תודות לעמי פרידמן היקר, אנחנו מעלים בפניכם את הכתבה שלו על הקולקטיב, בגרסתה המורחבת, ללא עריכה (הכתבה פורסמה במקור ב"העיר" ת"א בשבוע שעבר. השבוע הם בעיר שלי.). בקרוב גם אחזור לכתוב פה בעצמי, כך שמעתי.
"לשלושה חברי קולקטיב נשבר הלב, שניים שברו לב למישהו אחר, ארבעה מאיתנו שברו בטעות כלי נגינה של מישהו אחר, אחד שבר את הגג של הדיינר שמתחת לדירה, גם בטעות; 108 הופעות נוגנו, ב-4 ארצות שונות, 33 ערים או ישובים נפרדים, תוך לינה ב-21 דירות ברחבי תבל, לא כולל חדרי מדרגות"
(מתוך עלון הקולקטיב, גיליון מרץ 2010)
לו הייתה הצלחה עניין קארמתי, סביר להניח שחברי הקולקטיב היו הראשונים בתור להנות מחיבוק תקשורת אוהד עם שלוחה ישירה לחשבון הבנק שלהם. גם בנוף נטול גינוני הכוכבנות של להקות הגיטרות המקומיות, השביעייה הסודית הזו, ובראשה עידן רבינוביץ' ורועי ריק, מדגמנים צניעות אותנטית, סגפנות חיננית ("אנחנו לא בעד לשלם על שתיה") ונחמדות נטולת פאסון. אולי הדבר הבולט ביותר בהופעות שלהם, פרט למוזיקה מצויינת ואווירת חברותא שחורגת מהגדרות יחסי גיטריסט-מתופף-גרופית, הוא היכולת הנדירה לשמור על רגליים על הקרקע. ההורים מקבלים קרדיט על תחזוק, חוזים שבעל פה על הגעה מוקדמת להופעות נחתמים בין הלהקה לקהל ואפילו בדיחת קובי פרץ נזרקת לאוויר. לא עניין של מה בכך, עבור הרכב קאלט שמקבל לא מעט מבטי הערצה. אבל הקולקטיב הם לא ההרכב שאתה רוצה להעריץ, הם החבר'ה שאתה רוצה שיהיו החברים שלך.
"דוגרי לא אני, לא רועי ולא הקולקטיב רוצים לשחק משחק של להיות רוקסטארים ולשבת לספור את ההופעות שלנו" מסביר רבינוביץ' את הסוד מאחורי הקסם האישי.
ריק:"הנתונים נכונים אגב, פשוט יש המון להקות שמנגנות ב21 ערים שונות, בדרך כלל זה אומר פשוט לישון בחורים. זה מצחיק, מישהו אומר: 'היי ראיתי פוסטר שלך היום, מגניב!' וזה דווקא מאוד בנאלי- כן הזמנת פוסטרים ושילמת למישהו שיתלה אותם. האמת שגם לי פעם מבחוץ זה היה נראה ממש גדול. הפעם הראשונה שעשינו פוסטר זה היה– וואו, פוסטר, פלייארים".
רבינוביץ': "כמובן שאנחנו רוצים לזכות בתהילת העולם המגיעה לנו בתור להקה, אחרת לא היינו עושים את מה שאנחנו עושים. אבל הסממנים הקטנים קצת פחות חשובים. בסופו של דבר כשהפוסטר שלנו יהיה מרוח בטיוב אנחנו נתבאס על זה פצצות".
יש הרגשה כאילו חלק גדול מהצ'ארם שקוסם לקהל המתעבה שלכם זה חוסר הפוזה, האקט נטול היומרה שאתם מביאים. יכול להיות שזה חלק ממה שהופך את הקולקטיב לתופעה שהולכת וגדלה?
רבינוביץ': "אני מאמין שיש לזה חלק אבל זה לא הכל. אנחנו עובדים כקבוצה יוצרת באזור השנתיים וחצי וגם עבדנו בהרבה גלגולים שונים, התחלנו בזה שהתמקדנו בהופעה שלי סביב ההוצאה של האלבום ואחר כך חצי מאיתנו לא היו בארץ. זה נבנה בצורה מאוד טקטית".
ריק: "רק בלי הטקטיקה".
רבינוביץ': " טקטיקה לשבועיים קדימה".
