חומות של תקווה

20:30. כולם ישנים. אני במקומי הטבעי על הספה בסלון, מוכן לעוד ערב משמים. זכרון ההופעה המקולקלת והמקוללת של Gang Gang Dance שפקדתי עדין מטריד את מנוחתי. איזה בזבוז של ערב והכל בגלל מקלדת אחת תקולה. אני זוכר את הימים בהם ללכת להופעה היה עניין של הכרזה: "יש לי הופעה היום", "גם היום?", "כן, גם היום" הייתי עונה בנחרצות ויוצא את דלת הבית בטריקה החלטית. בימינו אנו, ללכת להופעה הפך להיות פשוט כמו להוציא ויזה לארה"ב לבין לאדן; תחנונים, הכנה מנטלות והבטחה לפיצוי הולם הם רק חלק מהתהליך של קבלת אישור מאם הבית.
בעודי יושב ומתרפק על זכרונותיי, חלפה מחשבה זדונית בראשי – אתה יכול לחמוק להופעה ולחזור עד חצות מבלי שאף אחד ידע. "איך אתה מעיז לחשוב על זה?" אמרתי לעצמי בעודי לובש את מכנסי הג'ינס. "לעזוב את יקירתי ויוצא חלציי לבדם? בלי דמות גברית שתגן עליהם מפני העולם האכזר?" סלדתי מעצמי תוך כדי קשירת שרוכי הנעליים שלי. "אתה צריך להתבייש שאפילו העלת את זה על דעתך" נזפתי בי וסגרתי את דלת הבית מאחורי בשקט ששמור לחתולי רחוב.
יצאתי מהטיוב והצצתי בטלפון. עדין אין שום הודעה נוזפת, מצויין. הגעתי בדיוק בזמן לחימום השני. "תעשו את זה קצר, אין לי את כל הלילה" אני ממלמל לעצמי. אבל אז עולה לבמה בחור שמנמן, מזוקן וממושקף בג'ינס אדום וחולצה אדומה שעליה כתוב "Pobody is Nerfect" – האנטיתזה לפרונטמן של להקה בכל רמ"ח איבריו, מה שכמובן גורם לי לחבב אותו באופן מיידי (בפעם האחרונה שזה קרה זה היה עם הוט צ'יפ אי שם בימים שהם היו אנונימיים מספיק לחמם את גולדפראפ). אחרי 10 דקות על הבמה, חיבבתי גם את המוזיקה שלו וקיוויתי שיקח את כל הזמן שבעולם. Grosvenor הוא Rob Smoughton, חבר לשעבר בהוט צ'יפ (הא!). בשונה מלהקת האם, המוזיקה שלו היא גרסה עדכנית לפיל קולינס, ג'ו גקסון, פול סיימון ושאר פופ אינטיליגנטי תוצרת שנות השבעים-שמונים. לא עוד רטרו אלקטרו אלא משהו מרענן לחלוטין שאני מאמין שעוד לא יצא לי להתקל בו, וודאי לא באיכות כזאת. והנגנים שלו, איזה תענוג – סולואים ארוכים של סקסופון, קלידים מרחפים ובסיסט שגורם להכל להשמע הדוק הדוק. אחרי חצי שעה מזה, הרגשתי פתאום את חדוות ההופעות החיות, שנקברה לאחרונה תחת ערימה של חיתולים משומשים וקופסאות ריקות של טיק אווי, זורמת שוב בעורקים וממלאה אותי מחדש.

