכו תתי הרכבים שונים וקומבינציית כשרונות כמעט בלתי ניתנת לשליטה. טוב שיש זוג מבוגרים אחראים בבית שדואגים שהעסק ימשיך לתקתק.

איך משתלטים על מפלצת עם שבעה ראשים?

ריק: "שאלה טובה והתשובה אליה מתפתחת, יש דרך. ניסנו כל מיני שיטות".
רבינוביץ': "הקולקטיב היה מונרכיה, עבר לאנרכיה, עכשיו אנחנו בגישושים לקראת דמוקרטיה".
ריק: "אנחנו אוהבים להתייחס אל זה כמשפחה. באלגוריה הזאת אני ועידן זה אב הבית. ככה הם קוראים לנו . זה תהליך שעברנו אותו כבר והיום זה נעשה כקבוצה. אני חושב שזה גם הרבה מהסיבה שזה מצליח כי שבעה אנשים עושים זאת, פועלים כאיזושהי מיקשה".

שבעה אנשים, ועוד מוזיקאים, זה הרבה אגו במקום אחד.

ריק: "זה אולי לא קל לקבל החלטה בתור שבעה אנשים, בטח נגיד לעבוד על שיר- זה תהליך עם חוקי משחק. אבל זה חלק מהיופי, כבר יש דרך פוליטית פנימית להתנהל עם הדברים ומרוב שאתה כבר מכיר מאיפה כל אחד ואיך המיינד-סט שלו עובד אז אתה גם יודע על מה אתה מוותר בשביל להרוויח את מה שאתה רוצה".

רבינוביץ': "אגו זה דבר שיש לכל בן אדם, זה משהו שהרגשנו לאורך כל הדרך והוא מאוד התחדד לנו בשנה האחרונה. הכוח שלנו נובע מהיותנו קבוצה גדולה מאוד מגוונת, מאוד דעתנית אבל סכיזופרנית לעיתים ובסופו של דבר כששבעתנו על הבמה האיזון או הכוח שנוצר מזה הוא הרבה יותר בעל ערך. אני יותר נהנה להופיע בהופעה שמשלבת את כל חברי הקולקטיב מאשר הופעה שאני הפרונטמן היחידי ורועי מתפקד כעוד נגן בהרכב".

קשה להאמין שעם קשרים כל כך עמוקים ומבוססים אין חריקות וצלקות ילדות חשופות.

"כן ולא. אני לא חושב שאנחנו חבורה במובן הרגיל. גם בגלל שיש בינינו פערי גילאים, פערים אידיאולוגים, פערים פוליטיים, עדתיים, אפשר לזרוק פה עוד כל מיני מילות קישור. מה שמחבר בינינו ביחד בסופו של דבר זו העובדה שאנחנו עושים מוזיקה. מעטות הן הפעמים שיוצא לשבעתנו סתם לשבת ולצאת לבירה או סתם לדבר... הכוח שלנו כקולקטיב יותר מעניין לנו בסופו של דבר. וגם כשראשו המכוער של האגו הדורש תשומת לב מגיח, אנחנו כקבוצה מספיק מפוכחים בשביל לדעת מה טוב לנו".


"45 דקות לוקח להגיע מתחנת הטיוב בקינג'ס קרוס הביתה, 50 שקל מקבלים מהגזבר עבור החזר דלק להופעה בירושלים, וזה אמור לכסות אם שמים ניוטרל בירידות; 38 דק' לוקח להגיע בריצה לרויאל אלברט הול דרך הפארק, שלוש שנים ייקח לנו עד שננגן שם. שעה ורבע זה הזמן שלוקח להכין אורז+בולונז+כרובית מוקרמת לשמונה איש (תמיד יש אורח בבית הקולקטיב)"

לפני שנה כל השבעה עלו על מטוס בניסיון לחיות את הקלישאה: הצלחה במונחים בריטיים, כזו שאביב גפן חולם עליה ואסף אבידן מגשים. מה שהם מגדירים כ"חווית טירונות מגבשת" כלל ערבים במועדוני הופעות ללהקות נויז בריטיות, סיר לחץ בדמות דירה משותפת קרוב לנוטינג היל, חוויות רכבת תחתית מעצבות וחלוקת עבודה שלא הייתה מביישת גדוד צבאי. גם אם בסופו של דבר חברי הקולקטיב חזרו לארץ, הזנב סרב להיחבא בין הרגליים. יותר התנוסס בגאווה כמעיד על להקה שחזרה מהכפור – חכמה וממוקדת יותר מאי פעם. בסיבוב הקודם שלהם בעיר זה היה נראה אחרת. הרבה לפני ההופעות בבארבי ובתמונע היו הופעות המוניות בימי שישי ברוטשילד מול הקנטינה, שלא בדיוק ערבו לאוזנם של יושבי המוסד הברנז'אי. הם זוכרים את גל אוחובסקי מגדיר אותם כ "ראפ אשכנזי, היפ הופ לבן באמצע השדירה" באותו שבוע בו שיבח אלבום אחר של השביעייה ולא שוכחים לרון חולדאי כיצד דאג לפקחים שהתעקשו לקנוס אותם ( "ב-700 שקלים!") על התעוזה לנגן בשדירה. את הקנסות, אגב, הם היו משלמים מכספי הקהל שנאספו אצלם בכובע בעניין של שניות. הקאמבק לתל אביב, לעומת זאת, היה פחות פרובלמטי.

רבינוביץ': "הנחיתה שלנו הייתה סופר רכה. נחתנו וממש תוך ארבעה ימים חיממנו את אוקרביל ריבר בבארבי, תוך שבוע הייתה לנו הופעה ב'תמונע' שהייתה עם פי שתיים יותר אנשים ממה שהיה לנו אי פעם. או שהתגעגעו אלינו כי לא היינו פה כמעט שנה או שמשהו קרה עם המוזיקה שלנו".

יש הרגשה של עליית מדרגה בכל הנוגע לבאזז עליכם. תוצאה של עבודה קשה?

ריק: "אני חושב שחזרנו במיינד סט מסויים, מתוך הבנה יותר טובה של איך אנחנו צריכים להתנהל בתור הרכב וכן, זה חלק מתהליך. העובדה שהופענו ארבע-חמש פעמים בשבוע בלונדון וראינו את הכוח שיש לזה נתנה לנו הרבה אמביציה לחזור לארץ ולחרוש אותה בהופעות. זה לא שלא היו הופעות לפני כן אבל לא היה לנו את הדרייב של עשר הופעות בחודש, נוסעים לכל קיבוץ ולכל מקום ועובדים קשה".

יכול להיות שיש לכך קשר לזקיפת הראש של הפולק הישראלי? בתור מי שחוטאים בזה לא מעט, מה פתאום נהיינו מעצמת פולק?

ריק: " אני גם תהיתי בנוגע לזה. הדברים הראשונים שהוקלטו היו יותר בגוון פולקי מכיוון שאלה היו האמצעים שהיו לנו אז. אני ידעתי לנגן רק על מפוחית שזה כלי עם קונוטציה מאוד פולקית. ההופעות היום, אני חושב שיש בהן המון מן הפולק ואני גם מבין למה זה אבל זה שיש גיטרה אקוסטית לאו דווקא הופך את זה זא'נר-ווייז לפולק".

רבינוביץ': "אני יכול להגיד שאני מדבר בשם רועי למרות שהוא עשוי לסתור אותי, שאותי משך הכיוון הזה בעיקר בגלל שזה נותן פלטפורמה טובה למילים. לפני שכתבתי מוזיקה היה לי יותר מעניין לכתוב מילים. ויש משהו בעירום שמאפשר למילים לצאת החוצה".


פריחת הפולק קשורה גם לפריחת האינדי הישראלי. אתם לא חושבים שיש באותו אינדי משהו מאוד אוטרקי? להקה מנגנת עם להקה וכולם הקהל של כולם. אתם דוגמא קלאסית לזה. לכמה מזה יש באמת סיכוי להצליח כלכלית?


