Monday, August 31, 2009

דם, יזע, דמעות ואהבה

כבר שבועיים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה, הייתי זקוק לכמה ימים בשביל למצוא את המילים. אני חושש שכשלתי. כל מאות ההופעות שראיתי לא היו הכנה לזה. מסתבר שיש הופעות ויש הופעה של פרל ג'ם. הופעה שהשאירה מאחור כל אחת אחרת שאי פעם הייתי בה עד שאין טעם בכלל להסתכל אחורה – אפילו הופעות מושלמות כמו אלו של לאונרד כהן, רדיוהד, פורטיסהד וארקייד פייר נראות בהשוואה כמו פריטת אקורד צורמת על גיטרה לא מכוונת.
התרגשתי בימים שלפני. התרגשות בוגרת כזאת, לא חסרת גבולות אלא עמוקה ומלאת נסיון – משהו טוב עומד לקרות, אני יודע. ביום ההופעה, אפפה אותי תחושה מוזרה של השלמה. הייתי נטול ציפיות, לא היה לי חשוב מה עומד לפני. אני חושב שזאת אהבה, אהבה לא אנוכית, נטולת תנאים. ב-O2 Arena גיליתי שהקהל מורכב מיותר מבוגרים מאשר צעירים. לא ידעתי לאיזה אחד מהמחנות אני משתייך אבל באותו ערב לתהיה הזאת לא הייתה שום רלונטיות.

The souless pop-machine that is the O2 became for one night only the most intimate, most inspiring venue I've been at. By the end of "release", every hair on my body was bolt upright. And they stayed that way for 3hrs. Utterly, utterly flawless. (qthemusic.com)

העובדה שהם מופיעים כל כך מעט באירופה וכל הופעה סולד אאוט בדקות (14, ליתר דיוק), הופכת כל הופעה שלהם לתחושת זכות אדירה. אפילו בלונדון בה הגישה הרווחת להופעה שהפסדת היא לא-נורא-אתפוס-אותם-בסיבוב-הבא-בעוד-שנה-לכל-היותר, הייתה התרגשות באויר. לא רק שלי. אנשים החליפו מבטים מצועפים וחיוכים של אושר עוד לפני שהתחילה ההופעה. זאת לעולם תהיה האינטרפרטציה שלי, אבל אני מוכן להשבע שבאותו הערב, כל מי שהיה נוכח שם חלק את ההרגשה הזאת. אהבה.
אחרי דקות ספורות למדתי שהבחור שעמד לידי היה בן 33, שני ילדים, בא עם אחותו להופעה. פעם שלישית שהוא רואה את פרל ג'ם. התרגש בשבילי שזאת הפעם הראשונה שלי. כל הערב קנינו בירות אחד לשני בתורות ואפילו לא שאלנו אחד לשמו של השני. הוא לא הפסיק להתייחס לאדי וודר בתור "אלוהים". אני אישית חושב שאדי וודר הוא האב, הבן ורוח הקודש.



כשמי שהיה הגורו המוזיקלי שלי כשהייתי נער שמע את הקול של אדי וודר, בפעם הראשונה שלשם שינוי השמעתי לו מה אני אוהב, הוא קימט את המצח ואמר בדאגה "אם הוא ימשיך לשיר ככה, עוד עשר שנים לא ישאר לו קול". שמונה עשרה שנים חלפו מאז והקול של אדי וודר לא השתנה אף לא בגוון העדין ביותר. הוא עדיין מרעיד את נימי נפשי. אבל זה הדבר היחיד שאספר על הסאונד, התאורה או כל פרט טכני אחר. באותו אופן שמאמינים לא בוחרים את המקום בו יתפללו על פי יופיים של הויטראז'ים, אין סיבה לספר על התפאורה בהופעה. הרי מדובר בחוויה דתית לכל דבר. כן – אמוציונלית, סוחפת, כובשת לא שכלתנית, חסרת מודעות עצמית – דתית.