Grosvenor – Nitemoves

אבל לא בשביל זה הפקרתי את המשפחה. אלה The Chap שפיתו אותי אל הצד האפל. כבר פיספתי אותם יותר מדי פעמים, בכל פעם במקום איזוטרי אחר ומי יודע מתי יופיעו שוב. אני לא בטוח שהזכרתי אותם פה קודם אבל האלבום האחרון שלהם, Mega Breakfast, היה אחד האלבומים שהכי אהבתי כבר שנים. פאוור-ארט-פופ© מלא השפעות מכל הבא ליד, שופע הומור, לא דומה לשום דבר ששמעתי קודם לכן, מדבק בצורה מדאיגה ומרקיד, כמה שהוא מרקיד.
ועכשיו רק נשאר לבדוק מה הם מספקים בהופעה. למעשה, מספיקה תמונה אחת של חברי הלהקה בשביל לנחש איך זה ירגיש לייב. אל מול קהל מצומצם אך נאמן עולים שלושת הגברים (הצלע הנשית בחופשת לידה. האירוניה...), ומתמקמים איש איש בעמדתו. הסולן מתקרב למיקרופון ומסביר: "זאת אותה הופעה שאנחנו עושים כבר שנתיים. אנחנו כבר ממש טובים בה". חצי חיוך טרום מוזיקלי נמרח על פני, שהופך לחיוך מלא ונלהב כשהם מתחילים לנגן. כמה נדירות הלהקות שהנונסנס שלהם גם מבריק מוזיקלית. כשהקטע הראשון מסתיים, הסולן מכריז בפסקנות רצינית: "That was excellent". מת על ההומור שלהם. לפני שהם ניגשים לשיר הבא, הגיטריסט לוחש למיקרופון " This song is about getting lost in the woods while looking for the woman you love". לכשעצמו אין שום דבר מצחיק במשפט (אם מתעלמים מהעובדה שהשיר מדבר על משהו אחר לחלוטין) אבל כשהוא חוזר שוב על אותו המשפט לפני השיר השלישי, הרביעי והחמישי, זה הופך להיות קאצ' פרייז שאתה רק מחכה לשמוע שוב. הדקויות של ההומור שלהם לא עוברות בכתיבה, אני בטוח. שלא לדבר על העוויות, הפרצופים, ההעמדות לשירים, ה-freezים והנוכחות ההזויה שלהם על הבמה. החשוב הוא שכל אלה לא באו כדי למשוך את תשומת הלב ממוזיקה בינונית אלא רק להעצים את החוויה. וככה זה ממשיך, הם מנגנים אדיר, קורעים את כולם מצחוק תוך כדי עד שאפילו אחרוני הציניים מבינים שמדובר באנשים הכי מאגניבים שהם יפגשו בתקופת חייהם. האנטיתזה הזאת שהם מהווים לכל סצינת המוזיקה הלונדונית הופכת את האנשים האלה מעוד להקה שאני אוהב לכמעט גיבורי תרבות, שנראה כאילו כל מה שהם רוצים הוא להשאר הרחק מכל אור הזרקורים ולהמשיך לעשות את השטויות שלהם, מדי פעם אפילו על במה, כשהם לובשים מכנסי התעמלות קצרים.
לקראת סוף ההופעה, כינור וויולה בלויים, שעומדים בצד נטושים מאז תחילתה, נכנסים לשימוש. והכל בשביל קטע אינסטרומנטלי אחד, שכולו אילתור אחד ארוך שבו הגיטריסט והבסיסט בועלים את הכינור והויולה בהתאמה. מיתרים פוקעים, קשתות מתפרקות והצ'אפ מצליחים להוציא תחת ידיהם המוטרפות, צלילים צורמים שהופכים להיות חגיגה לרגליים. בכל קונסטלציה אחרת, זה היה השלב שהייתי פורש מחמת כאב ראש, אבל הפעם זאת הייתה פסגת ההופעה.
יצאתי מההופעה טעון באנרגיה שלא התפוגגה כל הדרך הקצרה הביתה. כשנכנסתי לחדר השינה, כולם עדין ישנו אבל לא יכולתי להתאפק והערתי את יקירתי כדי לומר לה כמה שאני מעריך אותה שנשארה לבד רק בשביל שאוכל ללכת להופעה. "על מה אתה מדבר? איזה הופעה?" היא שאלה מנומנמת. "כלום, כלום... שום הופעה... את חולמת. ראיתי משהו בטלויזיה. הייתי פה בסלון כל הזמן. באמת.".

The Chap – Proper Rock
The Chap – Ethnic Instrument
The Chap – Fun and Interesting