רבינוביץ': "ההקבלה בין פולק לאינדי היא בעייתית. לא כל האינדי הוא פולק ולא כל הפולק הוא אינדי, זה יצא ככה מטבע המציאות של תעשיית המוזיקה בארץ. אני לא חושב שכל האנשים שעושים מה שקרוי מוזיקת אינדי עושים את זה מתוך הנאה להיות תרבות שוליים, למרות שאני בטוח שיש חלק שכן ואני גם לא חושב שזה בהכרח המצב".


ריק: "מאוד יכול להיות שהתופעה הזו היא טרנד, בהיבט של כרגע יש לקהל יותר השפעה".
רבינוביץ': "אני לא חושב שזה טרנד אני חושב שגם במקרה של גבע אלון וגם במקרה של אסף אבידן נעשתה עבודה מאוד מאוד קשה בשביל לייצר את המצב הזה, הוא לא רק נבנה על רוח שנשבה באותו רגע... החיבוק של המיינסטרים את אסף או גבע או כל אמן אחר שצץ בשנתיים האחרונות התחיל מלמטה כי הם יצרו מצב בשטח שאי אפשר היה להתעלם ממנו. זה לא היה משהו שאתה יכול להמשיך לטאטא מתחת לשטיח או לבטל אותו כי הוא באנגלית או שייך לז'אנר מוזיקלי או כל ההגדרות הקודמות של זה".


ב-14 למאי הם יעלו על הבמה בתמונע ( "המקום היחידי שאנחנו יכולים לקרוא לו בית" ) לעוד קרקס מלודי של רגש וקריצה, בהשתתפות כלל חברי הלהקה. המפגשים הנדירים בהרכב מלא יוצרים שילוב בלתי אפשרי אך מנצח של קצב, דרמה ופוליטיקה בקריצה הומוריסטית. לא דבר חריג עבור להקה שקיימה הופעת פרידה עוד לפני שהוגדרה כלהקה.

זה אפשרי להיות גם פינק פלויד וגם פרימוס?


"הקולקטיב בעברית, בגלל שאנחנו בקושי מופיעים, הרגעים בהם אנחנו יחד הם סוג של פריקה. של 'טוב אנחנו ממילא מנגנים את זה פעם בשנתיים אז בוא נעשה את זה איך שבא לנו' ואנחנו לא צריכים לחשוב על זה יותר מידי ויהיה כיף. אבל יש שירים מאוד רציניים. נגיד 'כשאת אומרת כיבוש', שהמון אנשים מתייחסים אליו כאל שיר היתולי על המצב הפוליטי, הוא בסופו של דבר שיר אהבה מתוסכל מאוד רציני".

ריק: " זה לא באשמתנו! זה פשוט שילוב של חיים בארץ ואי אפשר להתעלם. אבל לא אנחנו התחלנו!".

Tuesday, April 20, 2010

הנפיחה הקסומה

ברגעים אלה ממש הייתי אמור להיות בארץ, רוטן על הזיקוקים האויליים, ההתבהמות ברחובות, המטסים המיליטריסטים המביכים ומחכה יום יומיים בכדי שאוכל סוף סוף לטבול במי השופכין שבחופי תל אביב שאני לא מצליח שלא להתגעגע אליהם כל כך.
אבל לכדור הארץ, שחוגג יחד איתי בעוד ימים אחדים, היו תוכניות אחרות. כאלה שמערבות נפיחה וולקנית קלה שתנשוב לכוון היבשת האירופאית ותשנה את סדרו של עולם, לפחות לכמה ימים. או שבועות. כך אומרים.
נו שויין, היה יכול להיות גרוע הרבה יותר. אם לא הייתי נשאר מאחור אולי לא היה לי את הזמן הפנוי לגלות שחוזה גונזלס חבר סוף סוף לשותפיו ל-Junip והשלים את האלבום שהתחילו אי שם ב-2006 עם אי.פי. מעולה. התגעגתי אליו, בחיי.

Junip – Rope and Summit

זה לא מסתיים בזה. אחרי שתיקה לא פחות ארוכה, Stateless משחררים בקרוב את האלבום השני שלהם ואפילו מחלקים שיר אקוסטי שיש לי תחושה שלא מייצג את ממה שצפוי להיות באלבום, אבל בין אם כן ובין אם לא אני מאוד סקרן לראות מה יוציאו תחת ידיהם החבורה המפוספסת הזאת.

Stateless – Wade In

Saturday, April 17, 2010

Thump! I fell (in love)


This started off as a reprimanding post to Israeli Indie artists saying – why can’t you be less Nineties and more original? Why can’t you sound more like Pumcayó? But then I realised my words would take the focus off my recommendation and would turn into a Mediterranean style bloody fist fight. So, why am I picking on Israeli indie artists all of a sudden? And why in English?

A couple of days ago I got a mail from Pumcayó asking me if I would kindly listen to their music and should I like it maybe even write something about it. Five songs, rough demos, are all I’ve heard from them. I was instantly hooked. It’s fresh, original, unpretentious and completely impossible to label (its also very raw, they’ll be the first to admit, but in the hands of a good producer this will be gold). The first time I listened to their music I was filled with the same floaty emotions that I got when I first listened to Yeasayer debut album. But their influences don’t stop there. It goes through the beautiful harmonies of Local Natives, the prog rock of Focus and even a touch of Joy Division. One seriously impossible name dropping, I know.

I was intrigued to know more about them and here is what Federico sent over:
"Pumcayó" is Spanish for "thump! (it/he/she) fell".
We’re 5, like the vowels, and we're all native of Guadalajara, Mexico -the pearl of the west, yeehaw!
We formed October 2009 and our repertoire, which currently consists of a (constantly expanding) handful of songs, borrows compulsively from a wide spectrum of bands and genres. Like with many other bands though, very little of this is intentional; it has more to do with the fact that we all just listen to different things. it's still a bit difficult for us to land on sound descriptions (we don't think we're radical, or complex, or new even, we're just a young band i.e. it's not an identity crisis, it's an identity quest) but inspite of the messy heterogeneity, we think we're simply an endemic take on the folk-rockish sound.
we like messing around with voices and we try to alternate on instruments often, no one in the band is a properly-trained singer or multi-instrumentalist, but we try to pick stuff up as we go; we see the gear as toys lying around in a room waiting to be beat, banged, plucked, struck... we love texture, layers, we're big into musical honesty, and we say "organic" a lot.

Don’t know about you, but I’m kind of falling in love here. And to think they’re only together for 6 months. They were also kind enough to send me all of their demos. I don’t know a single thing about the music scene in Guadalajara but if Pumcayó represents the kind of surprises that will await me in music bars, I should seriously consider leaving London (Federico, can I crash on your sofa, hermano?).

So before all of you guys take out your knives and start butchering Pumcayó and myself only because I’ve just said they’re far more remarkable than most of what I’ve recently heard coming from Israel, I just want to be very clear here - I’m not suggesting that all Israeli Indie bands should now sounds like Pumcayó, but merely pray for some of them be able to reach a deeper inner voice that will bring out their originality.
In fact, let’s not turn this into a discussion about the Israeli music scene (too late now, is it?). Fuck it, just listen to those guys. You’ll live longer.


Monday, April 05, 2010

יופמיזם


כמעט כל יום אחד מהשכנים שלי פונה אלי ושואל בנימוס "תגיד, מה זאת המוזיקה הנפלאה שמתנגנת אצלך ברמקולים? ("תגיד, אולי תנמיך את החרא הזה שגורם לכלב שלי לנבוח בלי הפסקה?"). "ובכן, אין דרך אחרת מלבד שתבוא אלי לשמוע בעצמך" ("לך לעזאזל חתיכת אנטישם") אני עונה בחיוך. מכיוון שהדפיקה המיוחלת בדלת לא מגיעה, לא של השכן הסקרן מחד ולא של שוטר המקוף שמבקש ממני לטפל במפגע הרעש מאידך, אאלץ לשלוח את לחמי המוזיקלי (60% שיפון-רוק, 40% חיטה-אלקטרונית) על פני המים. שחו בזהירות.

