יותר מחודשיים שלא קישטתי את הבלוג במילותיי. העדרות ארוכה כל כך טומנת בחובה סיבה אמיתית, לא תירוצים כמו קוצר זמן, העדר השראה או מחסור באלבומים חדשים. בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו בתקופה הזאת, נאלמתי דום מול המקלדת. בעודי מנסה למצוא נושאים קלילים, אסקפיסטיים, הומוריסטיים שיהוו לי השראה, משהו בי זועק לכתוב דברים אחרים. קשים, פוליטיים, זועמים. מילים שמשיקות לנושאים כמו יהדות, זהות, שייכות והכאב האדיר שכרוך בהם. למעשה, אם הייתי יכול הייתי מצטט פה יום אחרי יום פרקים מספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר", פשוט כך, בלי אינטרפרטציה נוספת, רק כדי לחשוף עוד כמה אנשים לטקסט המכונן הזה, אולי אחד החשובים שנכתבו אי פעם על מדינת ישראל.
אחד הדברים המרתקים בחוויה של החיים מחוץ לישראל, הוא היכולת לראות דברים מהצד, ממרחק, מקום שונה לחלוטין. כבר בנקודה זאת יש מי שיבחר לראות בבחירה בזוית הראיה הזאת התנשאות, אבל למה בעצם? עדין לא אמרתי כלום. למעשה, זאת בדיוק החוויה החזקה ביותר שלי כמי שחי מחוץ לישראל. הדה-לגיטימציה המיידית לכל מה שאני עשוי להעלות על בדל שפתותיי באשר להלכות הארץ. כמה פעמים שמעתי את המשפטים "אתה לא באמת מבין מה קורה פה", "רק תלונות יש לך", "אתה נשמע כמו מישהו שנשטף לו המוח מהתקשורת האירופאית" ושאר משפטים שעיקרם אחד – אנחנו לא רוצים לשמוע מה שיש לך לומר. מעניין, שאף לא פעם אחת עלתה בדברי השוואה בין בריטניה וישראל ועדין אחת התגובות המיידיות שעולות בקרב אנשים, חברי הקרובים ובני משפחה אהובים היא "ומה, שם הכל מושלם?" או "תמשיך לטמון את הראש בחול".
אני חושב על אותה צפרדע מסכנה ששוחה לה בסיר המונח על כיריים והמים בו מתחממים אט אט. "תאמרי לי, צפרדע, את שמה לב שהמים מתחממים?" אבל הצפרדע מביטה בי בבוז וחוזרת לחתור בשחיית גב הרחק ממני. אינני מרגיש שאני יחיד סגולה באבחנותיי, אפשר אפילו לומר בבטחה שאני אחרון הנביאים. שמעתי כמה קולות כאלה עולים מאנשים החיים, תאמינו או לא, בארץ ולא בשום מקום אחר. מילים כמו מקארתיזם, פאשיזם, נאציזם ועוד כמה "איזמים" הוזכרו בדבריהם. כמובן שקולות אלו מיד תוייגו כסהרורים, אנרכיסטיים, אויב מבית ושאר כינויים חסרי סובלנות. הצעד הראשון בהפיכה לפונדמנטליסט הוא אובדן היכולת להקשיב לדברי אחרים.
אז שתקתי. זמן רב. כאבתי וחמקתי אל מתחת לסלע גדול של כאב וזעם, מתחבא מהעולם. חושב האם אי פעם אוכל להפסיק להרגיש, אולי אפילו לקבל, להפנים שהשינוי הוא פונדמנטלי כל כך ולהשלים עם הפער האדיר בין מה שהיה פעם הבית שלי לבין מה שהוא באמת. לוותר, זה כל מה שאני רוצה כי אבדה תקוותי. לחזור לנדוד כמו אבות אבותיי האירופאיים, זה מה שנותר לי. אבל תהליך הויתור הזה, אם בכלל אפשרי, כואב כמו לעקור מתוכי את הלב במו ידי.
חלף כנראה מספיק זמן בשביל שאהיה מסוגל לחלוק את המילים האלה ולחשוף עצמי לעוד דברי ביקורת מלאי וחסרי טעם כאחד. העיקר שאני שוב כותב. תחילה של תהליך פיזיותרפיה ללב הדואב שלי. בסוף עוד אשוב לכתוב פה פוסטים על מוזיקה, כמו פעם. ממש כמו פעם.