"השנה ישנם 7 חברי קולקטיב במשרה מלאה ו-7 חברי קולקטיב במשרה חלקית (אך לא פחות תובענית); 3 פרוייקטים חדשים הוקמו במסגרת הקולקטיב, 4 פרויקטים פורקו ו/או הוקפאו לזמני מלחמה, 25 שירים חדשים נכתבו, 16 מתוכם הוקלטו, אף שיר לא יצא לאויר העולם באופן רשמי, וטוב שכך, לעת עתה"
(הקולקטיב מסכמים שנת פעילות פורה במכתב לאוהדים הותיקים)
אז קודם כל קצת סדר בבלגן. הקולקטיב, כשהיא במבנה מלא, היא אסופה של שבעה מוזיקאים (עם אופציה להרחבה), שהתקבצה לה יחדיו לצורך יצירת שעטנז מוזיקלי רב גוונים ורחב מימדים. בתוך הסלט הזה ניתן לאתר חברויות ילדות, יחסים שהתפתחו בצבא, קשרי משפחה ומה לא. מה שהתחיל כפגישות ג'אם סשן אקראיות רבות משתתפים הפך, ממש כמו קשר זוגי, רציני עם הזמן עד שקיבל צורה קבועה משלו. תחת הטייטל המפוצץ אפשר למצוא שלל פרוייקטים נוספים, הבולטים ביניהם הם ה"סטריינג' פולקס" ו"המדלי בנד" כשההבדלים הטכניים ביניהם הם מבנה הנגנים, סוג החומרים ועמדת הסולן, המתחלקת בין ריק לרבינוביץ', שמשמשים גם כמנווטי הספינה הגדולה והצבעונית הזו. כשהם מנגנים כולם יחד על במה אחת או בחדר חזרות (עניין נדיר קצת יותר מליקוי חמה) הם נקראים הקולקטיב. בדומה מאוד לשיטת העבודה של ה"וו-טאנג קלאן", גם הקולקטיב הוא מעין בסיס אם, שבט המכיל בתוכו תתי הרכבים שונים וקומבינציית כשרונות כמעט בלתי ניתנת לשליטה. טוב שיש זוג מבוגרים אחראים בבית שדואגים שהעסק ימשיך לתקתק.
איך משתלטים על מפלצת עם שבעה ראשים?
ריק: "שאלה טובה והתשובה אליה מתפתחת, יש דרך. ניסנו כל מיני שיטות".
רבינוביץ': "הקולקטיב היה מונרכיה, עבר לאנרכיה, עכשיו אנחנו בגישושים לקראת דמוקרטיה".
ריק: "אנחנו אוהבים להתייחס אל זה כמשפחה. באלגוריה הזאת אני ועידן זה אב הבית. ככה הם קוראים לנו . זה תהליך שעברנו אותו כבר והיום זה נעשה כקבוצה. אני חושב שזה גם הרבה מהסיבה שזה מצליח כי שבעה אנשים עושים זאת, פועלים כאיזושהי מיקשה".
שבעה אנשים, ועוד מוזיקאים, זה הרבה אגו במקום אחד.
ריק: "זה אולי לא קל לקבל החלטה בתור שבעה אנשים, בטח נגיד לעבוד על שיר- זה תהליך עם חוקי משחק. אבל זה חלק מהיופי, כבר יש דרך פוליטית פנימית להתנהל עם הדברים ומרוב שאתה כבר מכיר מאיפה כל אחד ואיך המיינד-סט שלו עובד אז אתה גם יודע על מה אתה מוותר בשביל להרוויח את מה שאתה רוצה".
רבינוביץ': "אגו זה דבר שיש לכל בן אדם, זה משהו שהרגשנו לאורך כל הדרך והוא מאוד התחדד לנו בשנה האחרונה. הכוח שלנו נובע מהיותנו קבוצה גדולה מאוד מגוונת, מאוד דעתנית אבל סכיזופרנית לעיתים ובסופו של דבר כששבעתנו על הבמה האיזון או הכוח שנוצר מזה הוא הרבה יותר בעל ערך. אני יותר נהנה להופיע בהופעה שמשלבת את כל חברי הקולקטיב מאשר הופעה שאני הפרונטמן היחידי ורועי מתפקד כעוד נגן בהרכב".
קשה להאמין שעם קשרים כל כך עמוקים ומבוססים אין חריקות וצלקות ילדות חשופות.
"כן ולא. אני לא חושב שאנחנו חבורה במובן הרגיל. גם בגלל שיש בינינו פערי גילאים, פערים אידיאולוגים, פערים פוליטיים, עדתיים, אפשר לזרוק פה עוד כל מיני מילות קישור. מה שמחבר בינינו ביחד בסופו של דבר זו העובדה שאנחנו עושים מוזיקה. מעטות הן הפעמים שיוצא לשבעתנו סתם לשבת ולצאת לבירה או סתם לדבר... הכוח שלנו כקולקטיב יותר מעניין לנו בסופו של דבר. וגם כשראשו המכוער של האגו הדורש תשומת לב מגיח, אנחנו כקבוצה מספיק מפוכחים בשביל לדעת מה טוב לנו".