כשכבר הייתי בטוח שכולם אמרו את כל מה שצריך היה להאמר על Sleep Mountain, האלבום החדש והנהדר של The Kissaway Trail, גיליתי שכמעט אף אחד לא אמר דבר. מכיוון שלאחרונה אני מוציא עצמי מרים הרבה דברים מהרצפה (ואף אוכל אותם ברוב הפעמים), תרשו לי להרים את הכפפה הזאת; החבורה הדנית הזאת קיימת כבר כמה שנים טובות אבל לדעתי רק עכשיו הכל נפל להם בדיוק במקום. האלבום שלהם סובל ממגבלה אחת בלבד, הוא דומה ליותר מדי דברים טובים אחרים וזאת עשויה להיות הסיבה שנשאר מוזנח, אבל אם אתם עוד מהדור שלא סובל מהפרעת קשב מולדת, תאזינו לו כמה פעמים מהתחלה ועד הסוף. אם רק תתמידו אתם עשויים לגלות שם את Arcade Fire, את Mercury Rev ואפילו את Sigur Ros. מבטיח שהניים דרופינג אינו לשווא.

The Kissaway Trail – Sdp
The Kissaway Trail – New Year

שנה חמישית ברצף ו-Portugal. The Man, הלהקה היחידה שאני מכיר מווסילה, אלסקה, ממשיכים לשחרר אלבום בשנה. בקצב כזה סביר שלא כל האלבומים יהיו יצירות מופת אבל העובדה ש-American Ghetto לא מושלם כקודמו, לא מונעת ממנו להיות המשך ישיר לכל שאר האלבומים שלהם. למעשה, כל הדיסקוגרפיה שלהם נשמעת כאילו נכתבה והוקלטה בטייק אחד והשירים חולקו לאלבומים אקראיים בשנים נבחרות. להקה שלא ממציאה את עצמה מחדש בכל אלבום אלא בוחרת לעשות עוד מאותו דבר בעידן פוסט מודרניסטי וקצר רואי שכזה? שערוריה.

Portugal. The Man – 1000 Years
Portugal. The Man – The Dead Dog

"תקשיב לאלבום פעם שניה, הוא מצויין" אמרה ההודעה בטלפון שלי. מהוסס, פניתי ל-Black Sands, החדש של Bonobo, אחרי שההאזנה הראשונה הייתה מהולה באכזבה על החזרה לאלקטרוניקה של האלבום הראשון ועל כך שהרגשתי שאני מאזין לעוד פסקול בית קפה בהתהוות. אבל שככה יהיה לי דוב, האזנה אחת נוספת היא כל מה שהייתי צריך בשביל להשתכנע. סיימון גרין (בונובו, אם תרצו) יכול להנעים לי את הקפה, הבירה וגם את מרק הבטטה המוקרם שלי בכל יום שרק יבחר. העובדה שהאלבום הזה יכול להיות המוזיקה המושלמת לנסיעת רכבת גשומה, לרביצה על חוף ים שמשי (אם התחושה זכורה לי נכון, עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה) ולהקלדת שורות אלה באמצע הלילה בחדר חשוך אל תוך מסך מחשב מסנוור אומרות שיש בו איכות של ואן-סייז-פיט-אול, תכונה שלעיתים קרובות מדי אינה מוערכת דיה. דיינו. די נו.

Bonobo – Kong
Bonobo – The Keeper

Friday, April 02, 2010

שנה

אם זה היה תלוי בי, הייתי מרכיב אוסף שונה לחלוטין למסיבת יום ההולדת הראשונה של הבן שלי. הזדמנות נהדרת לבנות פלייליסט קטלני, גאוני, מבריק ויחיד במינו שישאיר גברים, נשים וטף פעורי אוזניים ואסירי תודה. יקירתי היא זאת שהציצה מעבר לכתפי ותהתה האם שוב אני כמהה לשורשיי האבודים כשראתה אותי בוחר בקפידה שיר של עפרה חזה. "זה יהיה נהדר מחר, אני אומר לך!" חייכתי בהתרגשות. אצבעה הארוכה נשלחה לכפתור ה-del והפסיקה הוכרזה בלחישה נוקבת "תשכח מזה. יש לך כמה אלפים של אלבומים, תבחר איזה כמה שיתנגנו טוב ברקע ותפסיק לשחק בדיג'יי". היא צודקת, אבל לא מהסיבה שהיא חושבת. הרי לא משנה מה אנגן זה יפול על אוזניים ערלות, אז למה בכלל לטרוח? (ויסלחו לי מעט האנשים שיהיו במסיבה ואכן אוחזים בטעם מוזיקלי, אנא הציגו עצמכם בפני עם נימוקים ודוגמאות ותזכו לפיצוי).
אבל בדקות לפני שכולם יגיעו, אני יודע כבר בדיוק מה אנגן. כבר חודש שאני מזריק לעצמי לפחות פעם אחת ביום את השיר הזה שגורם לי לרצות לקפוץ למרחקים עמוקים; כש-Adem, אחד האנשים שאני יותר אוהב בעולם, חבר ל-Pictish Trail אפשר היה לחשוב שיתחילו דיבורים על עוד מיני-סופר-גרופ שהולכים להתפלש בהייפ אינדי-פולקי אבל בדיוק אז שוברים השניים האלה את הכלים ומחליטים שבעצם הם רוצים לעשות מוזיקה אלקטרונית ואם אפשר אז בכלל בלי להזכיר שהם אלה שעומדים מאחוריה. וכך יצרו להם את האלטר-אגו שלהם: Silver Columns. אחרי שזה תפס את האוזניים של לא מעט אנשים, היוצרים בחרו לצאת מהארון ולחשוף את זהותם. טריק שווקי? חשש מסטיגמות? פחד במה? למי אכפת. העבודה על האלבום בעיצומה. אני מחזיק אצבעות, יש סיכוי שלקיץ הזה יהיה פסקול מוצלח.

Silver Columns – Cavalier :: Time+ Space machine Remix

ודרך אגב, מי שאחראי על הרמיקס האדיר למעלה הוא The Time and Space Machine, שמוציא ממש עכשיו אלבום חדש, Set Phazers to Stun. אם שמות כמו Caribou ו-The Aliens מרגשים אתכם, סיכוי סביר שתחבבו גם את הפסיכדל הזה. לא בדיוק מישהו שהייתי מרגיש נוח שיסתובב בחברת ילדים אבל למבוגרים הוא בהחלט עושה נעים.

The Time and Space Machine – Children of the Sun

Monday, March 29, 2010

עייפות החומר

הייתי יכול לכתוב על אביב, הייתי יכול לכתוב על אהבה. הייתי בוודאי משחיל כמה מילים על זקנה, ועל הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. לא הייתי יכול שלא לספר על ההתמלאות וההתרוקנות שחוזרת ונשנה עד שגורמת לגופי להרגיש כמו כלי קיבולת שתוהה מתי יקרוס תחת נטל הקיום.
זורק חכה לים המילים שלפני ונותן לרגש לנסות ולדוג את המשפטים הנכונים. המוזיקה שתלויה בקצה החכה כפתיון נבלעת בים. פעם אחר פעם החכה חוזרת ריקה. הייתי יכול לכתוב על חלומות, מהסוג שלא מתגשם אלא רודף אותך לילה אחרי לילה עד שקשה לומר איפה החלום מתחיל והמציאות נגמרת. היית יכול לכתוב עוד הרבה, אך עייפתי. אולי אנסה שוב מחר.

Glasser – Apply
Glasser – Termel

Monday, March 08, 2010

סיפוק

שלושה שבועות שאני מנסה להשיג את השיר למטה. לאף אחד לא היה מושג על מה אני מדבר ולנסות לחפש בגוגל 'ואלה די די' לא ממש עזר. ביום שישי בלילה, קצת אחרי השעה 2, בעודי יושב עייף באחד מהמקומות הבודדים שאני עוד טורח לנסות לרקוד בהם הדיג'יי פתאום ניגן אותו והעיף אותי לסדרה של פרכוסים, קפיצות, עוויתות ושגעון שהיו גורמים לאיליין מסיינפלד להראות כמו רקדנית בבולשוי. פאק איט. אין על שיר טוב בזמן הנכון וברגע הנכון.
היום סוף סוף, בדרך נס, מצאתי את השיר המדובר (לא, לא שאלתי את הדיג'יי, הייתי באקסטזה מדי בשביל זה). תתביישו לכם כל מי ששאלתי ולא ידע מה זה (שמונה שבועות בעשיריה הפותחת במצעד הבריטי, בחיי) או שהעיז לומר שהשיר הוא פרי הדמיון שלי.

