ממשמש ובא

אני מנסה לכתוב באופן יותר תכוף, בחיי, אבל זה פשוט לא קורה. אני מוכן להשבע שמאז ששעון הקיץ החל, מישהו שיחק עם מספר שעות היממה. 24 שעות הספיקו להרבה יותר בעבר. רשימת ההופעות שאני מחמיץ ארוכה בפעם הראשונה מרשימת ההופעות שאותן אני פוקד. המסקנה הבלתי נמנעת היא שאני מתקרב אל קיצי, באופן מוחשי ושאינו ניתן להכחשה. הייתי מצפה להרגיש דחף אדיר להספיק יותר ויותר דברים רגע לפני שהכל מסתיים אבל אני מוצף בתחושת לאות נעימה שגורמת לי לשבת ולהתבונן בנעשה מולי ביתר תשומת לב ולהנות מהפרטים הקטנים, אלה שחומקים מעיני כשאני רץ מהר מדי, רחוק מדי. אולי כדאי שאמכור את הזכויות לסרט על ימי האחרונים ל-Kim Ki Duk.

ברגעים שעוד נותרים, אחרי סינון קפדני, אני עוד דואג ללכת להופעות. את Junip, לדוגמא, הספקתי לראות פעמיים בחודשיים האחרונים. הרומן שלי עם חוזה גונזלס הפך כבר מזמן לאישי ולא רק מוזיקלי, אבל אם נשים את העובדה הזאת בצד, כל מה שאני שומע מג'וניפ פשוט יפהפה לפחות כמו חוזה לבדו אם לא יותר. בפעם הראשונה עם להקה מלאה על הבמה - גיטרה נוספת, קלידים, מתופף ופרקשיוניסט - המוזיקה של ג'וניפ נשמעת כמו מפגש קל בין חוזה גונזלס (כמה מפתיע) לרגעים הפסיכדלים של The Doors. אם האי.פי ששיחררו חינם לא השאיר אותכם מסוחררים כנערה מאוהבת אל מול יומן שנתי של איגי דיין, הנה הסינגל מהאלבום שיגיע בעוד כשבועיים. נראה אותכם עכשיו.

Junip – Always

את הזמן בו חוזה היה עסוק בלכוון את הגיטרה שלו מילא Marques Toliver. כשהוא עלה לבמה הייתי משוכנע שמדובר באותו כושון מהקליפ הזה של מדונה אבל אז נזכרתי שעברו יותר מ-20 שנים מאז. אולי הוא הבן שלו? קשה לומר (אבל מיד אחשוף תגלית מרעישה). מיד אחרי שהתיישב שלף כינור והתחיל ללהג מעט במתיקות השמורה לשיכורים קלות. לחייו בוודאי היו סמוקות אבל על אף הספוט הענק שהיה מכוון על ראשו, קשה היה לומר. כשפתח את פיו והתחיל לנגן ולשיר שני דברים מדהימים קרו, הראשון הוא שהייתה זאת הפעם הראשונה בה ראיתי מישהו עם יותר שיניים ממני*. הדבר השני היה שהקול שלו גרם לכל שערות העורף שלי (לא סקסי, אני יודע) לסמור. המרקיז תפס אותי לחלוטין לא מוכן. דקה אל תוך השיר הראשון הבנתי בדיוק מי הם הוריו של הבחור המוכשר. עדין לא וידאתי את זה אבל אני מוכן לשים את הוני שמר טוליבר הצעיר הוא בנם הממזר של אנדרו בירד וביונסה.
בדרכי החוצה קניתי ממנו אי.פי. של שלושה שירים עטוף במה שנראה כמו נייר A4 מקופל ברישול, מוכתם בשמו של המרקיז. אכן, השירים המוקלטים נשמעו פחות סוחפים מהביצוע החי. אבל לשמחתכם הרבה, יש את זה (וגם עוד ביצועים חיים וראיון פה):



Marques Toliver – White Sails

תמיד רציתי לכתוב על שני הגונזלסים, חוזה וצ'ילי, באותו הפוסט וסוף סוף, התרחש ליקוי החמה המוזיקלי הזה והשניים משחררים איש את אלבומו בזמנים קרובים. אז כמו חוזה, גם Chilly Gonzales קרוב לליבי והוא אחד האנשים שתמיד אגיד כן לעוד הופעה שלו כי לעולם לא יהיו שתיים זהות. האלבום החדש שלו, Ivory Tower, פחות צפוי אפילו מקודמו, וממחיש את העובדה שאי אפשר לנחש מה יעלה במוחו של גאון. פופ-ראפ-אלקטרו-דאנס-אירוניה-פסנתרים, הכל שם וזה לא גרוע אף לא לרגע קט.
את המוזיקה של גונזלס מומלץ, כאמור, לשמוע בהופעה חיה בשביל להבין את המימד האנושי של האיש המחונן והפוסט-פוסט-פוסט-ציני עד שכבר אי אפשר לדעת מה אמיתי ומה בדיחה. ואם לא הופעה חיה, אז לצפות בפרצוף שלו בזמן שהמוזיקה מתנגנת. ואם גם זה לא אפשרי, לפחות הטו אוזן למילים בשירים שלו.
הנה לדוגמא הקליפ המבריק ל-I Am Europe, מהטקסטים היותר מצחיקים שאי פעם שמעתי. ואם זה ערב לחיכם, הנה קטע מ-How I wrote, הסדרה של הגרדיאן שמביאה אמן שמספר את הסיפור מאחורי שיר ומבצע אותו (שוב חיקוי של "סיפורים במונו", המחלקה המשפטית של מונוקרייב חוגגת).



Chilly Gonzales – Never Stop


* למעט ז'אק ברל, מיק ג'אגר וסטיבן טיילר.