We gotta put an end to it

My beloved viking girlfriend once put the idea in my head, that when a song fades out rather than end properly it is a coward and unimaginative solution. Solution to what? To the problem of how the hell do we finish this song. I challange you to give me 5 songs in which there could definitely not be a better ending than a fade-out. What if... What if it was sex, you're going through the whole thing and instead of the propper climax all you got was a slow decline in sensation, everything goes numb and soft... Great, ain't it? No? Ok, should we try it with food? Anyone wants to argue that it's better to eat a steak slowly while it goes cold and tasteless, or do we all agree that a good desert and a drink makes a better finish?

Fade-out is lazy. It is an artist that couldn't finish the job. It's an artist that couldn't be bothered. It's uncreative and sad.

Now, this Brazilian cheerful lot, Cansei De Ser Sexy, I didn't really dig them before but their new release - Donkey - now that's all I want to play lately. It just calls me, "play me... play me...". It's great. Just one thing, why the fuck do all the songs end with a fade-out???

Cansei De Ser Sexy - Rat is dead (Rage)

Cansei De Ser Sexy - I Fly

Laser Shmaser

Ok. This is something else. No lights, no camera, no Maya or Max. It's a brand new Radiohead video for 'House of cards', made entirely with lasers and some weird new visualization thingy. Here's the video, the 'making of' and some more about the technology.