Tuesday, March 02, 2010

סופים הם לפעמים

לפעמים אני טובע בתחושה מסויימת שהסוף מתקרב. אני ממש מרגיש את זה בעצמותיי. לאט לאט, הכל נבנה לקראתו והוא הופך להיות בלתי נמנע. אני אפילו לא יודע על איזה סוף מדובר. כל מה שאני יודע שהוא מעבר לפינה, מסדר את המקטורן, מהדק שוב את העניבה ועוד שניה יגלה עצמו בפני. הוא יכריח אותי להתמודד איתו ואולי אפילו יראה לי את דרכי להתחלה חדשה. תחושה ארורה. קצתי בסופים קטנים ומייגעים שמכריחים אותך לעבור ממקום אחד לאחר. מאסתי בלהרגיש כמו מי שממתין שעות בתור אחד רק בשביל לגלות בסופו שעליו לעבור לתור אחר.
בלילות שכאלה, כל שאני חפץ בו, הוא דקות ארוכות של עצימת עינייה של הנפש, וניתוב סערת הרגשות שלי אל כמה דקות של מוזיקה. אני חושב שזה עטיפת האלבום שהיפנטה ומשכה אותי אליו. הלהבות האלו שמאיימות לכלות את הכל יהיו בוודאי מרגוע לנפשי. מבלי לדעת עד כמה הכמיהה שלי עומדת להענות התחלתי להאזין לאלבום של להקה אלמונית עבורי עד לאותו הרגע. ומאז כבר חודש כמעט שכל לילה מסתיים לו מאוחר מהרגיל עם The Besnard Lakes Are the Roaring Night, האלבום החדש של The Besnard Lakes. אני עוד מתקשה לעכל שזוג נשוי מקוויבק, שמקליט כמעט את כל החומר לבד ייצר את האלבום המופתי הזה. להעמיס ברפרנסים מוזיקליים ללהקות אחרות, סגנונות או תקופות יהיו כשלון מוחץ אם מטרתם תהיה להעביר את התחושות שהאלבום הזה מציף בי; סחרור אחד אחרון הופך את ההמתנה לסוף רק מעט יותר נסבלת.

The Besnard Lakes - Like the Ocean, Like the Innocent Pt. 1: The Innocent
The Besnard Lakes - And This Is What We Call Progress

Sunday, February 28, 2010

עשה את שלו

לא יודע מה הצית בי את התובנה הזאת, אבל אני שמח שהיא כאן. מדובר בשחורים – כושים, ניגרוז, חצילים – קראו להם איך שאתם רוצים, אתם יודעים שאתם אוהבים אותם. ובכן, במהלך השנים, הקולנוע האמריקני תמיד דאג לאמץ לעצמו עוד ועוד גיבורים שחורים בין אם לסרטי פעולה, דרמות או קומדיות, לכל ז'אנר היה את ההומיז שלו. אם נבחן את השחקנים השחורים של היום נגלה את התופעה שהדירה שינה מעיני – אין דור חדש של שחורים. בואו נבדוק אם אני טועה פה – סמואל ג'קסון, אדי מרפי, דנזל וושינגטון, וסלי סנייפס, כריס טאקר, כריס רוק, ויל סמית' – האם מישהו מהם לא איתנו עוד מהניינטיז? מצליחים לחשוב על מישהו שהתגלה בחמש השנים האחרונות? בעשור האחרון? טרייסי מורגן (א.ק.א טרייסי ג'ורדן) הוא אולי היחיד שעולה לי בראש אבל הדמות שלו ב- 30 Rock מסמלת בדיוק את מה שאני מדבר עליו – מותו של הכוכב השחור.
אז ישבתי וחשבתי, פעולה שאני לא מרבה לעשות (על אף העובדה שאני אחד האנשים המבריקים ביותר שיצא לי לפגוש), מה יכולות להיות הסיבות לתופעה הזאת? שאלה קשה. יש לי כמה תאוריות לתופעה הזאת, חלקן כלכליות – השחורים לא כח צרכני מספיק חזק בשביל שהוליווד תחפש את הכוכב השחור הבא, חלקן חברתיות – הפוליטיקלי קורקט מת מזמן וכבר אין צורך באפליה ואחרות פוליטיות – עכשיו שהאזרח מס' 1 הוא brother, מי צריך כוכבי קולנוע שיהיו השראה לילדינו?
אבל כל אלה לא מעניינות אותי. אני רוצה את הניגרו הבא שלי. ואני משוכנע שכמוני עוד רבבות אנשים יושבים צמאים ומחכים לביאתו של המשיח השחור. ובכן, קצתי בלשבת ולהמתין. לא עוד. אני רוצה להציע מועמד לתפקיד – תומר יוסף. אמנם לא מאפריקה במקור אבל הגיע הזמן לרענון של המושג 'שחור'.
הספיקה לי האזנה אחת לאלבום החדש של Balkan Beat Box בשביל לקבוע סופית שהאדון יוסף הוא חתיכת נכס שלא יסולא בג'חנון. זה היה באחד מהבקרים המועטים האלה בהם אני צריך לצאת מהבית בכדי לעשות את עבודתי. עוד מוקדם בבוקר, הגוף מתפקד אבל הראש עדין ישן. חשבתי לתת צ'אנס לבלקנים להסיר את קורי השינה מעיני ולחלץ את עצמותי. אם להיות כנה, חשבתי שאתאכזב מהאלבום ומהר מאוד אחליף אותו באחר שיעזור לי לשקוע חזרה בנמנום בזרועות האנדרגראונד המקרקש. אם לרגע חששתי שמא לא יהיה לבלקן ביט בוקס מה עוד לומר, היה די בחצי אלבום בשביל להבין שאני ספקן טיפש. בלקן? יש. אבל יש גם דאב, רגאיי, היפ הופ, מקצבים ערבים, אפריקאיים וחי נפשי – תימניים. ממש במחצית האלבום, הגוף שלי היה טעון באנרגיה ששלחה אותי לטפס במדרגות הנעות הארוכות ביקום אל מול הפרצופים המשתהים של אנשים שלא מבינים מה עובר על הבחור הנמרץ בבוקר טרוף זה. 48 שניות אח"כ תומר יוסף צועק "יאללה!!!" ברקע כשהסקסופונים והחצוצרות נותנים לי רוח גבית. הלבנטיני הרדום שבתוכי פרץ החוצה בצחוק פרוע והטיפוס במדרגות הפך לריצה קלה.
השותף הרדום לכתיבה פה כבר, שלא מוצא את עולמו במוזיקה חדשה, היה דווקא זה ששלח לי את האלבום. "כל מה שתומר יוסף נוגע בו הופך זהב" הוא אמר. אני רק מקווה שיום אחד נראה אותו משחק באיזה סרט Blaxploitation לצידו של סמואל ל. ג'קסון. שמישהו כבר יפתח קבוצה בפייסבוק לזה, שמעתי שרק ככה דברים קורים היום, לא?

Balkan Beat Box – My Baby
Balkan Beat Box – War Again

Thursday, February 11, 2010

יבוא כריש יכרש כרש כרש

אני הולך במורד הרחוב שיוצא מביתי, דוחף ביד אחת עגלת תינוק וביד השניה מקליד הודעה בנייד במיומנות של אב שלמד שאפשר לעשות הכל ביד אחת כשלפתע אני מרגיש שהעגלה נתקעת קלות במשהו. אני מרים את הראש והוא עומד מולי. גם א-ת-ה שכן שלי? חשבתי לעצמי. זה משאיר את בוי ג'ורג' הרבה מאחור, או לפחות בעיניהם של אחדים. ואז שמתי לב שגם אשתו שם ואפילו מחזיקה בידיה את הכלב המטופש שלהם. זה נראה בדיוק ככה, ממש באותו מקום, רק בכוון ההפוך של הרחוב:

"תזיז את הפאקן עגלה 'שך מהפאקן דרך שלי יו פאקן קאנט!"
"תגיד, אפס, אתה לא הבכיין הזה מהלהקת בנים המעפנה הזאת?"
"תזיז את הפאקן עגלה שלך לפני שאתה מקבל פאקן טיפול מנצ'סטרי לפאקן פנים שלך."
"על חולון שמעת? עם סקיני ג'ינס כאלה לא היית מגיע לכיתה ח'. ומה קרה לשיער שלך? תן, תן לעבור. הבן שלי ממהר לאיזו פגישה עם בובה של קוף."
"אני אגיד לך בפאקן פעם הפאקן אחרונה, תזיז את העגלה או שאני קורא לאח שלי ואנחנו נזיין אותך ואת הבן השמ..."