Redeemed my faith in humanity. Too many times soulless, money hungry 'musicians' come and lip-synch their way through sets......then there's a concert like the one played by Pearl Jam at the O2...from the heart...all blood, sweat and tears....a group of guys at one with their music, their talent and their audience. Has there ever been a better concert at the O2? All acts following this have a lot to live up with. Wonder if it's even worth trying. (qthemusic.com)

והסטליסט, שעתיים וחצי של קפיצה בין אלבומים ושירים שכל אחד מהם קשור בזכרון ספציפי ותקופה בחיים. אפילו שירים מ-Yield, שגרם לקרע העמוק בינינו. כמו מכונת זמן רגשית, ביקור בכל כך הרבה זכרונות שלא ידעת שעוד קיימים בי. איך אפשר שלא להתרגש עד דמעות? והקאבר המופלא ל-Love, Reign O'er Me, מי האמין שאזכה לראות אותו בהופעה? (נראה שכל קאבר שפרל ג'ם עושים ל-The Who מתעלה על המקור).

Anyone else go? Unbefuckinlievable. They played a marathon 2.5 hour, double encore enormo-set of killer tune after killer tune after killer tune. I've been to some arena/stadium gigs in my time, but I've NEVER witnessed an atmosphere like that in a venue of that size before. Not Springsteen, not Oasis, not Metallica...none of 'em. (Drowned in Sound)

לפני שלוש שנים כתבתי שהם לא מזיזים לי יותר. לראות אותם בהופעה היה כמו לראות את האקסית שלך ולהבין בן רגע שאף פעם לא הפסקת לאהוב אותה (הערה ליקירתי: לא, אין זאת אנלוגיה לקודמתך, "המשמעותית"). היום אני מרגיש כמו קרמר, מתחנן בפני החברה שתיקח אותי בחזרה. כל מה שחשבתי שאיבדתי, עדין שם. כל מה שהנחתי שהשתנה פשוט היה רדום וחיכה לגירוי הנכון שיעיר אותו.
ואם אפשר, אסיים בקריאה נרגשת: "שוקי, באמא שלך, תביא כבר את פרל ג'ם לארץ!". ועד אז תחסכו כל שקל שאתם רק יכולים וטוסו לראות אותם, לא משנה איפה. לא משנה מה המחיר. חיים רק פעם אחת.

דם

יזע

דמעות

אהבה

8 comments:

pilossof said...

ואי ואי איזה צמרמורת...
וזה רק מהיוטיוב...
איך לעזאזל אתה משיג כרטיס להופעה שנסגרת אחרי 14 דקות ???

יובל said...

שוחי, באמא שלך, תביא כבר את פרל ג'ם לארץ.

רנן said...

כוס








אמא










שך

Shachar said...

פילוסוף - מכרתי את נשמתי לשטן, העסקה הכי טובה שעשיתי עד היום

יובל - אני יכול להביא את פרלה ג'ם, להקת הטריביוט של משען

רנן - הועבר לטיפולה של לאמא

Tal Guetta said...

היי שוח

פעם ראשונה שאתה מצליח למשוך אותי להקליק לכיוון המונוקרייב שלך :)

משמח אותי שהקליק היה שווה את זה.

אחלה פוסט, ועושה רושם שדי נהנית.

יא זבל
ד"ש למשפחה

עידו שחם said...

אני ממש לא משוגע על פרל ג'אם כמו שאתה יודע, אבל אין כמו הופעה מרגשת עד עמקי נשמתך. ופאק, כמה מילים מצאת בסוף לתיאור ההופעה. הייתי בטוח שתלך על משהו יותר מינמליסטי.

Anat said...

יגעת ומצאת מילים לתפארת. יופי שנהנית אם כי אני מאמינה שפרלח ג'ם זו להקה לבנים (אני עוד אשלם על ההצהרה הזו)
פעם הבאה תקח איתך מישהו, לא טוב היות האדם לבדו!

eden said...

מדהים.
אני גם לא מוצאת את המילים לתאר הרגשה של לראות אותם בפעם הראשונה...
אני הייתי בהופעה בברלין ב-15\8
חוויית כמעט מוות שהיתה לי שם בקהל שלאחר חילוץ התחלפה בהרגשת התעלות רוחנית ....
:)
אני נזכרת בהופעה ומצתמררת.....

http://www.youtube.com/watch?v=YSups3HLEX0