אפגן ביט בוקס

אף פעם לא דמיינתי מקום בו אני אהיה רקדן הסלסה/רומבה המוצלח ביותר. אולי גני ילדים (טרום חובה, כשעוד אין להם שליטה טובה בגוף) או בית לוינשטיין. אתמול בערב, בעל כורחי, מצאתי עצמי במקום שכזה, מרגיש קצת יותר מודע לעצמי מהרגיל (בדרך כלל, אין לי שום מודעות עצמית כשאני רוקד, גם כשאני דורך על הסובבים אותי. אתם הסליחה).
לא תכננתי דבר, אבל ברגע האחרון, בחרתי לצאת את גבולות ביתי אחרי הסתגרות של שבוע בשביל לבחון אם אכן מה שמספרים על העולם בחוץ נכון. זה התחיל בארוחה ב-Afghan Kitchen. מעודי לא אכלתי אוכל אפגני קודם לכן. אם לסכם, מדובר באוכל מוכר מארצות אחרות מתובל בתבלינים חריפים שגורמים אפילו למישהו כמוני, שינק סחוג משדי אימו, להזיע מהציפורניים. אבל ההפתעה האמיתית באה בדמות הפסקול במסעדת הפועלים הקולית הזאת. בין כל הסלין דיון והאיזי ליסטינינג פתאום צצה לה נעימת הפתיחה של סיינפלד, כאילו מדובר בשיר של ממש. בעוד אני ויקירתי בכינו מצחוק, שאר הסועדים לא הבינו על מה כל המהומה. כשמאוחר יותר התנגנה גם נעימת הפתיחה של בלוז לכחולי המדים (בגרסה הארוכה ביותר הידועה לאדם), תהינו אם הנעימות של כל הסדרות בארה"ב מבוססות על שירי עם אפגניים נושנים.
כשהתרשמתי לטובה מהשפע הבין תרבותי שיש מחוץ לביתי ההומוגני, בחרתי להמשיך במסע בין הארצות וללכת להופעה של Los de Abajo (שכבר היו פה פעם מזמן מזמן). בדמיוני, ראיתי את עצמי רוקד בין מקסיקניות צעירות במכנסונים קצרים הצמודים לישבנים בולטים. כמו תמיד בחיי האירוניים, המציאות חשבה אחרת. נראה שהיחצ"ן של ההופעה חילק את הפליירים בעיקר לאנגליות שהחופשה המועדפת עליהן היא על שפת בריכה בספינת תענוגות מלוקקת שלוקחת אותן בסיבובים באוקיינוס כלשהו. המקסיקניות היחידות שהיו שם, נראו כמו הצ'ולות הבוליביאניות שישבו לידי באוטובוס לפני אי אילו שנים והתעקשו לאכול את האורז והעוף, שהביאו איתן בשקית ניילון מחוררת, בידיהן ומיד אחר כך לנגב אותן בשמלותיהן האותנטיות.
אחרי בירה שכשלה בלהקל על הלשון החרוכה שלי, Los de Abajo עלו לבמה. הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא להקת La quenta por favor. למי שלא מכיר, זהו שם חיבה ללהקות המציקות שנכנסות למסעדות תיירים בדרום אמריקה, לבושות במיטב מחלפות האינקה, ומנגנות בפעם האינספור את El condor pasa. השם הוטבע על ידי יקירתי שבכל פעם שראתה להקה שכזאת צועדת דרך דלתות המסעדה שאכלה בה, מיהרה לצעוק למלצר 'לה קוונטה פור פבור!' (לא צריך להבין ספרדית בשביל להבין מה זה אומר).
אנשים אחרים, אני מדמיין, היו מרימים את הידיים בשלב הזה ופורשים מההופעה רק בשביל למנוע אכזבה רבתי. אבל אני, ששמי האמצעי הוא 'טראש', חייכתי חיוך גדול ואמרתי בלב – Bring it on. מישהו בלוס דה אבחו שמע את תחינתי. אותם לא עניין מי הקהל, והאם האולם חצי ריק. הם עשו את כל הדרך ממקחיקו והם יעשו שמיייייחח. לקהל לקח קצת זמן להפתח ולהתמסר לגרוב הלטיני, אבל הדבקות במטרה של הלהקה לא הותירה לאף אחד ברירה. זה היה קצת כמו להיות בחתונה של מישהו זר, עם הלהקה הכי כיפית שכסף יכול לקנות. 11 איש – הרבה תופים, מלא טרומבונים, סקסופון, חצוצרה, זמר, זמרת, גיטרות – חונטה שלא ניתן להתעלם ממנה ובאה עם מטרה מאוד ברורה: לגרום לך לזוז. המוזיקה שלהם, היא תמצית הפאן הלטיני עם טוויסטים קינקים, כמו ברייקים של מטאל או שיר שבו כולם חבשו לפתע מסיכות לוצ'ה ליברה והמשיכו לנגן כאילו כלום. אבל אלה לא רק הגימיקים שלהם שעובדים, אלה המלודיות שלהם, והאנרגיה שהם מפיקים על הבמה, שיכולה לספק חשמל לכפר קטן. מיותר להגיד שהחיבה שלי אליהם גברה בזכות ההופעה.
באחד מהרגעים הרבים בהם אגרופי חצבו באויר ורגלי רקעו ברצפת העץ פנתה אלי הבחורה שרקדה לידי בספרדית שוטפת ואמרה משפט ארוך שהסתיים ב"בלקן ביט בוקס". הסברתי לה בספרדית השבורה שלי שאני לא באמת ספרדי, זה רק האלטר אגו, סרחיו, שמהתל בדרך כלל באנגלים, הוא זה שבלבל אותה. ואז היא שאלה אותי באנגלית אם אני לא אותו בחור שהיה לפני כמה חודשים ממש כאן, באותו המקום, בהופעה של בלקן ביט בוקס. אני לא יודע מה זה אומר שאנשים מזהים אותי מהופעות קודמות – אני הולך ליותר מדי הופעות? אני גבר מושך שאי אפשר לעמוד בקסמו כשהוא מתנועע? אני זכור לרעה בשל העובדה שאני רומס גברים, נשים וטף בריקודי האלים וחסר הרסן? כנראה שהאחרון. העיקר שקיבלתי ממנה מחמאה על הטעם המוזיקלי שלי ולגימה מהבירה שלה. מצידי, שבפעם הבאה תבוא עם פלטפורמות וקסדה.
באופן בלתי נמנע, עד סוף ההופעה לא נשאר אחד על הרחבה שלא רקד, כולל אישה עצומה עם שיער לבן ארוך ומקל הליכה שהונף באויר משל היה דגל מקסיקו (שניים כאלה גם התנופפו אי שם). ריקודי שורות ספונטניים וחסרי חן שכאלה לא נראו מאז הקרנבל באג'ודה. וכך, בנענועי אגן והנפת ידיים לאויר, הזעתי את כל החריף האפגני החוצה, להנאת הקהל.
כשהסתיימה ההופעה, הקהל המאולף התחיל לנהור החוצה, במקום לדרוש את ההדרן כפי שנהוג. לוס דה אבחו לא חיכו לתרועות, אלא יצאו החוצה, היישר אל רחבת הריקודים והמשיכו אל הדרן פרוע, שנראה כמו חגיגות האליפות של הפועל גואדלחרה, עד שאחרון האנשים היה מותש ואמר 'היה לי די'.
כשחזרתי הביתה, חיכה לי הפוסט הקשה של רועי על ההופעה של קאט פאוואר. כל מה שהצלחתי לחשוב הוא – הופעה טובה מתחילה בתוכי (או שמא אלה התבלינים האפגניים?). כשסיימתי לקרוא את הפוסט, כיביתי את המחשב והטחתי אותו אל הקיר. שד אוחז בחברי הטוב וגורם לו לכתוב דברי שטנה נוראיים. לא אתן לו להשתלט גם עלי.