האח הטיפש לבית גלאגר לא סיים את המשפט. הייתה זאת יקירתי ששברה לו את האף בנגיחה. ואח"כ גם לאישתו ולכלב, למען שלום בית, אפליה מתקנת וסימטריה. "איזה מן אבא מחורבן אתה, ככה אתה מרשה שידברו על הבן שלך?" אמרה הלביאה בעוד היא מלקקת את כפות ידיה (פעולה מוזרה בהתחשב בכך שהיא כרגע השתמשה בראשה כדי לנגוח אבל למדתי על בשרי שאין להתווכח עם לביאות). "השכונה הזאת מתדרדרת, אנחנו חייבים לעבור מפה. יש פה סלבס כמו פטריות אחרי שפשפת." זרקתי לעברה בעודנו חולפים על פניהם המדממות ומשחילים עוד איזו בעיטה קטנה בראש לכל אחד כדי להרגיע את התסכול שבמחשבה על מעבר דירה נוסף.

הלוואי והייתי גר ליד Joe Gideon & the Shark. גדעון ואחותו, ויוה, נשמעים לי כמו שכנים נחמדים. וחוצמזה, כל מי שחבר של ארצ'י ברונסון אאוטפיט לא יכול להיות שכן רע. קצת קשה לי להשלים שהם במקור מבירמינגהם. למעשה, קשה בכלל להבין שהם לא מעיירה נידחת איפשהו באחת ממדינות המרכז עד דרום ארה"ב.
בלוז-פאנק-אמריקנה, אם אפשר בכלל לומר את שלושת אלה באותה נשימה, הם גרעין המוזיקה של ג'ו גדעון ואחותו הכרישה. אבל זאת השירה של גדעון שעושה לי את זה. המוזיקה בהרבה מהשירים היא רק תפאורה לסיפורים המעוותים מלאי האבחנות שרוקם לנו גדעון, משפט אחרי משפט, בדקלום מלא דרמה שהופך לזעקות שבורות בקול פוצע. העולם שהם בוראים מרגיש כמו אחד שאחים בונים לעצמם בשביל לברוח ממציאות רקובה למקום דימיוני משותף רק להם. במקרה הזה, העולם שיצרו כנראה מופרע לא פחות מזה שממנו ברחו ועם זאת קוסם לי הרבה יותר מאשר נווה המדבר השחון שיצרו זוג אחים אחר. פאקן קאנטס.

Joe Gideon & the Shark – DOL
Joe Gideon & the Shark – True Nature

Wednesday, February 10, 2010

האריה, המכשפה וארון הבגדים

רק כשעברתי לדירה הנוכחית שלי קוננה בי התחושה שלא מדובר במקריות אלא חייב להיות מעורב פה כח חזק הרבה יותר; מאז שחר נעוריי ארון הבגדים שלי היה קטן מלהכיל את כל מלבושיי. אם בעיני רוחכם עולה הגרדרובה של פאריס הילטון מנסה להדחס אל תוך שידה קטנטנה, טעות בידכם. אני אדם צנוע עם מעט בגדים שבאופן קבע תורם את הבגדים הישנים לצדקה בכל פעם שקונה חדשים. אז איך אפשר להסביר שגם כשאני קונה ארון חדש, גדול יותר מקודמו עדיין אין מקום למעט מחלצותיי? תעלומה אפופת מסתורין.
בשיחתי האחרונה עם אימי היקרה הזכרתי כבדרך אגב את עניין הארון. דממה עלתה מהצד השני של קו הטלפון.

"אמא? הכל בסדר?"
"כן, פשוט חשבתי שעם עד היום הנושא לא עלה הוא כבר לא יעלה."
"על מה את מדברת?"
"אולי כדאי שתשב."
"אנחנו עדין מדברים על הארון, כן?"
"כן. שמע, לא רציתי לספר לך את זה אבל כשהיית קטן מאוד הייתה לנו שכנה נוראית..."
"יותר נוראית מהכלבה שגרה מעלינו וגררה רהיטים כל שבת בבוקר?"
"קשה להשוות אבל משהו בשכנה שאני מדברת עליה, היה הרבה יותר מטריד. היא הייתה זקנה, אך חסרת גיל, אף לא אחד מהשכנים ידע מאיזה מוצא היא ואם הייתה לא משפחה היא לא הייתה בנמצא."
"אמא, זה היא נשמעת כמו חצי מהשכונה שלנו והחצי הטוב אם יותר לי לציין."
"לא, אתה לא מבין. היא הייתה מרושעת, משהו בנוכחות שלה היה מאיים. בכל מקרה, יום אחד שכשיחקת בחצר, הצלחת באופן שלא ברור לאף אחד עד היום לשבור פסל אבן מפחיד של אריה שעמד תמיד על גרם המדרגות שלה. כמו תמיד, ניסית גם הפעם לצאת מהסיטואציה בלחייך לכל מי שעומד סביבך. זה לא עבד על השכנה. היא הייתה נסערת והחיוכים שלך לא ריצו אותה. ואז, העיניים שלה, שתמיד נראו מלאות רוע, רשפו בצבע צהוב, השיער שלה הזדקר, היא מלמלה כמה מילים בשפה שמעודי לא שמעתי והניפה את ידה לעברך כאילו זורקת חפץ בלתי נראה לכוונך. אבל משהו השתבש. הברק שנשלח לעברך ניתז מהמצח שלך, פגע בה והיא נעלמה. על המצח שלך נותרה רק צלקת בצורה של קולב."
"אמא, את בטוחה שאת לא מבלבלת בין הילדות שלי להארי פוטר?"
"אריה פוטר? זה הפרסי שהיה איתך ביסודי לא? מה עם אבא שלו באמת? לא היה לו סרטן? מסכן..."
"אמא, שניה רגע, תתרכזי בסיפור."
"איזה סיפור?"
"נו, האריה... המכשפה... נו, ארון הבגדים..."
"אוי, איך שאתה אהבת את הסיפורים של נארניה! זוכר שהייתי מקריאה לך את זה לפני השינה?"
"אמא!!! מה עם הכישוף שהטילה עלי השכנה הכלבה?"
"מי? זאת שגררה את הרהיטים? נבלה. כל שבת בבוקר, לא משנה כמה ביקשנו."
"לא חשוב, אמא. אני אשלים את הסיפור לבד."
"קר אצלכם עכשיו, לא? להכין לך משהו לאכול?"
"לילה טוב, אמא."

וכך גיליתי שמוטלת עלי קללה. בשיחת טלפון. רק הידיעה עצמה מילאה אותי בדחף עצום לרוץ לאיקאה ולקנות כל ארון אפשרי רק בשביל לבדוק עם הכישוף באמת קיים. איזה יאוש.
למען האמת, יש אחד ששמעתי עליו, שניצח מכשפה. אפילו יש להקה על שמו. Esben and the Witch היא אחת מהלהקות הנדירות האלה שצצות משום מקום וגורמות לך להרגיש כאילו הם היו פה תמיד, הרי לא יכול להיות באמת שהם להקה חדשה, נכון? קצת כמו כישוף. אסבן והמכשפה נופלים בקלות לקטגוריה הרחבה של להקות ארטיסטיות שברייטון היא הבית הטבעי שלהם בממלכה. כשהמוזיקה שלהם מתנגנת הלילה יורד, הטמפרטורה צונחת לאפס, והזאבים מייללים ביער הקרוב לביתכם. כל צליל מלא בדרמה ורווי כשפים. אם Bat for Lashes היא המכשפה הטובה, Esben and the Witch הם המכשפה הדכאונית, רגע לפני שהיא בוחרת באופל. אני קצת מפחד מהם, במובן החיובי של המילה. כמו ילד שבוחן את האומץ שלו, למרות שבמקרה הזה כל מה שנדרש הוא ללחוץ על כפתור והם נעלמים. אבל למה שארצה לגרום לדבר הנפלא הזה להעלם?