Anais Mitchell - Why We Build The Wall
אחד הדברים המרתקים בחוויה של החיים מחוץ לישראל, הוא היכולת לראות דברים מהצד, ממרחק, מקום שונה לחלוטין. כבר בנקודה זאת יש מי שיבחר לראות בבחירה בזוית הראיה הזאת התנשאות, אבל למה בעצם? עדין לא אמרתי כלום. למעשה, זאת בדיוק החוויה החזקה ביותר שלי כמי שחי מחוץ לישראל. הדה-לגיטימציה המיידית לכל מה שאני עשוי להעלות על בדל שפתותיי באשר להלכות הארץ. כמה פעמים שמעתי את המשפטים "אתה לא באמת מבין מה קורה פה", "רק תלונות יש לך", "אתה נשמע כמו מישהו שנשטף לו המוח מהתקשורת האירופאית" ושאר משפטים שעיקרם אחד – אנחנו לא רוצים לשמוע מה שיש לך לומר. מעניין, שאף לא פעם אחת עלתה בדברי השוואה בין בריטניה וישראל ועדין אחת התגובות המיידיות שעולות בקרב אנשים, חברי הקרובים ובני משפחה אהובים היא "ומה, שם הכל מושלם?" או "תמשיך לטמון את הראש בחול".
אני חושב על אותה צפרדע מסכנה ששוחה לה בסיר המונח על כיריים והמים בו מתחממים אט אט. "תאמרי לי, צפרדע, את שמה לב שהמים מתחממים?" אבל הצפרדע מביטה בי בבוז וחוזרת לחתור בשחיית גב הרחק ממני. אינני מרגיש שאני יחיד סגולה באבחנותיי, אפשר אפילו לומר בבטחה שאני אחרון הנביאים. שמעתי כמה קולות כאלה עולים מאנשים החיים, תאמינו או לא, בארץ ולא בשום מקום אחר. מילים כמו מקארתיזם, פאשיזם, נאציזם ועוד כמה "איזמים" הוזכרו בדבריהם. כמובן שקולות אלו מיד תוייגו כסהרורים, אנרכיסטיים, אויב מבית ושאר כינויים חסרי סובלנות. הצעד הראשון בהפיכה לפונדמנטליסט הוא אובדן היכולת להקשיב לדברי אחרים.
אז שתקתי. זמן רב. כאבתי וחמקתי אל מתחת לסלע גדול של כאב וזעם, מתחבא מהעולם. חושב האם אי פעם אוכל להפסיק להרגיש, אולי אפילו לקבל, להפנים שהשינוי הוא פונדמנטלי כל כך ולהשלים עם הפער האדיר בין מה שהיה פעם הבית שלי לבין מה שהוא באמת. לוותר, זה כל מה שאני רוצה כי אבדה תקוותי. לחזור לנדוד כמו אבות אבותיי האירופאיים, זה מה שנותר לי. אבל תהליך הויתור הזה, אם בכלל אפשרי, כואב כמו לעקור מתוכי את הלב במו ידי.
חלף כנראה מספיק זמן בשביל שאהיה מסוגל לחלוק את המילים האלה ולחשוף עצמי לעוד דברי ביקורת מלאי וחסרי טעם כאחד. העיקר שאני שוב כותב. תחילה של תהליך פיזיותרפיה ללב הדואב שלי. בסוף עוד אשוב לכתוב פה פוסטים על מוזיקה, כמו פעם. ממש כמו פעם.
Anais Mitchell - Why We Build The Wall
רסס
מייל
מונוקרייב בפייסבוק
מונוקרייב בלאסט.פמ
מונוקרייב במייספייס
מונוקרייב ביוטיוב
מונוקרייב בפליקר
מונוקרייב בטוויטר
11 comments:
הרבה רואים את זה גם מפה וכותבים על כך. אם אתה מעוניין אשלח לך כמה לינקים.