Los de Abajo – War For Peace
Los de Abajo – La Fuga

לו רק הייתה לי ספה

הנה 10 סיבות שבגללן אני לא הולך להופעות:
1. חם, מחניק ומיוזע. אפילו בשבדיה. אומרים שהקיץ בשבדיה זה היום הכי יפה בשנה. מצד שני, אם מתגעגעים למזג אויר קיצי תל-אביבי הארדקור, כזה מהסוג הממש ממש רע, תמיד אפשר ללכת לאיזה הופעה.
2. ההופעה לעולם לא תתחיל בזמן. מה שלא מקובל בשום תחום אחר בחיים מתקבל כאן בהבנה. אם אתם מזמינים שולחן במסעדה ל-21.00 ומכריחים אותכם לחכות עוד שעה בעמידה, לא יודע, נראה לי שמישהו הולך לעשות קצת צעקות. בתור לקוח אני לא מרגיש שלוקחים אותי ברצינות. אה, נכון, כי באמת לא לוקחים אותי ברצינות. אפילו לא טורחים להסביר או להתנצל על העיכוב. יש לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר לעמוד 45 דקות ולחכות שהוד מעלתם ייגמרו לעשן עוד ג'וינט.
3. נכון שאלף אנשים ששילמו הרבה כסף בשביל לשמוע אותך שר זה אגו טריפ עצום, אבל גם לי יש מיני-אגו משלי והוא לא אוהב את כל ההרגשה הזאת שמישהו עשה לך טובה שהוא בכלל מרשה לך לשמוע אותו שר. קצת נימוס, קצת כבוד, באמת. ולהקת החימום, הו הו להקת החימום. אני יודע שלחלקכם יש חוויות חיוביות מלהקות חימום, אבל לי יצא להתקל רק באלה מהסוג שבין גרוע ונורא. "התעללות" היא אולי לא בדיוק המילה הנכונה אבל היא המילה הראשונה שעולה לי בראש.
5. האומן האהוב עליכם מנגן את הרפרטואר שלו אחד לאחד כמו באלבום. חתיכת מקצוען, הייתם בטוחים שליכולת הזאת אפשר להגיע רק באולפן וגם זה אחרי 27 טייקים ועיבוד מחשב אבל זה - תותח אמיתי. אבל איפה הערך המוסף? בשביל להקשיב לאלבום בווליום עצום יכולתי להשאר בבית. ועוד נחזור לווליום.
6. האומן האהוב עליכם החליט שלא מעניין אותו מה אתם אוהבים בחומר שלו, מה אתם רוצים לשמוע ולמה בכלל אתם פה. הוא עכשיו יאכיל אותכם בעיבודים חדשים כי הוא קרא את סעיף 5 וכי בשביל מה הוא הביא איתו משיקגו שלושה סקסופוניסטים ואקורדיון אוקראיני. אם קניתי כרטיסים להופעת בלוז, יכול להיות שבכלל מה שבאמת רציתי לשמוע זה פאנק-מטאל? אם צובטים אותי לא יורד עלי גשם?
7. אנשים גבוהים תמיד ייתעקשו להתקע בדיוק לפניי. לא משנה איפה אני עומד, כמה צפוף שם והעובדה שאותו איש גבוה יכול לעמוד מאחורי ואני לא הייתי מסתיר לו אפילו את הכפכפים של המתופף גם אם הייתי נועל פלטפורמות. הוא כנראה בטוח שהכתף שלו היא בעצם אחלה שואו. היא לא.
8. הווליום תמיד יהיה גבוה מדי, הגיטרה* מוגברת מדי או לא מספיק מוגברת או שניהם בו זמנית (זהרק נשמע בלתי אפשרי). משום מה לאנשי הסאונד יש סטנדרטים משלהם שלא קשורים לשאר האנושות וממש לא מטרידה אותם העובדה שההופעה היא בשביל הקהל ולא בשביל לבדוק אם אפשר לשמוע ה-JBL החדשים עד קמצ'טקה (לא חשוב מאיפה, קמצ'טקה רחוקה מכל מקום). הסאונדמן שלכם גם נורא אוהב גיטרה באס והוא לא רואה שום סיבה שבעולם למה אתם צריכים לשמוע את השאר.
* תרגישו חופשי להחליף את הגיטרה בכל כלי אחר.
9. הלהקה חושבת שלבצע טוב זה מספיק. אז זהו, שלא. מאחר ולכל הדבר הזה קוראים הופעה (לא אני המצאתי), נראה לי הוגן לצפות שהאומן יידע להופיע. לשיר ולנגן זה יופי, אבל הופעה זה גם איך אתה עומד מול קהל, מתקשר, זז. אבל זה סתם עוד יום עבודה, ובדיוק היום אין לך מצברוח. מעניין לי ת'תחת. אני בחרתי במקצוע שלא מצריך ממני לדעת איך לעמוד על במה, אתה בחרת באחד שכן.
10. וואי, איך בא לי בירה. גם לך? טוב, אני הולך להביא שתיים, זה בדיוק 5 מ' מאיפה שאנחנו עומדים, 5 דקות חזרתי. אני רק צריך להדחף בין 400 אנשים שעומדים על 15 מ"ר, לקחת משכנתא בשביל הבירות, להזהר שאף אדיוט קופצני חסר כל חוש קצב לא ייפגע בי ויישפוך חצי מהבירה על הסקינהד העצבני בגודל של מקרר, לעשות פרצוף מתנצל אחרי שהאדיוט פגע בי וחצי מהבירה נשפכה על הסקינהד העצבני בגודל של מקרר, להדחף שוב בין 400 אנשים בדרך חזרה ולגלות שבבירה אין גזים ושבכלל רצית מים אבל בגלל סעיף 8 המילה "מים" נשמעה יותר כמו "הוגארדן". לקח 23 דקות. תיק תק.

