אבא תרחם, אבא תרחם

אם הפוסטים האחרונים עוררו בליבו של מישהו מכם חשש שמא מונוקרייב יהפוך להיות בלוג להורות צעירה, אתם מוזמנים להרגע. עוד לא הספקתי להגיד "הוא שוב השתין עלי" וההופעה הבאה שלי הגיעה. כבר הרבה זמן לא כתבתי על הופעה, אבל בעיקר בגלל שלא הייתה סיבה מיוחדת (למעט ההופעה של The Dø, ששווה שני פוסטים לפחות שמעולם לא נכתבו). אתמול בערב, Apes & Androids הוסיפו קצת שמן למדורת המילים שלי.
כשיצאתי את הבית בשעות החשיכה, בפעם הראשונה מזה שבוע, גיליתי עובדה מפעימה – עייפות כרונית היא אחד מסמי ההזייה החזקים ביותר. האורות, הקולות, הריחות נעשים לפתע כל חזקים עד שהכל מתערבל לכדי עיסה אחת. נסיעה באנדרגראונד הופכת לבליל סמיך בו אפשר לטעום כל רעש ולהריח כל צבע. הליכה מרגישה כמו שחיה. דיבור מרגיש כמו ציור. רק נסו לדמיין איך מרגיש אולם הופעות עם עשרות זרקורים צבעוניים, צפוף באנשים ומוזיקה בווליום מופרז. שוחי אין דה סקיי וית' דיימונדס.
את הדקות הארוכות והמתות שלפני ההופעה של הקופים והאנדרואידים מילאו Heartbreak, צמד צרפתי למראה שמזכיר מעט את אייר אם היו בוחרים לנגן איטלו-דיסקו. בחוסר כריזמה וחן, הסולן נע על הבמה בתנועות שהונדסו על ידי הכוריאוגרף של אירויזיון 1983. משהו בכל האוירה גרם למוזיקה להשמע מגוחכת לחלוטין. אבל שיר אחרי שיר אחרי שיר גרמו לציניות של הקהל להתפוגג ולהתחיל לרקוע ברגלים או לפחות לנענע את הראש עם הקצב. חובבי אלקטרו אייטיז כבדים בוודאי ימצאו רצועה ראויה או שתיים באלבום שהוציאו בשנה שעברה ולמרבה הפלא זכה ללא מעט תשבוחות.

Heartbreak – We’re back
Heartbreak – Regret

אבל לא בשביל זה נטשתי את משפחתי, אלא בשביל לרקוד לצליליהם של חבורה של הומואים, במובן הכי נפלא של המילה. כשכתבתי עליהם לראשונה בסוף השנה שעברה, עוד לא סיימתי להתפעל מהעושר המוזיקלי שטמון באלבום שלהם ועדיין לא ידעתי עד כמה חזק הוא יהדהד עם הזמן. כבר רבות דובר על עידן הפוסט פוסט מודרניזם ומותה של המוסיקה כבר הוכרז בכל הזדמנות אפשרית. יכול להיות שהמוזיקה מתה, ומכאן ואילך הכל מיחזור אחד ארוך ונדוש. אבל גם אם כן, פעם בכמה זמן, נופלת לחיקנו להקה שנשמעת כמו כל כך הרבה דברים אבל גם לא כמו אף אחד מהם בכלל. ממש כמו הכלאה גנטית. וזאת, לדעתי, הדרך החדשה לחדש – אם כל המרכיבים שלך מוכרים וידועים אבל יצרת משהו שגדול מסך חלקיו, ובכן, ידידי, תבורך כי הצלחת ליצור משהו חדש בעולם בו כולם ראו את הכל.
אי אפשר שלא לאהוב את ההופעה החיה של Apes & Androids. אוסף של אנשים גאים למדי, רובם בטייצים כסופים, גופיות קצרות ופנים מאופרות עומדים מול מיקסרים מוארים באור נאון ורוד ולופתים את הגיטרות שלהם באחיזה מלאה כוונות. במקום להיות עסוקים בחזות של עצמם באופן אקסטרווגנטי ומעייף, הם מרוכזים במוזיקה. במצערת פתוחה עד הסוף הם מנגנים גלאם רוק, גלאם פופ, גלאם אלקטרו וגלאם מטאל, כזה שיכניע גם את ההומופוב הגדול ביותר. אין הרבה דיבורים על הבמה, רק שיר ועוד שיר ועוד שיר וקונפטי, כל כך הרבה קונפטי. ההבעה שתקועה לי על הפנים היא דומה לזאת שהייתה לי בפעם הראשונה שראיתי דינוזאור או סירת מפרש בוקעים מאחת מאותן תמונות תלת מימד מטופשות. ברמקולים בסלון ביתי האלבום נשמע נפלא, בהופעה בם מטפסים לרמות שמיימיות. איפה MGMT הרדודים ואיפה הם. צאצאיהם האבודים של פיטר גבריאל ודיוויד בואי מתיזים פה להיטים מרקידים ואינטלגנטיים באופן מחשיד ומסעיר.
בניו יורק החברה האלה זוכים למנת התהילה שלהם (והרבה תודה לממש-בקרוב-הצלע-הניו-יורקית-של-מונוקרייב שהשביעה אותי שלא לוותר על ההופעה שלהם), בלונדון זה מתחיל להתגבר. ובארץ? המממ... אני לא חושב שגלאם עובד בארץ. אפילו לא משה גלאם.

Apes & Androids – We Don't Understand You
Apes & Androids – Radio
Apes & Androids – Hot Kathy

בדרכי החוצה מההופעה שמעתי כמה חובבי מוזיקה אינטלקטואליים שעל אף החיוכים שהיו פרושים על פניהם, ניסו באופן מתנשא לבטל את הלהקה שזה עתה ראו: "הם נשמעים ממש כמו The Darkness" אמר אחד. "לא אהבתי את המטופשות שלהם" התלונן השני. "לי זה הרגיש כמו אוף מונטראול פוגשים את ואן היילן" פסק השלישי, שהיה בוודאי החכם מביניהם, בטון מלומד. חבורה של מטומטמים. אף פעם לא הבנתי למה לעזאזל האינטלקט משתלט על אנשים וגורם להתווכח באנאליות האם הצבע שהם רואים הוא פוקסיה או מגנטה. האם ההגדרה גורמת להם להנות מהמוזיקה יותר? רציתי מאוד לדחוף את שלושתם את מול אוטובוס דוהר אבל לך תסמוך על אוטובוסים שיהיו שם כשאתה צריך אותם.
כשחזרתי הביתה, הרגשתי את העייפות מכרסמת את שולי השפיות שלי. "בבקשה, חמוד, אבא חייב לילה אחד של שינה רצופה" לחשתי באוזנו של היצור הזעיר והשברירי שישן בצד שלי של המיטה. התשובה שלו החלה להשמע בקול מייבב שהלך והתגבר כמו אופנוע שמגיע ממרחקים. אני אשן כבר בקבר.