שחי הייתי קצת בהלם כשקראתי את זה בפעם הראשונה
אבל בטוח שדווקא מהמרחק ומפרספקטיבה אחרת הדברים האלה לפעמים כואבים אפילו יותר
לי עוד יש תקווה. אל תאבד אותה גם אתה. יש אנשים טובים והרבה
וגם פה שמים לב להתדרדרות ולא תמיד מקבלים את זה בשלווה
ואתה כותב מדהים
כשאני גרתי בלונדון במשך שנתיים , היה לי בלוג בשם 'אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה' ושם נהגתי לפרוק את העצבים שלי על מה שראיתי מרחק חמש שעות טיסה מהארץ השלמה.
וכן, זו הייתה התבוננות מפוקחת. אבל הקול שלי נאלם כשחזרתי, הפכתי להיות עוד פנים בקהל. כי התישו אותי. כי אני 24 שעות בתוך זה. וכי אין לי יותר כח.
אז ילדתי בלוג אסקפיסטי, משלים עם המציאות שכל זמן שאני פה, זה מה יש. לא טוב. תבוסתני. אפאתי. הכל נכון. זה לא מכוונה רעה. אבל עייפתי, פנקס הקטן, באמת עייפתי.
ההסתכלות שלך היא כנראה מדויקת, כי תמיד צריך חיצוני כדי לבדוק את הפנימי. מי שאומר לך אחרת סתם נמצא במגננה. וגם כפנימי, כשאני מסתכל על הפנימי ובא לי להקיא, אני חושב על תחושת הזרות והבדידות האדירה שחשתי בלונדון, ובא לי למות.
אז עדיף לי להקיא.
אל תתן לאנשים למנוע ממך לדבר - אתה לא נמצא מספיק זמן בחו"ל על מנת לשכוח איך החיים בארץ נראים, ואם כבר הפרספקטיבה מהחיים במקום קצת יותר נורמלי רק עוזרים לראות כמה מגוחך המצב בארץ.
גם אני חי בידיעה שהמדינה שלי מעוללת דברים איומים, ושלמרות שהפתרונות הפשוטים למצב בו אנחנו נמצאים ממש לפנינו ואנחנו מסרבים שוב ושוב לבחור בהם. ועדיין, כל זה לא מפריע לי לחיות במקום הזה, להנות מחיי היום יום, להאזין למוזיקה, או להנות מקומדיה אמריקאית שנונה. אסקפיזים? בוודאי. אבל אני לא מסוגל להקדיש את חיי לפעילות פוליטית, כמה שדעותי נחרצות.
המים הסבו את תשומת ליבה של הצפרדע לטמפ' מזמן מזמן, אבל נסה אתה לקפוץ החוצה על רגל מנטלית אחת. ודרך אגב, לא צריך לצאת מהמדינה הזו על מנת להרגיש זרות, הלם קיומי ואבל יומיומי.
אז פרגן לעצמך את חוכמת העזיבה בנסיבות אחרות ובזמן לכאורה שלו יותר עם שתי רגליים שלמות, ואת העובדה שנתת לבנך הזדמנות לחיים אולי מעט יותר רגועים.
ודרך אגב, מותר לך לומר מה שאתה רוצה ואין סיכוי שמישהו יחשוד בך שאתה שמאלן שטוף מח- במיוחד לאור שלל פוסטי עבר זועמים אחרי עקב שטיפות מח בסגנון איאן בראון ופיית'לס. ועם זאת הכינוי שמאלן מוצמד בימינו ובארץ ישרואל לכל מי שניצב ימינה לליברמן, אז אולי אתה כן.
והנה לינק אחד בסגנון אלו שגרבולון הבטיח
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/
הכתיבה של גורביץ אמנם מתלהמת לעיתים ויש סיכוי שהשתרבבו אליה טעויות כמנהג הבלוגיה (למרות שבטח פחות טעויות מבדבר תעמולה ממוצע במע-ישוחרר גלעד שליט-רב), אבל הוא אחד מהתצפיתנים הרגישים שעוד נותרו לנו. הקריאה בבלוג שלו היא עונג מאזוכיסטי (בין השאר בגלל שהוא מפרסם פוסט כמעט כל יום), אבל מה עוד נשאר לנו- מפליטים בני פליטים שכמותנו?