איכשהו, באורח פלאי, ההופעה של Cat Power אתמול בסטוקהולם הצליחה להכיל את כל(!) הסעיפים הנ"ל. אפילו את אלה שסותרים אחד את השני. אכן פלאי הוא הדבר. אולי זה ייכנס למהדורה הבאה של סירס-זימנסקי.
מצד שני, האלבום האחרון שלה, Jukebox עדיין מענג ושום הופעה בזיונית לא תקח את זה ממנו. לעמעם אורות, למזוג כוס סינגל מאלט עם כמה טיפות מים, לשקוע בספה ולהתפנק. הו, לו רק הייתה לי ספה.

Cat Power - Song to Bobby

Cat Power - Silver Stallion

איפה הילד

נעלמתי ליותר מדי זמן, בלי הסבר מספק כזה או אחר. פשוט לא מגיע לכתוב. רוצה, אבל לא יוצא. טרוד מדי בדברים טובים. אבל יש מה לספר. הרבה. פינת אינטגרציה חדשה (או שתיים) כבר מוכנה, ההופעה של רדיוהד לפני שבועיים שווה סיפור וגם הרשמים מסיבוב ההופעות שלי בביקור בארץ. אם תהיו סבלניים (וגם אם לא) הכל יופיע פה בקרוב.
עד אז, שלא תגידו שאני חף מתחושת אחריות ציבורית, הנה שלושה שירים מהחדש של Mother Mother שעוד אמור לצאת השנה מתישהו. בדרך כלל שני אלבומים בפחות משנה זו עובדה מבשרת רעות אבל אם לשפוט לפי מה ששמעתי עד כה, אמאמא נשמעים רק מעט פחות קליטים מאלבום הבכורה המושלם שלהם, אז יש למה לחכות.
ואם לא די בזה, קחו עוד שני שירים של Tricky מהאלבום החדש שיצא רשמית אתמול. השועל המצולק והזקן הזה יכול ללמד דבר או שניים את הפוחזים הצעירים של היום. תשכחו מטריפ הופ. טריקי דוחס לאלבום כל מה שבא לו מדאנסהול ג'מייקני ועד לקאבר של קיילי מינו. לא משנה איזה שיר אבחר, הוא לא ייצג את האלבום האקלקטי והמשובח הזה.

Mother Mother – O My Heart
Mother Mother – Burning Pile
Mother Mother – Body of Years
Tricky – Puppy Toy
Tricky – Bacative