Esben and the Witch – Marching Song
Esben and the Witch – About This Peninsula

Tuesday, February 02, 2010

אלוף העולם

אני לא יודע איפה אני הייתי שזה קרה, אבל ביולי האחרון נשבר שיא גינס לנגינה רצופה בפסנתר: 27 שעות, 3 דקות ו-44 שניות. בימים כסדרם, שיאים שכאלה מעניינים אותי כמו תוצאות הצ'מפיונס ליג אבל כשאחד האנשים שאת ישבנם אני הכי מעריץ בעולם, צ'ילי גונזלס, הוא זה שאחראי לשיא החדש אני חייב לעצור ולהבין מה קורה פה.
הביוגרפיה של האיש הזה היא מהמופלאות והמצחיקות ואחת שאתם באמת חייבים לקרוא. אם לתמצת לאלה מכם שלא מכירים אותו, גונזלס הוא גאון מחונן שמתהלך על פני כדור הארץ ומתוך שעמום מנסה לגרום לכולם, מרמי המעלה ועד פשוטי העם להעריץ ולשנוא אותו במידה שווה. הוא ראפר, מפיק-על ופסנתרן מבריק בעת ובעונה אחת. הוא בז להמונים ושואב מהם את הכח שלו. פאשיסט מוזיקלי אמיתי. הוא גם אחד האנשים הכי מצחיקים שיצא לי לשמוע בחיי. שילוב מופלא של וודי אלן וג'רי סיינפלד. וכמובן, גם הוא יהודון.
ההופעה הראשונה שלו שראיתי מתברגת לחמישייה הפותחת של הופעות בכל הזמנים. ההופעה השניה הייתה במסגרת Piano Talk Show, בו הוא מתארח פעם בשבוע במועדון במשך חודש וכל פעם עם אורחים אחרים (ביניהם ג'ארויס קוקר לדוגמא). כשיצאתי ממנה עם עם דמעות של צחוק בעיניים כעסתי על עצמי שלא ראיתי את שאר ההופעות בסדרה. לכתוב על ההופעה הזאת היה קצת קשה כי אין מילה ורגע אחד שאפשר להשמיט ממה שקרה על הבמה ומחוצה לה (כולל אופרה לא גמורה בארבעה חלקים על החיים של גונזלס שנפתחת בתוך רחם אימו, ממשיכה בסבא שלו שמת בהתקף לב כששומע את נכדו הגאון מבצע את ווגנר בעיבוד ג'אז וכו'). אם למישהו מכם זה רלוונטי, החודש הוא מופיע עם הסדרה הזאת בניו יורק ומארח את סיה בין היתר. ככה נראה הפרומו לסדרה הקודמת:

אבל בוא נחזור שניה לגינס. כשגונזלס בוחר לעשות משהו כזה, הוא עושה אותו גונזו סטייל – ברגע אחד הוא מחליט לנגן עם כיסוי עיניים (שטיק ישן שלו), ברגע אחר הוא בוחר לקבל גילוח מקצועי בתער בעודו מנגן. אבל מה שיצא לנו מהאירוע המכונן הזה, מעבר לשבירת השיא הם ארבעה אלבומים, כולם הקלטות חיות מתוך המרתון המוטרף הזה. לצערי, עדין לא השגתי את האלבום ולכן לא אוכל לחלוק אבל תרשו לי לספר שאחד מהם כולו קאברים צ'יזיים שלו ללהיטי אייטיז (הו מאמא!).
ואם לא די בזה, גונזו החליט לעטות על עצמו רק עוד זהות אחת ודי – The Superproducer, האיש שציל את תעשיית המוזיקה הגוססת. בכל אחד מהסרטונים הוא נפגש עם אמן צרפתי אחר ומפיק לו שיר, גונזו-סטייל. המשחק מבויים כמובן ומוזיקלית אין מחורבן מהמפגשים הללו, אבל גונזו קורע אותי מצחוק.

Sunday, January 31, 2010

שירי ילדותו

אז יצא שאני מגדל את הבן שלי באנגליה. לא משהו שהכה בי בוקר בהיר אחד (בעיקר בגלל שכמעט ואין כאלה פה) אבל לא על הכל אפשר לחשוב מראש. וכך, יום אחד, מצאתי עצמי עוצר ושואל – איזה שירים אשיר לו?
למי שלא מבין את הסוגיה לעומקה, הרשו לי לתת רקע קצר. לא מדובר באיזה מוזיקה להשמיע לו כשיגיע לגיל בוגר (שהרי לזה יש תוכנית מאוד מוקפדת מגיל 3 ועד 18 ואם עד אז הוא לא מביא הביתה גראמי הוא מגורש לאלתר) ואני גם לא מדבר על כל טרנד הבייבי-נירוונה שאמור להוות פסקול נהדר לזעקות טרום השינה בחודשים הראשונים. בשלב מסויים בחייו של העולל, מגיע היום בו להמציא מילים אקראיות לשירים האהובים עליך כבר מתחיל לא לעבוד. מעתה צריך שירים שיחזרו על עצמם, שיוכל לזהות ולהכיר ואולי אפילו שירים עם אלמנט משחקי.
אז מה לשיר לו? שירי ילדות בעברית? מה עשה האומלל הקטן הזה שהוא צריך לגדול על מסורת של שירים שמחוץ לכתלי הבית הזה ישמעו כמו קריאה לג'יהאד? חכו רגע לפני שאתם רוגמים אותי באבנים וקוראים לי נפולת של נמושות או יודונאץ מסריח (למרות שאני שניהם). חשבתי על זה רבות ואם זכרוני אינו בוגד בי (יש לפחות מישהי אחת שתגיד שהוא לא עושה דבר מלבד לבגוד בי) אימי האהובה לא שרה לי מעודי שירי ילדות תימנים ("במעגל נסחוגה") וגם אבי היקר לא שר לי שירי ילדות פולניים ("לסוודר שלי שלוש שכבות") אז למה לעזאזל אני צריך לשיר לבן היקר שלי על אוטו ירוק שמביא לחברה מסחרית שאת שמה נשמיט ביצים וחלב? או שפן לא גדול עם בעיית זכרון? או על טיולים ביערות בחיפושים אחרי קוקית? לא די שכמעט כל אחד מהשירים האלה הוא פלגיאט של שיר בשפה אחרת? לא מספיק שאני כופה על העולל את השפה הגרונית הארורה הזאת עכשיו גם אכפה עליו את שורשיי?
ובכן, התשובה לכך היא ששורשים מצמיחים. ולשורשים יש זיקה ישירה למקום ואם כאן הוא נולד, סוף לנדודיי. ישבתי והחלטתי שהדבר הטוב בשבילו הוא לשיר לו שירי ילדות אנגלים. נחוש בדעתי, החלטתי ללמוד יחד איתו שירי ילדות אנגלים. לא קל, אני חייב להודות. אפילו קשה. דוגמאות? בבקשה:

Incy Wincy Spider מספר על עכביש שמטפס על מרזב עד שבא הגשם ושוטף אותו. ואז, באופן פלאי מופיעה השמש, אירוע שמתואר כבדרך אגב, משל היה חוויה יומיומית באי האפור, מייבשת את המרזב והעכביש חוזר לו לטפס עליו בעליצות. מוסר ההשכל? שמש טובה לעכבישים ורעה לך. השמר מפניה או שמא עכביש קטן וחמוד יעקוץ אותך למוות בשינה.

I'm a Little Teapot הסבר אנטומי קצר לילד על קומקום, איבריו השונים ומה לעזאזל עושים איתו. מוסר ההשכל? ברגע שתוכל להרים את הקומקום, חמוד, אתה הולך להכין לאמא ואבא תה כל יום, כדאי שתדע איך זה עובד כבר עכשיו.

The Grand Old Duke of York דוכס מתזז את עשרת אלפי חייליו במעלה ומורד הגבעה. הקאדר ההמוני הגדול ביותר שנרשם בדפי היסטוריה. גם גדול, גם זקן, גם דוכס וגם מיורק. זה גבר. מוסר ההשכל? דאג להוולד למעמד הנכון אחרת דוכס זקן יפתח לך את התחת על איזה פיסטין.

