על טעם ועל ריח

זה היה בטעימה הראשונה מארוחת הערב שלי. האומלט בצל ופטריות המושלם שנח על הצלחת שלי ליד סלט עגבניות שרי, מוצרלה ובזיליקום טרי היה חסר טעם לחלוטין. אולי פשוט אוסיף קצת מלח, חשבתי. כשהסלט התגלה כבעל טעם בלתי ניתן להגדרה ממשית, לבשתי ארשת פנים מוטרדת ולקחתי לגימה מכוס מיץ התפוזים הטרי שהייתה מונחת על השולחן. כשטעמו של זה היה של משקה שרק צבעו מעיד על הפרי ממנו נסחט, הבנתי שמשהו מוזר קורה פה. אחוז אמוק, התחלתי להוציא מהארונות ומהמקרר כל מזון בטעם קיצוני דיו שיעורר את בלוטות הטעם שלי – נוטלה, קארי חריף, במבה, סוכריות חמוצות. כל הטעמים מתחילים באופן מוכר ודועכים במהרה לכדי כלום.
מובס, התיישבתי על הרצפה במטבח ושאלתי את עצמי האם זהו מופע נוסף, מילולי יותר, שלא לומר אירוני, לעובדה שבהרבה מובנים איבדתי טעם לחיים. התחלתי לדמיין איך יראו החיים כשלמזון יש טעם וריח קלושים והדבר היחיד עליו נותר להתענג הוא המרקם. אולי, כמו אצל עוורים, השמיעה שלי תתחדד וספקטרומים חדשים של צלילים יפתחו בפני. העולם לא ישמע לעולם כמו שהוא נשמע קודם.
למעשה, יכול להיות שהתהליך התחיל הפוך בכלל. המוזיקה היא זאת שהתחילה להתפוצץ לי באוזניים בסופרנובה קולית – בשלושת השבועות האחרונים הכה בי מבול עז של אלבומים שהצליחו להציף אותי כמו ששנה שלמה שקדמה להם לא הצליחה. אולי בגללם איבדתי את חוש הטעם?

ראשון היה האלבום החדש של Yeasayer שלדעתי נאמר עליו כבר הכל (גם אם לא על גבי דפי הבלוג הזה) ואם עדיין לא טרחתם להאזין לו, אל תטרחו גם לקרוא מעבר לשורות אלה. פעם שניה שהברוקלינאים מצליחים לרגש אותי ביכולת שלהם לעשות מוזיקה שלא נשמעת כמו שום דבר אחר, כולל האלבום הראשון שלהם, ועם זאת, גורמת לי רק לרצות עוד. אין ז'אנר שרוחו לא מרחפת על פני האלבום הזה. כאילו שאבו השראה מכל דבר אפשרי בעולם ויצרו את הבלנד המושלם, בכל רצועה מחדש. כשיסתכלו אחורה על התקופה הנוכחית, יש לי תחושה חזקה ש-Yeasayer תהיה אחת הלהקות שתוזכר בתור אחת מאלו שהובילו את המוזיקה אל תוך עידן חדש.

Yeasayer – ONE
Yeasayer – I Remember

שנית, הגיעו These New Puritans עם Hidden שעוד בשבוע הראשון סומן כאחד מאלבומי השנה של 2010 על ידי חצי מהתקשורת באנגליה. בפינה השמאלית – פופ/רוק בריטי אגרסיבי. בפינה הימנית – מוזיקה קלאסית/אופראית. בהתנצחות בין שתי אלה התקבל אחד האלבומים המהפכניים ששמעתי בשנים האחרונות. בראיון לגארדיאן, סולן הלהקה העיז לומר שכל המוזיקה מאז בטהובן ועד 2005 די מחורבנת. אם רק הייתי קורא את המשפט הזה מבלי לראות את אותו נהגה מולי, הייתי חושב שמדובר בשחצנות פרובוקטיבית. אבל כשהוא יוצא מהפה שלו הוא נשמע אותנטי לחלוטין. ג'ק ברנט מצטייר כדמות סמי אוטיסטית, אמן שמרוכז ביצירה שלו עצמו ותו לא. רק מאנשים הזויים שכאלה יכולה לבוא בשורה מוזיקלית. ביום שני, בהופעה, נראה אם מצאתי לעצמי משיח חדש.

These New Puritans – We Want War
These New Puritans – Attack Music

ואחרי שני אלה, אמנם בהפרש, נחת עלי Of Our Delirious Former Loving Hours של Minnaars שאמנם יצא בשנה שעברה (והוא בכלל אוסף של שירים שהקליטו בשנתיים האחרונות ולא לגמרי אלבום מוגמר) אבל האלמוניות שלו ושל הלהקה תתפוגג כנראה במהלך השנה הזאת. עם דמיון קשה ל-Foals, המינארז מגישים את הגרסה שלהם לרוקמתטיקה-דאנס-פאנק-שיט ומצליחים להשמע אנגלים בצורה כל כך מובהקת שתגרום לכם להקיא או להתאהב מיד. אבל דווקא ההשוואות ללהקות אנגליות לדורותיהן הן כנראה מה שגנבו את הפוקוס מאוסף שירים חזקים, מורכבים קצת יותר מהרגיל לז'אנר, שחוצבים באגרסיביות את דרכם מנפתולי המוח אל כפות הרגליים.

Minnaars – Busy Hands
Minnaars – Are Lovers

עכשיו רק נותר להמתין לציניקנים שיאמרו שאיבדתי גם את הטעם במוזיקה, אם אי פעם היה ברשותי אחד כזה. אתם אנשים אכזריים בלי חמלה ובלי טיפת רחמנות אפילו לא לאחיכם המאותגר. ידעתי שיש סיבה שאתם חברים שלי.