להרגיש בבית 2

כבר כמעט שנה שאני עובד מהבית. מסתבר שמעבר ליתרונות הברורים, יש גם צדדים אפלים, בלתי צפויים בכל הסיפור הזה. אחרי כל כך הרבה זמן, החוסר הזה בחיכוך אנושי מורגש. פתאום אני מתחיל להבין אנשים זקנים שחיים בגפם ופוצחים בשיחות ארוכות ומשמימות עם בעל המכולת השכונתית או סתם שכן אקראי, הם פשוט זקוקים לקשר עם העולם החיצון, מכל סוג שהוא. גם המיזנטרופ הסוציופת ביותר רוצה לפחות מישהו אחד לשנוא מלבד את עצמו.
אמנם לא התחלתי לדבר עם כדורעף אבל אני חושש שאם היה לי אחד, יש סיכוי שהייתי מחליף איתו משפט מפעם לפעם. מי היה מאמין שמשהו בשגרת המשרד, המלא אוסף של אנשים שיש לך כל כך מעט במשותף איתם, יחסר לי? יכול מאוד להיות שזה סוג של געגוע פיקטיבי שברגע שאטעם ממנו שוב אבין שלא היה חסר לי לרגע, אבל אין לי שום תוכניות לנסות ולגלות זאת בעצמי. הסיבה העיקרית היא שמצאתי תחליף. תחליף טוב יותר עשרות מונים מהדבר האמיתי.
אז מה יכול להחליף את שגרת המשרד? משהו שעובד על אותו עיקרון של שומר מסך דמוי אקוואריום. במקרה שלי מדובר ב-The Office. פעם ביום, יחד עם ארוחת הצהריים או התה והעוגיות של ארבע, אני צופה בפרק של הסדרה המופתית הזאת. זה כבר נמשך כמה שבועות נפלאים ואני חייב להודות שמעודי לא אהבתי את הקולגות שלי כל כך. אני אפילו חושב עליהם בסופי השבוע ומחכה בקוצר רוח שיתחיל כבר השבוע הבא רק כדי שאוכל לחזור ולראות מה קורה בחייהם. פרק אחד בן עשרים דקות מספק לי את האינטראקציה האנושית הדרושה לי, על כל הדרמות, המבוכה, ההומור, המבוכה, הרומנטיקה והמבוכה שמקום עבודה מספק בשבוע גדוש. קתרזיס מושלם לעובד מהבית.
חשבתי שכבר עבדתי עם כל טיפוס אפשרי עד היום, עד שפגשתי את אנשי Dunder Mifflin, סניף סקרנטון כמובן. אם לומר את האמת, אין מקום בעולם בו הייתי רוצה לעבוד יותר. שקלתי אפילו להגיש את קורות החיים שלי, אבל לצערי, עד שיפתחו סניף בלונדון, אאלץ לדבוק במשרה הנוכחית שלי. אותה משרה שמאפשרת לי, בין היתר, לשמוע כמויות אינסופיות של מוזיקה תוך כדי עבודה ולקרוא שעות באינטרנט מבלי לחשוש שהבוס יציץ לפתע מעבר לכתפי. וכך גיליתי ש-Clearlake שאני כל כך אוהב, מוציאים בקרוב אלבום חדש וכבר שיחררו סינגל ראשון ממנו, קודר ומלנכולי כצפוי. עבורם הקיץ כבר נגמר. ולא רק הם, גם Late of the Pier הוציאו שיר חדש מהאלבום שיוצא באוגוסט ונשמע מבטיח עוד יותר מכל מה ששמעתי מהם עד עכשיו. קולגות זה אוברייטד, אני אומר לכם...

Clearlake – Summer is Over
Late of the Pier – Heartbeat

Balki Bartokomous

Well, feed me garlic and call me stinky! It's ANOTHER great video. This time a White Stripes inspired piece with that heavy British accent that I "like" so much...

Click here to watch (Quicktime)

Flip Flop

This month the gods of good videos decided to bless us with some good shit. This one might not be in the same level of the censored porn party and surely not in the league of the faces getting the crap punched out of them, but hey, good enough for me.

File under: "I wish I had done that"

NSFW

אני, זונה

אתמול עלתה במוחי תהייה מטרידה – מה ההבדל ביני לבין זונה ממין זכר? קשה לומר; אני מסתובב עם גברים אפורי שיער שמשלמים על הנוכחות שלי בחברתם, על הארוחות שאני אוכל ואפילו ממנים לי מונית הביתה. אפילו הטייטל שלי – אנאליסט – מחשיד מאוד. ואלה רק דוגמאות ספורות. אמנם במקום רימינג אנו עוסקים בסטרימינג, אבל האם זה באמת משנה את המהות שלי? מה מכל זה ישכח עם הזמן ומה ישאר חרות בנפשי הרגישה לנצח? יכול להיות שאני אוהב להיות זונה?
כל המשבר הותיר אותי מבולבל מאוד, עד כדי כך שאין לי מושג איך אקשר בינו לבין At Mount Zoomer, האלבום החדש של Wolf Parade (שדלף לרשת לפני כחודש אך יוצא רשמית בעוד שבוע). שוב בדיחות על חשבון הישבן שלי? שוב שיר ששמו משחק מילים על הנושא? לא, לא עוד. אני זונה ועלי להשלים עם זה. אבל דבר אחד חשוב לי שתדעו – אני מאחל לעצמי שיום אחד אהיה גם אני, זונה שכמותי, אב גאה לאלבום בן זונה שכזה.