Three Blind Mice קינקי. שלושה עכברים עוורים, רודפים אחרי אשת הקצב אחרי שזאת קיצצה את זנבותיהם בסכין. מוסר ההשכל? מורכב. (א) התרחקו מאשת הקצב (ב) לעכברים עוורים יש יכולת התמצאות על חושית במרחב (ג) נקמה היא מנה המוגשת בשלשות.

ואלה הן רק דוגמאות נבחרות, הרפטואר השלם מסחרר לחלוטין. אז כנראה ששירי ילדים הם מחורבנים בכל השפות. עם זאת, יש משהו כיפי בללמוד את השירים האלה יחד איתו. ואין מה לעשות, המבטא הבריטי של ילדים שרים כובש אפילו אחרי שנים פה בוודאי אם משווים אותו לילדים העיראקים הצעקניים, קרובי משפחה של המפיק אין ספק, ששרים בדי.וי.די של שירי ילדות ישראלית שקיבלנו במתנה ונאסר להקרנה בביתי. טוב, די. יצא לי פוסט ישר מהוגינה. איזה אבא מודרני. עם וגינה.

אחרי כל כך הרבה חרא של מוזיקה, חייבים להעביר חוטר רציני באוזניים והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו כרגע שלא יהווה סטיה קשה מהנושא הם Andromeda Mega Express Orchestra. אז איך אורקסטרה של 20 נגנים שבין היתר היו חלק משמעותי באלבום האחרון של The Notwist מתקשר לפה? ובכן, אני יכול רק להניח שלא יצא לכם לשמוע את אלבום הבכורה שלהם. אמנם הוא יצא במאי בשנה שעברה אבל רק עכשיו זוכה ליחס הראוי לו פה. אם יצא לכם לראות את את האורקסטרה הזאת בחייכם תווכחו לדעת שהיא מורכבת מערב רב של מוזיקאים צעירים ברובם, לבושים ברישול מה, שמנגנים בלי מנצח ולא לגמרי ברור איך התיאום ביניהם מתבצע, אבל הוא עובד מושלם. כל כך הרבה צבעים וגוונים יש במוזיקה שלהם, כמו בציור של ילד שהיה חייב לנסות כל אחד ואחד מהצבעים בחבילה בציור אחד – השמש בורוד, הדשא בכחול, השמיים בצהוב והבית בסגול – ועם זאת, הוציא תחת ידיו ציור הרמוני לחלוטין. ברגעים מסויימים הם מזכירים לי את הביג בנד של קווינסי ג'ונס או דיזי גילספי עם השפעות פסיכדליות נהדרות. ברגעים אחרים אני שומע פסקול מופלא לסרט גנוז משנות ה-30. אולי כדאי שאדבר עם ההורים של חברי האורקסטרה, לשאוב קצת השראה ממה הם שרו לילדיהם כשאלה היה עוד בחיתוליהם. לאחד מהם בוודאי תהיה תשובה טובה יותר מזאת שאני הגעתי אליה.

Andromeda Mega Express Orchestra – Gamma Pluto Delta
Andromeda Mega Express Orchestra – Asteroids

Thursday, January 28, 2010

השרעה

בעוד אני יושב וממתין להשראה לכתיבה שתגיע, האמנים שאני אוהב מסתגרים בסטודיו ומקליטים, כאילו בכוונה, דווקא עכשיו, מתוך ידיעה שאין בי היכולת למצוא את המילים שיתחברו אל המוזיקה שלהם. חשבתי שמוזיקאים אמורים להיות עצלנים וחולמנים ושתפקידי לשבת ולבכות על כמה זמן עבר מאז האלבום האחרון ואיך אני מחכה כבר לאלבום הבא. בשטף האלבומים שנוחת עלי בשבוע ממוצע, נגזר עלי לגלות שדווקא את אלה שחיכיתי להם פספסתי וכמעט ועברו מתחת לרדאר שלי. לפעמים אני פשוט רוצה לזעוק I'm getting off this merry-go-round, אבל יודע שזה כנראה לא יקרה. בכל מקרה, עדיף לקצר, ברגעים אלה ממש ערימת האלבומים שעוד לא כתבתי עליהם תופחת וההשראה, חמקמקה היא.

The Chap החבורה הבריטית שאת רגליהם המזיעות אני מעריץ כל כך סיימו להקליט את האלבום החדש שלהם לפני ימים ספורים. בינתיים כל מה שאפשר לשמוע הוא סינגל אחד, עם טקסט ציני במיוחד (שיהיה מוכר יותר למי שגר בממלכה הבריטית), שמבשר לי באופן אישית שהאביב עומד להיות מעט יותר יפה.

The Chap – Well Done You







Three Trapped Tigers משחררים בקרוב את האי.פי השלישי שלהם וכמו שחזיתי בעבר, התהילה שלהם מעבר לפינה. מחודש לחודש הם מופיעים במקומות גדולים יותר ויותר ועוד ועוד זוגות אוזניים נזקפות לקקופוניה הגאונית שהם פולטים. אבל רגע, אי.פי שלישי? בפעם האחרונה שבדקתי היה רק הראשון. מה קרה עם השני? מסתבר שפיספסתי אותו לגמרי וגם את הקליפ הגאוני שבא יחד איתו. מעטים ההזויים ממנו.



Three Trapped Tigers – 6


ובעודי ממתין לאלבום החדש של Clearlake שהיה אמור כבר לצאת בשנה שעברה, גיליתי ש-Jason Pegg הוציא אלבום סולו. מלבד כמה שירים במייספייס שנשמעו לא לגמרי רעים, לא הצלחתי למצוא את האלבום השלם ברשת (לידיעת הקורא דובי – תעשה משהו). למעשה אפילו לא הצלחתי למצוא שיר אחד אומלל ברשת. לא ממש פופולרי כנראה, אבל תמיד יש סיכוי שמדובר בפנינה. כדי שלא תהיו מאוכזבים מעטיפת האלבום המופיעה פה והעדר השירים, הנה פיצוי הזוי רק מעט פחות מהקליפ למעלה.


Sunday, January 24, 2010

על טעם ועל ריח

זה היה בטעימה הראשונה מארוחת הערב שלי. האומלט בצל ופטריות המושלם שנח על הצלחת שלי ליד סלט עגבניות שרי, מוצרלה ובזיליקום טרי היה חסר טעם לחלוטין. אולי פשוט אוסיף קצת מלח, חשבתי. כשהסלט התגלה כבעל טעם בלתי ניתן להגדרה ממשית, לבשתי ארשת פנים מוטרדת ולקחתי לגימה מכוס מיץ התפוזים הטרי שהייתה מונחת על השולחן. כשטעמו של זה היה של משקה שרק צבעו מעיד על הפרי ממנו נסחט, הבנתי שמשהו מוזר קורה פה. אחוז אמוק, התחלתי להוציא מהארונות ומהמקרר כל מזון בטעם קיצוני דיו שיעורר את בלוטות הטעם שלי – נוטלה, קארי חריף, במבה, סוכריות חמוצות. כל הטעמים מתחילים באופן מוכר ודועכים במהרה לכדי כלום.
מובס, התיישבתי על הרצפה במטבח ושאלתי את עצמי האם זהו מופע נוסף, מילולי יותר, שלא לומר אירוני, לעובדה שבהרבה מובנים איבדתי טעם לחיים. התחלתי לדמיין איך יראו החיים כשלמזון יש טעם וריח קלושים והדבר היחיד עליו נותר להתענג הוא המרקם. אולי, כמו אצל עוורים, השמיעה שלי תתחדד וספקטרומים חדשים של צלילים יפתחו בפני. העולם לא ישמע לעולם כמו שהוא נשמע קודם.
למעשה, יכול להיות שהתהליך התחיל הפוך בכלל. המוזיקה היא זאת שהתחילה להתפוצץ לי באוזניים בסופרנובה קולית – בשלושת השבועות האחרונים הכה בי מבול עז של אלבומים שהצליחו להציף אותי כמו ששנה שלמה שקדמה להם לא הצליחה. אולי בגללם איבדתי את חוש הטעם?