גם אייל ניב הוא כותב מחונן, למרות שההספק שלו פחות מטורף מזה של גורביץ
http://eyalniv.wordpress.com/
Huh! Finally he admits it! So much for the "I don't read news and I don't know what's going on there" propaganda. I would have said I agree with every word you say, with every bit you feel, except that I'm totally taken by this book I'm reading (by Tom Robins). He says depression comes from self pity and that comes from a too serious approach to life and not remembering our true place in the world. So if you truly remember we're nothing but a spec of dust and remember it's all really just absurd, well, it doesn't hurt so much anymore.
Still pisses me off though...
I've been planning to read Avrum Burg for a while now but you beat me to it you bastard.
Anyway, hang on, all of us expats walk the same path and the deeper we follow it the easier it gets. I have a year on you, and a year of "Pazam" is a lot so don't worry, by the time you finish eating your delicious cookies you'll feel fine.
היי, הרגשתי שמשום מה כתבת רק הקדמה, ומה שאולי רצית להגיד נשאר קצת מעומעם. אני לא חושב שאתה צריך לחשוש לכתוב על הדברים האלה כאן. כתוב.
תגובות מרתקות, שמח לקרוא את המילים של כולכם. תודה.
אני מניח שדווקא האסקפיזם האולטימטיבי של החיים מחוץ לארץ הוא זה שמעלה תחושה שאי אפשר להתחמק יותר מדברים.
יאיר - לא ידעתי שזאת הייתה החוויה שלך מלונדון. לא קל בכלל, שמח שאתה במקום שיותר טוב לך בו (ואני מתכוון לזה בשיא הכנות)
נמרוד - הייתי בדיוק כמוך כשחייתי בארץ וכל מה שנשאר לתהות הוא כמה זמן היה לוקח לי לשוב לדפוס הזה אם הייתי חוזר לחיות בארץ
רועי - תתפלא אבל אני עדין בשלי. לא קורא חדשות מהארץ כבר יותר מחצי שנה. הרגשות הקשים שלי באים מהדברים הגדולים שמגיעים אלי בדרכים עקיפות ובלתי נמנעות.
גרבולון וגילי - כל הלינקים האלה מצד אחד מעודדים, שהרי יש מי שלפחות מסמן את הקיצון השני (או במילים אחרות: שפוי) ומצד שני מדכא עוד יותר כי חושף אותי לאותם דברים שאני לא מסוגל לעכל
יואב - אתה צודק, לא אמרתי מה שרציתי רק הפניתי לאברום בורג שהצליח לתאר במילים מדוייקות ומרגשות כל כך תחושות שמקננות בי כבר שנים. הקושי האמיתי הוא התסכול שבתחושה שאין בכוחי לעשות משהו שישנה את התהליך הבלתי נמנע הזה. וגם תחושת הזרות והאובדן של מה שהיה פעם בית. זה ארוך, אני לא יודע מאיפה להתחיל ואני לא שזה יהיה הטקסט הראוי ללוות את המוזיקה שאני רוצה לחלוק פה. תן לי לישון על זה איזה שנתיים.
חרא של מדינה.תאמיני לי החמאס צודק -מירי פסקל
But now, seriously:
The famous Serenity prayer of the AA goes like this:
" God, grant me the serenity
To accept the things I cannot change;
Courage to change the things I can;
And wisdom to know the difference."
Haven't tried the 12 steps myself being happy to use the escapism route whenever the going gets too tough but I was always inspired by this prayer. I think all of us here are wise enough to know that it cannot be changed and it is too big for "the good ones", so we have to learn to be serene enough to accept it, and live with it, wherever we are. I personally chose to try to leave it behind me, just as yourself, being able to obtain the serenity easier with the distance.
And now I need to take my happy pills :)
אני דווקא מרגיש לגמריי ההיפך ממך,
אני חי במדינה מוקפת אויבים
שטעתה בטיפול שלה בנושא אחד (פלשתינאים)
או שניים (חרדים) או שלושה (בדואים) יכול להיות שאפילו ארבעה
אבל זו לא סיבה להאמין שהכל נהיה יותר רע,
יש כאן תהליך של שינוי
שנובע מרצון אמיתי של אנשים.
אין דבר יותר חזק מרצון של אנשים
תאמין בזה !
זה יכול להקחת זמן, אבל מה שאנשים רוצים שיקרה
בסופו של דבר קורה.
חוץ ממזג-אויר, ורעידות אדמה,
כל השאר קורה בגלל רצונות של אנשים
Post a Comment