השרעה

בעוד אני יושב וממתין להשראה לכתיבה שתגיע, האמנים שאני אוהב מסתגרים בסטודיו ומקליטים, כאילו בכוונה, דווקא עכשיו, מתוך ידיעה שאין בי היכולת למצוא את המילים שיתחברו אל המוזיקה שלהם. חשבתי שמוזיקאים אמורים להיות עצלנים וחולמנים ושתפקידי לשבת ולבכות על כמה זמן עבר מאז האלבום האחרון ואיך אני מחכה כבר לאלבום הבא. בשטף האלבומים שנוחת עלי בשבוע ממוצע, נגזר עלי לגלות שדווקא את אלה שחיכיתי להם פספסתי וכמעט ועברו מתחת לרדאר שלי. לפעמים אני פשוט רוצה לזעוק I'm getting off this merry-go-round, אבל יודע שזה כנראה לא יקרה. בכל מקרה, עדיף לקצר, ברגעים אלה ממש ערימת האלבומים שעוד לא כתבתי עליהם תופחת וההשראה, חמקמקה היא.

The Chap החבורה הבריטית שאת רגליהם המזיעות אני מעריץ כל כך סיימו להקליט את האלבום החדש שלהם לפני ימים ספורים. בינתיים כל מה שאפשר לשמוע הוא סינגל אחד, עם טקסט ציני במיוחד (שיהיה מוכר יותר למי שגר בממלכה הבריטית), שמבשר לי באופן אישית שהאביב עומד להיות מעט יותר יפה.

The Chap – Well Done You







Three Trapped Tigers משחררים בקרוב את האי.פי השלישי שלהם וכמו שחזיתי בעבר, התהילה שלהם מעבר לפינה. מחודש לחודש הם מופיעים במקומות גדולים יותר ויותר ועוד ועוד זוגות אוזניים נזקפות לקקופוניה הגאונית שהם פולטים. אבל רגע, אי.פי שלישי? בפעם האחרונה שבדקתי היה רק הראשון. מה קרה עם השני? מסתבר שפיספסתי אותו לגמרי וגם את הקליפ הגאוני שבא יחד איתו. מעטים ההזויים ממנו.



Three Trapped Tigers – 6


ובעודי ממתין לאלבום החדש של Clearlake שהיה אמור כבר לצאת בשנה שעברה, גיליתי ש-Jason Pegg הוציא אלבום סולו. מלבד כמה שירים במייספייס שנשמעו לא לגמרי רעים, לא הצלחתי למצוא את האלבום השלם ברשת (לידיעת הקורא דובי – תעשה משהו). למעשה אפילו לא הצלחתי למצוא שיר אחד אומלל ברשת. לא ממש פופולרי כנראה, אבל תמיד יש סיכוי שמדובר בפנינה. כדי שלא תהיו מאוכזבים מעטיפת האלבום המופיעה פה והעדר השירים, הנה פיצוי הזוי רק מעט פחות מהקליפ למעלה.

להרגיש בבית 2

כבר כמעט שנה שאני עובד מהבית. מסתבר שמעבר ליתרונות הברורים, יש גם צדדים אפלים, בלתי צפויים בכל הסיפור הזה. אחרי כל כך הרבה זמן, החוסר הזה בחיכוך אנושי מורגש. פתאום אני מתחיל להבין אנשים זקנים שחיים בגפם ופוצחים בשיחות ארוכות ומשמימות עם בעל המכולת השכונתית או סתם שכן אקראי, הם פשוט זקוקים לקשר עם העולם החיצון, מכל סוג שהוא. גם המיזנטרופ הסוציופת ביותר רוצה לפחות מישהו אחד לשנוא מלבד את עצמו.
אמנם לא התחלתי לדבר עם כדורעף אבל אני חושש שאם היה לי אחד, יש סיכוי שהייתי מחליף איתו משפט מפעם לפעם. מי היה מאמין שמשהו בשגרת המשרד, המלא אוסף של אנשים שיש לך כל כך מעט במשותף איתם, יחסר לי? יכול מאוד להיות שזה סוג של געגוע פיקטיבי שברגע שאטעם ממנו שוב אבין שלא היה חסר לי לרגע, אבל אין לי שום תוכניות לנסות ולגלות זאת בעצמי. הסיבה העיקרית היא שמצאתי תחליף. תחליף טוב יותר עשרות מונים מהדבר האמיתי.
אז מה יכול להחליף את שגרת המשרד? משהו שעובד על אותו עיקרון של שומר מסך דמוי אקוואריום. במקרה שלי מדובר ב-The Office. פעם ביום, יחד עם ארוחת הצהריים או התה והעוגיות של ארבע, אני צופה בפרק של הסדרה המופתית הזאת. זה כבר נמשך כמה שבועות נפלאים ואני חייב להודות שמעודי לא אהבתי את הקולגות שלי כל כך. אני אפילו חושב עליהם בסופי השבוע ומחכה בקוצר רוח שיתחיל כבר השבוע הבא רק כדי שאוכל לחזור ולראות מה קורה בחייהם. פרק אחד בן עשרים דקות מספק לי את האינטראקציה האנושית הדרושה לי, על כל הדרמות, המבוכה, ההומור, המבוכה, הרומנטיקה והמבוכה שמקום עבודה מספק בשבוע גדוש. קתרזיס מושלם לעובד מהבית.
חשבתי שכבר עבדתי עם כל טיפוס אפשרי עד היום, עד שפגשתי את אנשי Dunder Mifflin, סניף סקרנטון כמובן. אם לומר את האמת, אין מקום בעולם בו הייתי רוצה לעבוד יותר. שקלתי אפילו להגיש את קורות החיים שלי, אבל לצערי, עד שיפתחו סניף בלונדון, אאלץ לדבוק במשרה הנוכחית שלי. אותה משרה שמאפשרת לי, בין היתר, לשמוע כמויות אינסופיות של מוזיקה תוך כדי עבודה ולקרוא שעות באינטרנט מבלי לחשוש שהבוס יציץ לפתע מעבר לכתפי. וכך גיליתי ש-Clearlake שאני כל כך אוהב, מוציאים בקרוב אלבום חדש וכבר שיחררו סינגל ראשון ממנו, קודר ומלנכולי כצפוי. עבורם הקיץ כבר נגמר. ולא רק הם, גם Late of the Pier הוציאו שיר חדש מהאלבום שיוצא באוגוסט ונשמע מבטיח עוד יותר מכל מה ששמעתי מהם עד עכשיו. קולגות זה אוברייטד, אני אומר לכם...

Clearlake – Summer is Over
Late of the Pier – Heartbeat