קיצור תולדות הזמן – פרק ב': מחוזות רחוקים

מכל היוייקים בעולם אני הכי אוהב את Adjagas. יכול להיות שיש טובים יותר מהם אבל מאחר שמעולם לא רציתי יותר ממה שהם מעניקים לי, סירבתי לנסות ולהקשיב לאף אחד אחר. איפשהו ב-2006 נתקלתי באלבום הבכורה השמיימי (בחיי, סופרלטיב!) שלהם וכשלאחרונה תהיתי מה עלה בגורלם גיליתי שהוציאו אלבום נוסף בשנה שעברה ושמרו עליו בסוד מפני העולם. בצעד נועז וחסר תקדים, קניתי את האלבום מבלי לדעת לדגום אותו קודם לכן ולשמחתי הרבה היו אלה שמונת הפאונדים המתגמלים ביותר שהוצאתי השנה (אם לשים בצד שני דונר קבב במרתון). אין סיבה להכביר במילים אל מול יופי שכזה.

Adjagas - Neoncalmmit
Adjagas - Leaikas Seahkat

עם Grande קרה בדיוק אותו הדבר - שוב מנורבגיה, שוב אלבום שני אחרי שנים שקטות ושוב אלבום שקניתי מבלי לדעת מה מצפה לי. כמעט מוצלח כמו במקרה של אדג'ס, ה-ballroom rock של גרנדה לוקח אותי למחוזות בהם הבלוז הוא תיאטרלי, הלב השבור חנוט בחליפת שלושה חלקים והדמעות מכוסות במייקאפ עדין. הבחירה המוזיקלית שלי לערב עם אמא של מרטי מק'פליי במושב האחורי של הדלוריאן.

Grande – Take the Low Road
Grande – You Are the Night

הסיפור של ה-Smoke Fairies הוא מסיפורי סינדרלה שלרוב בא לי להקיא מהם ומערב את מפגש ספונטני עם ג'ק ווייט, בקבוק של ויסקי ודמו של הלהקה. ההמשך היה חימום ההופעה של The Dead Weather בלונדון (ומאוחר יותר גם חימומים ללורה מרלינג וג'וניפ). אבל אם להיות כנה, זה לא הסיפור אלא המוזיקה המהפנטת שלהן. פולקלור, שמו המלא של הפולק, אינו ניתן לקיצור במקרה של הפיות. שתי בחורות, גיטרות חשמליות ושירה חלומית שכל הרטרו פולק שכבר עשור מפציע תחת לכל עץ שרק לפני רגע עשו ממנו גיטרה לא הצליח לשחזר.

Smoke Fairies – Frozen Heart
Smoke Fairies – He’s Moving On