ראשון היה האלבום החדש של Yeasayer שלדעתי נאמר עליו כבר הכל (גם אם לא על גבי דפי הבלוג הזה) ואם עדיין לא טרחתם להאזין לו, אל תטרחו גם לקרוא מעבר לשורות אלה. פעם שניה שהברוקלינאים מצליחים לרגש אותי ביכולת שלהם לעשות מוזיקה שלא נשמעת כמו שום דבר אחר, כולל האלבום הראשון שלהם, ועם זאת, גורמת לי רק לרצות עוד. אין ז'אנר שרוחו לא מרחפת על פני האלבום הזה. כאילו שאבו השראה מכל דבר אפשרי בעולם ויצרו את הבלנד המושלם, בכל רצועה מחדש. כשיסתכלו אחורה על התקופה הנוכחית, יש לי תחושה חזקה ש-Yeasayer תהיה אחת הלהקות שתוזכר בתור אחת מאלו שהובילו את המוזיקה אל תוך עידן חדש.

Yeasayer – ONE
Yeasayer – I Remember

שנית, הגיעו These New Puritans עם Hidden שעוד בשבוע הראשון סומן כאחד מאלבומי השנה של 2010 על ידי חצי מהתקשורת באנגליה. בפינה השמאלית – פופ/רוק בריטי אגרסיבי. בפינה הימנית – מוזיקה קלאסית/אופראית. בהתנצחות בין שתי אלה התקבל אחד האלבומים המהפכניים ששמעתי בשנים האחרונות. בראיון לגארדיאן, סולן הלהקה העיז לומר שכל המוזיקה מאז בטהובן ועד 2005 די מחורבנת. אם רק הייתי קורא את המשפט הזה מבלי לראות את אותו נהגה מולי, הייתי חושב שמדובר בשחצנות פרובוקטיבית. אבל כשהוא יוצא מהפה שלו הוא נשמע אותנטי לחלוטין. ג'ק ברנט מצטייר כדמות סמי אוטיסטית, אמן שמרוכז ביצירה שלו עצמו ותו לא. רק מאנשים הזויים שכאלה יכולה לבוא בשורה מוזיקלית. ביום שני, בהופעה, נראה אם מצאתי לעצמי משיח חדש.

These New Puritans – We Want War
These New Puritans – Attack Music

ואחרי שני אלה, אמנם בהפרש, נחת עלי Of Our Delirious Former Loving Hours של Minnaars שאמנם יצא בשנה שעברה (והוא בכלל אוסף של שירים שהקליטו בשנתיים האחרונות ולא לגמרי אלבום מוגמר) אבל האלמוניות שלו ושל הלהקה תתפוגג כנראה במהלך השנה הזאת. עם דמיון קשה ל-Foals, המינארז מגישים את הגרסה שלהם לרוקמתטיקה-דאנס-פאנק-שיט ומצליחים להשמע אנגלים בצורה כל כך מובהקת שתגרום לכם להקיא או להתאהב מיד. אבל דווקא ההשוואות ללהקות אנגליות לדורותיהן הן כנראה מה שגנבו את הפוקוס מאוסף שירים חזקים, מורכבים קצת יותר מהרגיל לז'אנר, שחוצבים באגרסיביות את דרכם מנפתולי המוח אל כפות הרגליים.

Minnaars – Busy Hands
Minnaars – Are Lovers

עכשיו רק נותר להמתין לציניקנים שיאמרו שאיבדתי גם את הטעם במוזיקה, אם אי פעם היה ברשותי אחד כזה. אתם אנשים אכזריים בלי חמלה ובלי טיפת רחמנות אפילו לא לאחיכם המאותגר. ידעתי שיש סיבה שאתם חברים שלי.

Saturday, January 16, 2010

הי דרומה

עוד לא הספקתי להגיד Rosebud ולילה גשום אחד שטף את כל השלג שנותר בעיר. רועי אכן צודק, השלג הלונדוני היה חוטף מכות רציניות אם היה מגיע לביקור לשבדיה. אבל אי אפשר להאשים אותו. האי שאותו הוא פוקד הופך אט אט לאי טרופי. עם השנים נרשמת נדידה ברורה של הממלכה דרומה ודרושות רק עוד כמה אלפי שנים עד שיהפוך לאי משווני עם חופים מוזהבים, בחורות שחומות בביקיני ובחורה שחומה שמוכרת ג'חנון+רסק+ביצה ב-5 פאונד.
נראה כאילו תושבי הממלכה כבר מבינים שזהו גורלם ומקבלים אותו בהבנה. אחרת, אני לא מצליח למצוא סיבה הגיונית מדוע Archie Bronson Outfit יכנו את האלבום הבא שלהם Coconut. עד היום, כל דבר שקשור בקוקוס לא הכזיב אותי ואם לשפוט לפי הטיזר הקצרצר הזה, שכבר חודש מגרה אותי בנעימות לקראת הופעת ההשקה האינטימית עוד שבוע וחצי, נראה שלא תרשם חריגה ראשונה לחוק הבלתי כתוב הזה.


Thursday, January 14, 2010

ארץ טרופית

השלג בחוץ ממשיך להערם. לאט אך בבטחה. לצאת החוצה אפשר, אבל למען האמת, כבר אבד החשק. וכך אנחנו מוצאים עצמנו - אני, החצי היפה שלי והזרע המוכשר ביותר שלי - מסתגרים כבר ימים אחדים בדירתנו. זמן משפחה איכותי, אין ספק, אך בשלב כלשהו הפכנו למכונת פינבול בו שני הפליפרים מכים את הכדור בין דפנות הבית ואם לא היו מחוברים בבסיסם היו כבר מכים גם אחד את השני. הכדור באלגוריה האוילית הזאת נהנה מכל רגע, אל חשש.
ובלילות, מאוחר מאוחר, כשהכדור נרדם ופליפר-אמא נדמה, באפיסת כוחות, פונה פליפר-אבא אל המחשב ומאזין מעט למוזיקה, מחפש אחר מעט השראה למשחק שיתחדש עוד שעות ספורות. מתוך כמיהה לחמה שתפצע, תמיס את השלג ותחמם את ליבו הוא פונה להקשיב ל-Is Tropical ואו אז, הבלתי אפשרי מתחולל. זרם אדיר של אנרגיה מציף אותו וגורם לו לפרפר, מטה מעלה, מטה מעלה, מייחל שהיה יכול לזוז ולנוע בצירים אחרים, לעקור עצמו מהבסיס, לנגח את הזכוכית ולפרוץ החוצה במעוף ספירלי. אך, אבוי, נגזר עליו לרקוד ריקוד חרישי במקומו.
את הרחמים לפליפר שימרו לעצמכם, הוא כבר יצא לרקוד בסופ"ש. אבל ללהקה הטרופית הזאת אל תתנו להתרחק מעיניכם. על אף העובדה שהשלישייה הלונדונית הזאת אימצה לעצמה שיק של שודדי רכבות, בקליפ כמו גם בהופעות חיות, כפי שמסתמן עכשיו מתבשל פה אלבום אדיר.



Is Tropical – When O' When
Is Tropical – Seasick Mutiny
Is Tropical – The Greeks

Tuesday, January 12, 2010

לוויתנים בחולון

מסתבר שברווח בין חולון לריקוויק קורים דברים מרתקים; לכבוד ערב ההשקה של הגיליון החדש של A5, ביקשו האנשים שעומדים מאחורי המגזין מאומנים חזותיים לבחור קטעים מוזיקליים מבין אוסף שנשלח אליהם שימלאו אותם בהשראה וילוו את היצירות שלהם. מתוך 15 אמנים 6 בחרו בקטע Whale Song 1 של עלם בשם יואב חורב, הלא הוא יו"ר נש"ב (נוער שוחר ביורק) בישראל וגם מקורב אלי מהצד של הכלה. הקטע המהפנט הזה, מצליח לא להמאס גם ששומעים אותו שש פעמים ברצף, הרבה בזכות הויז'ואל המרתקים שיצרו כל אחד מהאמנים.
בכלל התכוונתי להעלות פה משהו אחר הערב, משהו אדיר למען האמת, אבל זה יאלץ להמתין למחר. הלוויתן אמר את דברו.



Yoav Chorev – Whale Song 1