אחכה לך בשדות 2

"אני זקן מדי בשביל החרא הזה" אני ממלמל לעצמי וחושב מה ג'ון מקליין היה עושה במקומי. תוך כדי שאני צועד פנימה אל מתחם הפסטיבל אני מוקף במאות ילדים וילדות צבעוניים שאני שונא ממבט ראשון. אל תטעו, זאת לא (רק) המיזנטרופיה שלי. אני כבר יודע לזהות מי בא לפה בשביל המוזיקה ומי בא לפה בשביל לדבר עם החברים שלו ולהפריע לי לשמוע מוזיקה. רואים את ההוא עם הסקיני ג'ינס, אולסטאר נמוכות לבנות, חולצה ורודה, משקפי שמש מפלסטיק אדום וכובע גולף לבן? סיכוי סביר שארצה להרביץ לו עוד כמה שעות. רואים את זאת עם הסרט הירוק זרחני בשיער הבלונד המחומצן, השמלה עם ההדפס הפרחוני בזהב, החגורה הענקית האדומה על המותניים, והאיפור אה-לה-איימי ויינהאוס? היא באה לפה בעיקר בשביל לצלם את עצמה ואת חברה שלה צילום עצמי אל מול המצלמה, עושה פרצוף מתיילד ואינפנטילי. גם לה ארצה להרביץ בקרוב, כשתשפוך עלי את כוס הבירה שלה בעודה שולפת את מצלמתה מהתיק. אני בטוח שעין בלתי מזויינת עשוייה לראות בצעירים האלה את הדבר הכי קולי בעולם, ואני בטוח שזה מצטלם מצויין אבל ממרומי גילי המופלג והכרותי עם תושבי האי המלכותי אני מסתכל עליהם ורואה אוסף של אנשים בשנות ה-20 לחייהם שעוד לא גיבשו את זהותם, שעדיין נראים גמלוניים וחסרי בטחון עצמי כמו בני נוער ועסוקים בלחקות תדמיות שמשתקפות מולן בתקשורת. אז מב בכל זאת גורם לי ללכת לפסטיבל כשאני מודע לכך שאהיה מוקף בשכאלה? מוזיקה, לעזאזל. אני לא יכול בלעדיה.
יש לי תחושה, ותקנו אותי אם אני טועה שקצת נמאס לקרוא על חוויות של אנשים אחרים מהופעות. כשיש משהו מיוחד לשמוע, ניחא. אבל אני מרגיש שכבר שבענו לקרוא שוב משפטים בנוסח "בטי-שירט שחורה ומכנסיים אדומים צמודים, תום יורק הפגין אנרגיות שלא היו מביישות נער בן 17 על אקסטזי" (מתוך ביקורת הופעה של רדיוהד בעכבר העיר בה הכתבת לא מכירה את Bat for Lashes בשמה ומכנה אותה "ביורק לעניים". קשה, קשה). מכיוון שלא הייתי רוצה לגרום לכם להרגיש כמו שאני מרגיש כלפי הכתבה הזאת, בוא נשאיר בצד את האומנים שאם אתם קוראים יותר משני בלוגי מוזיקה אתם כבר מכירים – Foals, Efterklang, No Twist, Of Montreal, Wild Beasts, The Mae Shi - ונשים במרכז הבמה את אלה שכנראה עוד לא שמעתם עליהם.
על Magistrates שמעתי כבר די מזמן אבל לא נרשמה התלהבות במחוזותיי. בהופעה, לעומת זאת, קצת יותר חיבבתי אותם. קצת יותר מדי מתקתקים בשביל גבר מסוקס שכמותי, אבל בתור השוקו של הבוקר לא יכולתי לקבל משהו טוב יותר. כמו כל דבר ש-NME דוחפים לציבור עם מקל ארוך אל תוך הגרון, גם הם כנראה יזכו ב-15 דקות התהילה שלהם. אני עדיין חושב שהם טעם החודש ולא הרבה יותר.

Magistrates – The Inbetweens
Magistrates – Make This Work
Magistrates – Colour Coordination

ומה בא אחרי שוקו? לחמניה. אבל אחת עם נקניקיה פולנית שמנונית, כרוב חמוץ וחרדל דיז'ון (ככה זה בארוחות בוקר אנגליות). Filthy Dukes היו הדבר הכי מפתיע ביום האתמול. אלקטרוניקה סליזית, דאנסבילית שמתאימה למועדונים חשוכים ואנשים שרוצים לכתת את רגליהם ולהניע את ראשם קדימה אחורה בעיניים עצומות. לצערכם, עוד אין מספיק קטעים שלהם מתרוצצים חופשי אז תאלצו להסתפק בדוגמא בודדת. תזכרו את השם, אתם עוד תרקדו לצלילים האלה במסיבות של אביעד בירושלים.

Filthy Dukes – This Rhythm

כדי לנוח לרגע, התיישבתי על קוביית חציר והאזנתי לעוד להקה שלא הכרתי וראה זה פלא – שוב שיחק לי מזלי המוזיקלי. העובדה ש-Tunng הוציאו כבר שלושה אלבומים לא מנעה ממני להחמיץ אותם לחלוטין עד להופעה אתמול על בימת הפולק (שהונחתה על ידי לא אחר מאשר אהובי היקר, אדמ). שילוב קולות נעים, נעים, נעים ואפילו קורט של אלקטרוניקה בשביל הטוויסט.

Tunng – Take
Tunng – The Pioneers

עד סוף היום, אצרתי בתוכי את הזעם בהצלחה תוך כדי שינון מנטרות אופטימיסטיות פילנטרופיות. היה זה רק בהופעה של Foals שפרקתי כל עול יחד עם השירים ההו-כה-מסעירים שלהם. מרפק למתבהמת הבלונדינית, כתף לפיט-דוהרטי-וואנא-בי. פאסיב אגרסיב? הו כן. רק בלי הפאסיב (דיסקליימר: אף אנגלי/ה לא נפגע/ה ממני במהלך כתיבת הפוסט או לפניו. הם נהנו מכל רגע, תאמינו לי). הדבר המרשים ביותר בהופעה, דרך אגב, הייתה היכולת המדהימה של הסולן לחמוק בתנועות מטריקיסיות מפחיות וכוסות בירה שהושלכו לבמה, כשהוא מותיר את המתופף לספוג את כולם.
אם בכל זאת תבקשו ממני להגיד דבר אחד טוב על הקהל, רק בשביל להוכיח שעדיין יש בי צדדים שהופכים אותי לראוי להיות חלק מהחברה הזאת אומר את הדבר הבא – הגשם השוטף שירד בלי הפסקה במשך כל היום (כן, גשם באוגוסט. עניין של מה בכך) לא הפריע להם לשניה להנות מההופעות ולא העיב על מצב רוחם אף לא לרגע אחד. חבל רק שהוא לא מרח את האיפור על פניהם של האנשים, ככה כולם היו נראים כמו הג'וקר ואז, לרגע, אולי הייתי יכול לחבב אותם יותר.