Saturday, September 11, 2010

מריח כמו רוח נעורים

י-ר-ד-ן כ-ו-כ-ב-י. עוד לפני שהכוס סיימה להתעכב על כל האותיות, שערותיי סמרו ופניי איבדו את צבען לחלוטין. אני לא חושב שאף אחד שם שם לב לזה בחדר ההוא שהיה מואר באור נרות חלש. זאת הייתה הפעם השניה שנתקלתי בשם הזה בתקופה קצרה.
זה קרה כשהייתי בן 16 בערך. אני לא מצליח להזכר מי בא עם הרעיון אבל לא היה צריך הרבה בשביל לשכנע חבורה קטנה של אנשים להצטרף. פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, היינו יושבים באחד מהחדרים בשבט בצופים (כל פעם חדר אחר, החוקים בנושא היה מאוד ברורים) ועושים סיאנס. כמובן שלא ממש היה לנו מושג איך עושים את זה אבל דודה אחת שהייתה מדיום הספיקה בשביל אחד מאיתנו כדי לחקות אותה כמיטב יכולתו. בפעמים הראשונות זה לא לגמרי עבד ואף אחד מאיתנו לא בטח באחרים, גם כשהכוס נעה באיטיות רבה מתחת לאצבעות שלנו. אבל אחרי כמה מפגשים שכאלה, החוויות שעברנו הפכו להיות מרתקות, מהפנטות ומטרידות. מטרידות מאוד אפילו, עד שאחדים מהקבוצה פרשו מבוהלים ולא מסוגלים להכיל את מה שחוו.

באחת מהפעמים, כשהזמנו רוח כלשהי לתקשר איתנו, הכוס החלה לעבור באגרסיביות מאות לאות על לוח הויג'ה כשהאצבעות של שלושת האנשים שעליה נגררות אחריה. המבטים בינינו הפכו מבועתים כשהבנו שאף לא אחד מאיתנו מהתל בשאר. כשמה שקרה בחדר הרגיש אמיתי כל כך, הפכנו אנו - אוסף של אנשים רציונלים, ציניים וסקפטים – לרציניים ומלאי סקרנות ועניין אין סופי. וככה זה המשיך, התחלנו לתקשר עם רוחות של קרובי משפחה שנפטרו וקיבלנו תשובות שהיו ידועות רק לאותו בעל קרבת הדם שישב איתנו בחדר אך לא השתתף בסיאנס. חלק מהתשובות והסיפורים התגלו רק מאוחר יותר כאמיתיים כשאחד מאיתנו היה שואל בביתו לפשר של שם מסויים שעלה בסיאנס, זה התגלה ככינוי חיבה שאב סבו נהג לכנות את אביו שנשאר פעור פה לנוכח השאלה של בנו. זה הפך לשגרה ממכרת שחיכינו לה בקוצר רוח, כל פעם בהרכב אחר, מנסים לתקשר עם רוחות אחרות ולשאול אותן שאלות ענייניות, משמעותיות ולפעמים גם אקראיות ואויליות.
אני לא זוכר מה גרם לי לשאול את השאלה הזאת ומי היה בצד השני שענה עליה בפעם הראשונה אבל שאלתי אותה בכל אופן – "האם תהיה לי אהבת אמת?". הכוס נעה באיטיות ונעצרה על המילה "כן". "מה שמה?" שאלתי. הכוס התחילה לנוע באיטיות ואייתה בפעם הראשונה את השם – ירדן כוכבי. מעודי לא פגשתי אף אחת בשם הזה. מרגש. זה הרגיש נכון, היא חייבת להיות אמיתית. יכולתי כבר להרגיש איך נראית אהבת האמת שלי, איך יראה החיוך שלה, המבט שלה בעיניים. כמעט והצלחתי להריח אותה בקצה אפי. כשסתיים הסיאנס נשארתי תקוע בעולם הפנטזיה אך בלי קצה חוט לזהותה של אהבת האמת שלי. ימים אחדים עוד הייתי מלא התלהבות לגבי הרמז שניתן לי אך אחרי זמן מה ההתלהבות שכחה והסקפטיות תפסה את מקומה.

