Monday, April 05, 2010

יופמיזם


כמעט כל יום אחד מהשכנים שלי פונה אלי ושואל בנימוס "תגיד, מה זאת המוזיקה הנפלאה שמתנגנת אצלך ברמקולים? ("תגיד, אולי תנמיך את החרא הזה שגורם לכלב שלי לנבוח בלי הפסקה?"). "ובכן, אין דרך אחרת מלבד שתבוא אלי לשמוע בעצמך" ("לך לעזאזל חתיכת אנטישם") אני עונה בחיוך. מכיוון שהדפיקה המיוחלת בדלת לא מגיעה, לא של השכן הסקרן מחד ולא של שוטר המקוף שמבקש ממני לטפל במפגע הרעש מאידך, אאלץ לשלוח את לחמי המוזיקלי (60% שיפון-רוק, 40% חיטה-אלקטרונית) על פני המים. שחו בזהירות.

כשכבר הייתי בטוח שכולם אמרו את כל מה שצריך היה להאמר על Sleep Mountain, האלבום החדש והנהדר של The Kissaway Trail, גיליתי שכמעט אף אחד לא אמר דבר. מכיוון שלאחרונה אני מוציא עצמי מרים הרבה דברים מהרצפה (ואף אוכל אותם ברוב הפעמים), תרשו לי להרים את הכפפה הזאת; החבורה הדנית הזאת קיימת כבר כמה שנים טובות אבל לדעתי רק עכשיו הכל נפל להם בדיוק במקום. האלבום שלהם סובל ממגבלה אחת בלבד, הוא דומה ליותר מדי דברים טובים אחרים וזאת עשויה להיות הסיבה שנשאר מוזנח, אבל אם אתם עוד מהדור שלא סובל מהפרעת קשב מולדת, תאזינו לו כמה פעמים מהתחלה ועד הסוף. אם רק תתמידו אתם עשויים לגלות שם את Arcade Fire, את Mercury Rev ואפילו את Sigur Ros. מבטיח שהניים דרופינג אינו לשווא.

The Kissaway Trail – Sdp
The Kissaway Trail – New Year

שנה חמישית ברצף ו-Portugal. The Man, הלהקה היחידה שאני מכיר מווסילה, אלסקה, ממשיכים לשחרר אלבום בשנה. בקצב כזה סביר שלא כל האלבומים יהיו יצירות מופת אבל העובדה ש-American Ghetto לא מושלם כקודמו, לא מונעת ממנו להיות המשך ישיר לכל שאר האלבומים שלהם. למעשה, כל הדיסקוגרפיה שלהם נשמעת כאילו נכתבה והוקלטה בטייק אחד והשירים חולקו לאלבומים אקראיים בשנים נבחרות. להקה שלא ממציאה את עצמה מחדש בכל אלבום אלא בוחרת לעשות עוד מאותו דבר בעידן פוסט מודרניסטי וקצר רואי שכזה? שערוריה.

Portugal. The Man – 1000 Years
Portugal. The Man – The Dead Dog

"תקשיב לאלבום פעם שניה, הוא מצויין" אמרה ההודעה בטלפון שלי. מהוסס, פניתי ל-Black Sands, החדש של Bonobo, אחרי שההאזנה הראשונה הייתה מהולה באכזבה על החזרה לאלקטרוניקה של האלבום הראשון ועל כך שהרגשתי שאני מאזין לעוד פסקול בית קפה בהתהוות. אבל שככה יהיה לי דוב, האזנה אחת נוספת היא כל מה שהייתי צריך בשביל להשתכנע. סיימון גרין (בונובו, אם תרצו) יכול להנעים לי את הקפה, הבירה וגם את מרק הבטטה המוקרם שלי בכל יום שרק יבחר. העובדה שהאלבום הזה יכול להיות המוזיקה המושלמת לנסיעת רכבת גשומה, לרביצה על חוף ים שמשי (אם התחושה זכורה לי נכון, עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה) ולהקלדת שורות אלה באמצע הלילה בחדר חשוך אל תוך מסך מחשב מסנוור אומרות שיש בו איכות של ואן-סייז-פיט-אול, תכונה שלעיתים קרובות מדי אינה מוערכת דיה. דיינו. די נו.

Bonobo – Kong
Bonobo – The Keeper

5 comments:

pilossof said...

לגבי The Kissaway Trail
שכחת להגיד MGMT
הם לגמרי שם...

Anonymous said...

Love Bonobo.
For funky - latin electronic music check out
www.djsoundsys.com

נמרוד said...

נתתי כמה הזדמנויות לאלבום הקודם של פורטוגל, האיש, ולא נפלתי. דווקא בשני השירים החדשים יש איזה משהו יותר מיוחד ומרוחק בשירה שמצליח לתפוס אותי. דה קיסאווי טרייל, לעומת זאת, תפסו אותי בשמיעה ראשונה - בדיוק הכמות הנכונה של נפח ורגש, בלי להגדיש את הסאה. בהחלט יש דמיון מסויים לארקייד פייר (את הדמיון לאם ג'י אם טי, למרבה השמחה, אני לא רואה).

Shachar said...

אם ג'י אם מי?

Anat said...

u r back! thank you for all the new stuff - u do the research - we listen. works for me.