מוזיקת עליות

כבר כמה שנים שאני שומע סיפורים על רחוב מסתורי בלונדון, שאף אחד לא יודע לומר איפה הוא נמצא, אבל אם במקרה תפנה אליו בעודך רכוב על אופניים הדרך משם ליעדך תהיה כולה בעליה, לא משנה לאן תפנה. תמיד התייחסתי אל הסיפור כאגדה אורבנית עד שביום שישי האחרון, בעודי תר את שכונתי החדשה בדרכי אל התת מודע, לקחתי פניה אחת שלא הייתי משוכנע לגביה. כשהבנתי שכנראה כישורי הניווט העירוני שלי שוב הכשילו אותי, החלטתי לנסות ולחזור אחורה כלעומת שבאתי אך הפלא ופלא – כל רחוב אליו פניתי היה בעליה. גם כשניסיתי פשוט להסתובב באמצע עליה, במקום ירידה המתינה לי עליה נוספת. וכך, ממש כמו רבקה זוהר, איבדתי את הדרך אל הכפר.
בימים כתקנם, כח הרצון שלי, החזק כחלודה, היה גורם לי לעצור ולהזמין מונית. אבל משהו באותו הערב דחף אותי להמשיך כאילו החיים שלי תלויים בבוכנות רגליי. הירכיים שלי זעקו והוצפו בפלאשבקים מתקופה קצרה אחרת בהן מדים ירוקים כיסו אותם, הריאות שלי כמעט וקרסו והישבן שלי הרגיש כאב שלא ידעתי מאז איבדתי את בתוליי. כל מה שיכולתי להצטער הוא שלא הצטיידתי באוזניות ובהן חומר בעירה שהיה טוען אותי באנרגיה.
אם רק הייתה איתי אניטה בליי, המכונה בגאונות Thecocknbullkid, אני משוכנע שלגמוע עליות היה קל כמו נפילה חופשית. לא צריך הרבה יותר מאלופת פופ שחורה, שמצליחה לגרום למשהו על גבול הדביק להשמע נפיץ לחלוטין, כמעט כמו אחיותיה החורגות M.I.A ו-Santogold. משהו גרם לי להתאהב בה מהמבט וצליל הסינתי הראשון. אולי זה העובדה שהיא אנטיתיזה מוחלטת לכוכבת פופ ואפילו צעדי הריקוד בקליפים שלה נראים כמו פארודיה עייפה וקצרצרה על הז'אנר.



Thecocknbullkid – I'm Not Sorry

ואם לא ילדהתרנגולוהשור, הייתי מסתפק ב-Esser. ילד הפלא הלונדוני, בעל תספורת הג'וני-ומגפי-הזמש, יצליח להזיז גם את רגליו של שונא הפופ הגדול ביותר, במיוחד אם אלו צמודות לפדלים ודוחפות מעלה ומטה בשארית כוחותיו. יכול להיות שסוף סוף מצאתי יעוד לכל מוזיקת הפופ שאף פעם לא הרגשתי נוח לנגן בסלון? נראה שהבחור החמוד הזה חי בעולם פנימי משל עצמו, מייצר בתוכו פופ נאיבי ומציג אותו לעולם עם חיוך של ילד, כאילו היצירה שלו היא הראשונה מסוגה בעולם. כל כך חמוד.



Esser - Headlock

האם איבדתי את שפיות דעתי באחת מאותן עליות? הייתי שמח לשמוע מה אומר על זה הפסיכולוג שלי, אבל סביר שלא הייתי מצליח למצוא את דרכי אל ביתו. אחרי כשעתיים ארוכות הצלחתי לחזור לשכונתי ולבסוף גם לביתי. על האופניים אני לא עולה שוב. לפחות לא בלי פופ.