Wolf Parade – Soldier's Grin
Wolf Parade – Call it a Ritual

תפילת האדֶם

פוסט אורח במונוקרייב - יינון, האיש והתמונות:

אני בן אדם מתוכנן. אני אומר את זה לא רק כי אתם לא יכולים לאמת את זה. אנשים שנוטים להזניח או לשכוח דברים חשובים בחייהם לומדים מהר מאוד שאין ברירה אלא להימנע מחורים בלו"ז, מאילתורים וכו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשבוע האחרון שלך בארץ זרה. וכל זה נאמר רק כדי להמחיש את ערכה של החלטה מקרית אחת שעשתה לי את השבוע – ללכת לראות את אדֶם בהופעה.
באותו יום א' אפרורי בשלוש אחה"צ עוד לא היו לי תכניות מיוחדות לערב, אבל בשבע בערב כבר עמדתי בתור מחוץ ל-Union Chapel, כנסייה מרשימה באיזלינגטון, ממתין לשחר. כשהגיע טרחתי לומר שוב שלא שמעתי יותר מחצי שיר שלו, ובאתי בכלל בשביל לורה מרלינג. אל תדאג, אמר שחר, אתה תבכה בהופעה הזאת – והוא התכוון לזה בצורה החיובית ביותר.
קשה להסביר את התחושה שמתקבלת בכניסה לכנסיה. כולם היו בכנסיות באיטליה (או לפחות באבו-גוש), אבל מתחת לתקרה בגובה עשרות מטרים, כשהויטראז'ים מטילים את אור הערב האפרפר על האולם, לראות הופעה? במיוחד לנו, היהודים בקהל, מורגש הדיסומננס הזה בין היכל דתי למופע פולק (שחר: "זהו, אני מתנצר"). וזה עוד מבלי להתייחס לאקוסטיקה. לא במקרה, כשיעלה אדם לבמה, הוא יפתח את פיו לראשונה לא למיקרופון, אלא בשירה כשהראש מופנה כלפי מעלה, כמתבקש בחלל העצום שמעל ראשינו.
הופעת החימום הראשונה, של Mechanical Bride לא משאירה חותם על הישובים בקפלה, לכל היותר שוברת את הדיסוננס הנ"ל. אחריהם עולה סוף סוף לורה מרלינג המקסימה, שכבר נאמר איפהשהו שהופעות הסולו שלה (סליחה – פלוס נגן ליווי חמוד) פחות מרשימות. בלי ההפקה והלהקה נותרת נערה מקסימה, מרגשת, בעלת קול שמעלה באוב את ג'וני מיטשל הצעירה, אבל השירים קטנים בחצי מידה על החלל המרשים שהוקצה לה. ועדיין, יוצרת (שוב ושוב אני צריך להזכיר לעצמי) בת 18! מענגת המחשבה מה עוד תציע לעולם בעשר השנים הקרובות.
אומנות במיטבה, היא הביטוי המענג של כאב. יצירה שתיגע בי לעולם תהיה כזו שפורטת (או במקרה הטוב יותר, חורטת) על הנימים העדינים של הנפש, זכרונות דהויים של עצב. אם לא צלקות אז לפחות סימנים כחולים של געגוע, פרידה, בושה. אבל כשהנגיעה באלו מעלה חיוך רפוי במקום התכווצות מבפנים, סימן שמצאתי את מה שחיפשתי. אדם עוסק באמנות האריגה. הוא פורש מעליך שמיכה עשירה של צלילים, שזורה באינספור ניצוצות. ההרמוניה המדויקת מכסה כל פינה באולם, ונותר רק להתכרבל ברכות הזו, שאי אפשר להבין בשום שלב מהם כל מרכיביה. נדיר לראות הופעה שבה הנגינה כל כך עדינה וזמרי הליווי נראים כאילו הם עושים מאמץ לשיר חלש דווקא, ובכל זאת הכל חזק, מרעיש אותך מבלי להרים את הקול. הלהקה – שבעה אנשים שמנגנים במגוון כלים מנבל עד ויברפון – מגבירה את תחושת אי הודאות המשמחת משיר לשיר. כל פעם צץ לו איזה משולש, שייקר או יוקלילי, ואין דרך לעקוב איזה קול מגיע מאיפה. אין ברירה, אני חושב, צריך להרפות, לנשום עמוק, ולמשוך את השמיכה עד מעל לראש.
את השירים עצמם כאמור לא הכרתי. שחר הקפיד ללחוש לי איזה שיר הוא קאבר למי, שכן ההופעה ציינה את צאת האלבום החדש של אדם, Takes, שכולו קאברים לשירים שהשפיעו עליו. אבל כשהוא שר את These are your friends הסתובבתי בעצמי בתדהמה ושאלתי את שחר של מי השיר. כשהבנתי שזה לא קאבר, ידעתי שהבחור הקטן הזה כבש אותי סופית. בכלל, בתוך כל בליל הרגשות והקולות הזה עומד אדם עצמו, שלמרות לוק קובי-אוזי משהו משדר רק עדינות וצניעות אין קץ, חוזה בעל כורחו, חושף את תוכי תוכו על בימת הכנסיה.
בסוף ההופעה הוא רץ אל הדלת למכור בעצמו את הדיסקים שלו – כמה אמנים אתם מכירים שעושים את זה? כמובן שרכשתי לי אחד, את הראשון שלו, Homesongs. בשמיעות הראשונות שלו קיבלתי את התחושה שהסדר אצלי קצת התהפך, כי כמה שלא יהיה טוב (והוא טוב), את החוויה הייחודית של ההופעה הזאת קשה לשחזר.
איזה כיף לאלתר את הלו"ז מדי פעם.

