דני דין בארץ האבות

תמיד פינטזתי שכשאהיה לי ילד, כל טיול איתו בעגלה יהיה לחיות סצינה מאיזה צ'יק פליק שבה בלונדיניות חטובות ושופעות (שמשום מה תמיד הולכות בזוגות או שלשות) יעצרו אותי כל כמה מטרים בהערצה לילד ואיזו קריצה לאבא שמאשרת לו שהוא yummy daddy.
המציאות, כמו תמיד, דלוחה, אפילו יותר ממה שציפיתי. במקום יחס מועדף שקצת ילטף לי את האגו נתקלתי בתופעה מרתקת – אף לא הבחורה הפיסחת ביותר שולחת מבטים לעברי. לא יכולתי שלא להסביר לעצמי שבעצם מדובר בנימוס ולמעשה כל אותן בחורות שבחרו לא להעריץ אותי באותו היום בסה"כ מנסות שלא לפגוע בכבוד המשפחה שלי וחוששות שמא מטרים מאחורי אורבת יקירתי עם אלת בייסבול שתרסק את גולגולתיהן בחבטה החלטית אחת. הסברה האחרת הייתה שהן שם אבל אני פשוט לא רואה אותן כי אני מרוכז מדי באיש הקטנטן והמרתק שנמצא בתוך העגלה שלא מפסיק לחייך אלי.
כשחלקתי את התסכול עם הבוס, הוא ענה בפשטות: "welcome to 'The Invisibles' club" ובמשפט אחד קצר פסל את כל התאוריות שלי מכל וכל ושלח אותי להתמודד עם עובדות החיים החדשות. את הבשורה בחרתי לעכל בהסתגרות בביתי וחישוב צעדי הבאים. עוד מוקדם מדי למשבר אמצע החיים, אולי קצת מוזיקה חדשה תנחם אותי.

הזעקות שפותחות את האלבום של Cymbals Eat Guitars היו שחרור אדיר, למרות שכלל לא בקעו מהגרון שלי. להקות עם שם כזה, בדרך כלל מספקות סחורה בינונית במיוחד. כמה כיף שזה לא המקרה. הרביעייה מסטייטן איילנד (נשבר המונופול הברוקלינאי, הידד!) עושה אינדי-רוק שנשמע שילוב בין אנגלי לאמריקאי, אם להכללה שאמרתי בכלל יש תוקף בעולמנו. מה שזה לא יהיה, זה עובד. קשה להאמין שהילדים האלה סיימו תיכון ב-2006 והוציאו את האלבום הזה לבדם. הטעם הבוסרי הזה כל כך מורגש, לא בגסות אלא בתחושת ראשוניות שעולה ממשהו שכבר שמעת עשרות שכמותו. מסתבר שאפילו פיצ'פורק נתנו להם ציון שערורייתי והמלצה חמה (לפני 4 חודשים?! ג'יזס, אני בפיגור רציני).

Cymbals Eat Guitars – And the Hazy Sea
Cymbals Eat Guitars – Wind Phoenix

מהצד השני של האוקיינוס, בלידס, Grammatics שחררו את אלבום הבכורה שלהם. אם תרצו, הם יכולים להמנות יחד עם אוסף של להקות בריט-רוק אחרות בעלות סולן מאנפף ורוק שכמעט ואפשר לרקוד. בימים כתקנם הייתי עשוי לתעב אותם מחמת מיאוס, אבל המורכבות המוזיקלית, והעושר של ההפקה אמרו לי שבינות כל הזבל שצף בממלכה, יש פה משהו ששווה האזנה נוספת. כמות הלהיטים הפוטנציאליים שיש באלבום הזה מפחיד והיפה הוא שלא ניתן לפסול אף לא אחד מהם כממתק קיצי שיתפוגג עם הגשם הראשון. קצת Foals, קצת Friendly Fires, קצת Smiths (האמנם?) וקול שני נשי ששובר את הגבריות המחורבנת הזאת שחולשת על כל השוק הפטריארכלי הזה. איכות זה לא מילה גסה. הנה שני הקטעים שפותחים את האלבום, כמעט כל צמד קטעים אחר היה עובד באותה המידה.

Grammatics – Shadow Committee
Grammatics – D.I.L.E.M.M.A

ובחזרה לאמריקה. יכול להיות שזה רק בראש שלי, אבל מאז ש-Fleet Foxes הפכו להיות מה שהם, נשמע שגל להקות אומרות לעצמן "היי, אבל גם אנחנו יודעים לעשות פריק-פולק מקסים שכזה" והופ, רוכבות על זנב ההצלחה כמו קטנוע אחרי אמבולנס שמפלס דרכו בכביש פקוק. Local Natives היא כנראה אחת היחידות מאלה שנראה שיצליחו לא רע בזכות עצמן. אחרי שעלו לכותרות בעקבות הופעות שמשכו לא מעט תשומת לב ב-SXSW האחרון, הם עומדים בפני שחרור אלבום הבכורה רק שעדין אין להם לייבל. מעניין אם ההייפ יאכל אותם או שהם אותו. אם נתרכז לרגע בהווה המוזיקלי שלהם, נשאר עם להקה הכי חמודה, קצת פחות דרמטית ומושלמת מהשועלים אבל נעימה לא פחות. אני עדיין תוהה אם הייתי אוהב אלמלא פליט פוקסס הקדימו אותם, אבל לא יכול להגיד שהזה מפריע להנות מהם.

Local Natives – Airplanes
Local Natives – Cards & Quarters
Local Natives – World News