סופים הם לפעמים

לפעמים אני טובע בתחושה מסויימת שהסוף מתקרב. אני ממש מרגיש את זה בעצמותיי. לאט לאט, הכל נבנה לקראתו והוא הופך להיות בלתי נמנע. אני אפילו לא יודע על איזה סוף מדובר. כל מה שאני יודע שהוא מעבר לפינה, מסדר את המקטורן, מהדק שוב את העניבה ועוד שניה יגלה עצמו בפני. הוא יכריח אותי להתמודד איתו ואולי אפילו יראה לי את דרכי להתחלה חדשה. תחושה ארורה. קצתי בסופים קטנים ומייגעים שמכריחים אותך לעבור ממקום אחד לאחר. מאסתי בלהרגיש כמו מי שממתין שעות בתור אחד רק בשביל לגלות בסופו שעליו לעבור לתור אחר.
בלילות שכאלה, כל שאני חפץ בו, הוא דקות ארוכות של עצימת עינייה של הנפש, וניתוב סערת הרגשות שלי אל כמה דקות של מוזיקה. אני חושב שזה עטיפת האלבום שהיפנטה ומשכה אותי אליו. הלהבות האלו שמאיימות לכלות את הכל יהיו בוודאי מרגוע לנפשי. מבלי לדעת עד כמה הכמיהה שלי עומדת להענות התחלתי להאזין לאלבום של להקה אלמונית עבורי עד לאותו הרגע. ומאז כבר חודש כמעט שכל לילה מסתיים לו מאוחר מהרגיל עם The Besnard Lakes Are the Roaring Night, האלבום החדש של The Besnard Lakes. אני עוד מתקשה לעכל שזוג נשוי מקוויבק, שמקליט כמעט את כל החומר לבד ייצר את האלבום המופתי הזה. להעמיס ברפרנסים מוזיקליים ללהקות אחרות, סגנונות או תקופות יהיו כשלון מוחץ אם מטרתם תהיה להעביר את התחושות שהאלבום הזה מציף בי; סחרור אחד אחרון הופך את ההמתנה לסוף רק מעט יותר נסבלת.

The Besnard Lakes - Like the Ocean, Like the Innocent Pt. 1: The Innocent
The Besnard Lakes - And This Is What We Call Progress