בלי פילטר

כל כך קל להכשיל אותי, זה מביך. תזרקו לי יותר מחמישה אלבומים חדשים וזהו, אני מתבלבל. הפילטר נסתם. האובססיה הזאת של לנסות ולהקשיב לכל אלבום ואלבום ואם אני לא אוהב אותו לנסות שוב ביום אחר, בשעה אחרת כי מי יודע? אולי בדיוק היה לי גזים וסתם חרצתי גזר דין מוות. הסנגור המצטדק הזה שנותן חסד אינסופי מתיש אותי לגמרי. זה לא שאני רוצה לחבב אלבום בכח אלא שלא נעים לי, ממש לא נעים לי, לא לאהוב אותו. נשמע אוילי, אני מסכים. לא ברור לי מאיפה באה כל הרגישות הזאת, אבל עוד כמה חודשים של פסיכואנליזה ב-40 פאונד לשעה יקרבו אותי לתשובה אני מקווה. מבטיח לחלוק. בינתיים הנה שישה אלבומים, פלטרו בעצמכם את מה שמתאים לאוזניכם העדינות.

את The Accidental הכיר לי רועי, למרות שאני מוכן להשבע ששמעתי אותם קודם לכן. אבל בוא נחזור לתחילת המשפט הקודם – רועי הכיר לי משהו חדש, קרי רועי מצא אלבום חדש שהוא מחבב, אם הוא לא יחזור בו. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה. להקשיב ומיד.

The Accidental – Knock Knock
The Accidental – Time and Space

מכיוון שהרגשתי חייב על כך שרועי מצא אלבום פולק כל כך יפה באמצע הקיץ, בחרתי לא להשאר חייב ולהביא אלבום כזה משל עצמי. לא רק שלאלבום של Fleet Foxes יש עטיפה יותר יפה, אלא הסולן נשמע כמו ג'ים ג'יימס, סולנם של My Morning Jacket, בגירסה הפולקית הרגועה שלו. הפולק שלי טוב יותר מהפולק שלך.

Fleet Foxes - Blue Ridge Mountains
Fleet Foxes – Tiger Mountain Peasant Song

ואם כבר בפולק עסקינן, יקיריי Vetiver הוציאו אלבום חדש שמשאיר מאחור את הפולק הרגיש שלהם ומחליף אותו באמריקנה על גבול הקאנטרי. אם תהיתם מדוע הרי שבעיקר בגלל שהאלבום כולו, כמו זה של אדמ, הוא כולו אלבום קאברים, רק שרוב הסיכויים שלא תכירו אף לא שיר אחד מהמקוריים. אלבום בטעם של מגפי בוקרים וחגורה עם אבזם כסוף ענק.

Vetiver – Hurry on Sundown
Vetiver – Houses

לא לעיתים תכופות מגיעה לפה להקה שמעודי לא שמעתי את שמה וההופעה שלהם סולד אאוט. בהיותי אנאלי מתבכיין, החלטתי לבדוק מה אני מפסיד וגיליתי אלבום לא רע בכלל. Why? הם הרכב קליפורני שנשמע בדיוק כמו שאינדי צריך להשמע – לא נופל תחת אף ז'אנר אחר ולא בוחל בדבר. החיבור של השירה/דיבור של הסולן, יוני וולף, עובד יופי עם כל הסוגים השונים של המוזיקה באלבום וברגעים מסויימים הם מזכירים לי גרסה מפוכחת של The Decemberists

Why? – The Hollows
Why? – A Sky for Shoeing Horses Under

ובהינף מקש, מאנלוגי לדיגיטלי. את White Williams ראיתי עושים עבודה בינונית בלחמם את Vampire Weekend. אבל קשה להאשים אותם, זה כמו הופעת חימום לשמש. לעומת זאת, באלבום הבכורה שלהם, Smoke, הם נשמעים כמו אחיהם הקטנים והמפונקים של Hot Chip. אם עוד לא נתקלתם בהם, כיף לכם. זה אחד האלבומים הכי טובים שעוד לא שמעתם השנה, ממכר כמו Oreos

White Williams – New Violence
White Williams – Violator

נראה שסרטי הזומבים המצחינים (להוציא Shaun of the Dead) שמציפים את הקולנוע בשנים האחרונות, לא פסחו גם על המוזיקה. Zombie Zombie הוא צרפתי שנשמע כמו גרמני שעושה אלקטרוניקה אוירתית ומפחידה, פסקול לשבת איתו בעליית גג חשוכה ולחכות לאוכלי האדם עם מוט ברזל ביד. בסוף הם תמיד מנצחים הזומבים האלה, למה בכלל לטרוח.