כמה שבועות מאוחר יותר, כשהשם הזה חזר ועלה בראשי, הרציונליסט האמפירי שבי אמר, הרי זה לא באמת יכול להיות נכון. איך יכול להיות שמישהו ידע כזה דבר בעולם הזה או מעבר לו (מה גם שעדיין לא הייתי משוכנע שמקום כזה בכלל קיים)? החלטתי לנסות שוב. באחד מהמפגשים הבאים, שאלתי את הרוח שהייתה איתנו את אותה השאלה "האם תהיה לי אהבת אמת?". התשובה לא איחרה לבוא. "כן". הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. "האם תהיה מוכן לומר לי את שמה?" שאלתי. הכוס התחילה לנוע תחת אצבעותינו. 'י'. הדופק שלי מתגבר. 'ר'. ומתגבר. 'ד'. אני מושך את האצבע שלי בעדינות מהכוס ומתבונן בה ממשיכה לאיית את השם המוכר בפעם השניה. האנשים שאיתי מביטים בי בתמיהה וממשיכים בשלהם. הלב שלי כמעט התפוצץ בחזה והראש שלי היה סחרחר אך הצלחתי להתעשת ולשאול: "איפה היא גרה?". ח-ו-ל-ו-ן, אייתה הכוס. ההתלהבות שלי דעכה ברגע. אלה החברים שלי שהחליטו למתוח אותי אחרי הפעם הראשונה. זעפתי לעברם והפטרתי לעברם "מצחיק מאוד, תודה רבה". אף אחד מהם לא הבין למה אני מתכוון. כשהאשמתי אותם שהם מותחים אותי כי זכרו כמה הייתי נלהב אחרי הפעם הראשונה, הסתכלו עלי כולם ואמרו לי "שוחי, אף לא אחד מאיתנו השתתף בפעם שאתה מדבר עליה, אפילו לא היינו נוכחים בחדר". הם צדקו. הייתי על סף דמעות. התרגשות, בלבול, בעתה. זה היה יותר ממה שיכולתי להכיל.

למחרת היום, כשחזרתי מבית הספר, התחיל החיפוש. פתחתי את ספר הטלפונים (האינטרנט עוד לא היה קיים אז) של חולון, התקשרתי אל כל אחת ממשפחות 'כוכבי' בעיר, ובקול היציב ביותר שהצלחתי לחלץ מגרוני שאלתי: "שלום, אפשר לדבר עם ירדן?". אבל ירדן לא הייתה. היא גם לא התגלתה כתינוקת בת שנתיים ואפילו לא כנער. ניסיתי למצוא הסבר הגיוני – היא עוד לא נולדה, הוריה עוד לא עברו לחולון או שאינם רשומים בספר הטלפונים. אולי השם הוא אנגרמה. אולי בעצם... ניסיתי למצוא כל הסבר שישאיר אותי עם שביב של תקווה שאזכה לפגוש אותה. המחשבה שהיא קיימת אך לעולם לא נתאחד הייתה מייאשת.

וכאן מגיע הסיפור לקיצו. החיים נמשכו וירדן לא הופיעה. מדי פעם עוד טרחתי לחפש אחריה שוב כששמה עלה בזכרוני באופן אקראי. אני מניח שעכשיו הייתי אמור לסיים בשיר נוגה מלא ערגה לאהבה לא ממומשת שמעולם לא התגשמה אבל מי שהעלה את שמה באוב לאחרונה היו דווקא Fang Island שהצליחו ללכוד במוזיקה שלהם תמצית מזוקקת של תחושת חופש, פרץ אנרגיה בלתי נשלט ואת הדבר היחיד הזה והבלתי ניתן להגדרה במילים מרוח הנעורים שאני יכול להתייחס אליו מבלי להיות ציני לחלוטין. אין ספק, אם היינו נפגשים אלה היו השירים שממלאים את ליבי הגועש.

Fang Island – Daisy
Fang Island – Life Coach

2 comments:

דיו said...

וואו, איזה פוסט מרגש.
גם אני חשבתי לחפש בפייסבוק, אבל אורלי כבר עשתה את זה בשבילי.
כולן ילדות קטנות. זה הטעם שלך? :)

צאט said...

רוח נעורים אינדיד.
כתבת מצוין