Zombie Zombie - Driving This Road Until Death Sets You Free

Punching people

דודו זר בחשיכה

אני בפיגור. לא מספיק לכתוב את כל מה שהייתי רוצה לכתוב בקצב שראוי שאכתוב. דברים אחרים מעסיקים אותי בימים טרופים אלו. השעות האחרונות של הלילה כבר לא מוקדשות לכתיבה. הידיים אמנם מקלידות, אך לא מילים הראויות למאכל אדם. הראש עמוס לעייפה והעיניים מדממות אל מול המסך לרקע הזריחה המוקדמת שמביאה את האור, אך לא את השמש, אל העיר האפורה. אינסומניה מרצון.
אני מנסה להרגע, לעצום עיניים ולהתרכז בנשימה, אולי הלילה אצליח להרדם. אך בעודי שרוע על גבי בחשיכה, אני מתמלא חרדות משל ניסיתי לחצות כביש סואן בעיניים מכוסות. אני שוב מתייאש, קם ומנסה לארגן את מחשבותיי. אם ארשום הכל בנקודות אולי אצליח להשקיט את הרוחות ולהשיב את חיי למסלולם.
בשעות האלה שבין מציאות להזיה, בין צלילות לטירוף, רק מוזיקה מסויימת מאוד מצליחה לארח לי לחברה; פולק בלוזי עם ניצוץ של שגעון. מלודיות תמימות שמוגשות במקצב מעורר, כמעט אגרסיבי ושועטות קדימה בלי להותיר לי רגע דל. רצועות ארוכות, זועקות שנשמעות כמו שופר נפשי. בסופן עיניי מתחילות להעצם, הגוף קורס. לעיתים, כך גיליתי, אפיסת כוחות היא הרגיעה היחידה.

The Dodos – Paint the Rust
The Dodos – God

דיאלוג בהשאלה

- תגיד מה נסגר עם הפוסטים על ההופעות?
- מה? לא אהבת את הפוסט על גונזלס?
- אה, היו יותר טובים וחוץ מזה קצת נמאס
- הייתי חייב לחלוק את זה עם מישהו, אתה יודע...
- נראה לי שמיצינו את הקטע, אז אתה הולך למיליון הופעות והחיים שלך דבש. מה יוצא לי מזה?
- שמע, בן אדם נותן את הנשמה שלו על הרחבה, ערב אחרי ערב ולך לא אכפת. אתה חתיכת טינופת, אמרו לך את זה פעם?
- בואנה, תזהר ממני, הא?
- לא, ברצינות, אתה לא מעריך כלום אתה.
- הא?
- על Jam for Bread סיפרתי לך?
- אתה מתחיל שוב?
- אני מניח שאתה לא רוצה שיר של Lou Rhodes בביצוע חי מההופעה?
- אה...
- ומה עם Balkan Beat Box, על ההופעה שלהם סיפרתי?
- אולי רק עשר-עשרים פעמים, לא יותר
- אני מבין. אז לא יעניין אותך אלבום רמיקסים חדש ושיר חדש?
- ואללה? חדש ל-BBB? יכול לעבוד
- ואת הסיפור על ה-Vampire Weekend והבחורה שהקיאה באמצע ההופעה שמעת, נכון?
- בן אדם, אתה מגעיל
- מגעיל, מגעיל אבל תגיד שאתה לא מת לשני שירים חדשים של ערפדי הסופ"ש?
- חדשים, חדשים? או איזה קאבר של גלי עטרי?
- דנדשים
- תעמיס
- מבטיח שתקרא את כל הפוסטים שלי על ההופעות?
- נשבע באמא שלך
- כפרה עליה
- כל השיחה הזאת, מוכרת לי מאיפשהו
- כן, נו, אתה מכיר אותי, אני ממחזר את הטובים ביותר
- לא מפתיע אותי בכלל
- יש לך עוד משהו חשוב להגיד?
- מה תביא לי מההופעה הבאה?
- ככה אני אוהב אותך...

Lou Rhodes – Treat Her Gently :: Live at Jam for Bread
Balkan Beat Box - Ramallah - Tel Aviv
Vampire Weekend – White Sky :: Live at ABC Glasgow > flac
Vampire Weekend – Little Giant :: Live at ABC Glasgow > flac