"45 דקות לוקח להגיע מתחנת הטיוב בקינג'ס קרוס הביתה, 50 שקל מקבלים מהגזבר עבור החזר דלק להופעה בירושלים, וזה אמור לכסות אם שמים ניוטרל בירידות; 38 דק' לוקח להגיע בריצה לרויאל אלברט הול דרך הפארק, שלוש שנים ייקח לנו עד שננגן שם. שעה ורבע זה הזמן שלוקח להכין אורז+בולונז+כרובית מוקרמת לשמונה איש (תמיד יש אורח בבית הקולקטיב)"
לפני שנה כל השבעה עלו על מטוס בניסיון לחיות את הקלישאה: הצלחה במונחים בריטיים, כזו שאביב גפן חולם עליה ואסף אבידן מגשים. מה שהם מגדירים כ"חווית טירונות מגבשת" כלל ערבים במועדוני הופעות ללהקות נויז בריטיות, סיר לחץ בדמות דירה משותפת קרוב לנוטינג היל, חוויות רכבת תחתית מעצבות וחלוקת עבודה שלא הייתה מביישת גדוד צבאי. גם אם בסופו של דבר חברי הקולקטיב חזרו לארץ, הזנב סרב להיחבא בין הרגליים. יותר התנוסס בגאווה כמעיד על להקה שחזרה מהכפור – חכמה וממוקדת יותר מאי פעם. בסיבוב הקודם שלהם בעיר זה היה נראה אחרת. הרבה לפני ההופעות בבארבי ובתמונע היו הופעות המוניות בימי שישי ברוטשילד מול הקנטינה, שלא בדיוק ערבו לאוזנם של יושבי המוסד הברנז'אי. הם זוכרים את גל אוחובסקי מגדיר אותם כ "ראפ אשכנזי, היפ הופ לבן באמצע השדירה" באותו שבוע בו שיבח אלבום אחר של השביעייה ולא שוכחים לרון חולדאי כיצד דאג לפקחים שהתעקשו לקנוס אותם ( "ב-700 שקלים!") על התעוזה לנגן בשדירה. את הקנסות, אגב, הם היו משלמים מכספי הקהל שנאספו אצלם בכובע בעניין של שניות. הקאמבק לתל אביב, לעומת זאת, היה פחות פרובלמטי.
רבינוביץ': "הנחיתה שלנו הייתה סופר רכה. נחתנו וממש תוך ארבעה ימים חיממנו את אוקרביל ריבר בבארבי, תוך שבוע הייתה לנו הופעה ב'תמונע' שהייתה עם פי שתיים יותר אנשים ממה שהיה לנו אי פעם. או שהתגעגעו אלינו כי לא היינו פה כמעט שנה או שמשהו קרה עם המוזיקה שלנו".
יש הרגשה של עליית מדרגה בכל הנוגע לבאזז עליכם. תוצאה של עבודה קשה?
ריק: "אני חושב שחזרנו במיינד סט מסויים, מתוך הבנה יותר טובה של איך אנחנו צריכים להתנהל בתור הרכב וכן, זה חלק מתהליך. העובדה שהופענו ארבע-חמש פעמים בשבוע בלונדון וראינו את הכוח שיש לזה נתנה לנו הרבה אמביציה לחזור לארץ ולחרוש אותה בהופעות. זה לא שלא היו הופעות לפני כן אבל לא היה לנו את הדרייב של עשר הופעות בחודש, נוסעים לכל קיבוץ ולכל מקום ועובדים קשה".
יכול להיות שיש לכך קשר לזקיפת הראש של הפולק הישראלי? בתור מי שחוטאים בזה לא מעט, מה פתאום נהיינו מעצמת פולק?
ריק: " אני גם תהיתי בנוגע לזה. הדברים הראשונים שהוקלטו היו יותר בגוון פולקי מכיוון שאלה היו האמצעים שהיו לנו אז. אני ידעתי לנגן רק על מפוחית שזה כלי עם קונוטציה מאוד פולקית. ההופעות היום, אני חושב שיש בהן המון מן הפולק ואני גם מבין למה זה אבל זה שיש גיטרה אקוסטית לאו דווקא הופך את זה זא'נר-ווייז לפולק".
רבינוביץ': "אני יכול להגיד שאני מדבר בשם רועי למרות שהוא עשוי לסתור אותי, שאותי משך הכיוון הזה בעיקר בגלל שזה נותן פלטפורמה טובה למילים. לפני שכתבתי מוזיקה היה לי יותר מעניין לכתוב מילים. ויש משהו בעירום שמאפשר למילים לצאת החוצה".
פריחת הפולק קשורה גם לפריחת האינדי הישראלי. אתם לא חושבים שיש באותו אינדי משהו מאוד אוטרקי? להקה מנגנת עם להקה וכולם הקהל של כולם. אתם דוגמא קלאסית לזה. לכמה מזה יש באמת סיכוי להצליח כלכלית?
רבינוביץ': "ההקבלה בין פולק לאינדי היא בעייתית. לא כל האינדי הוא פולק ולא כל הפולק הוא אינדי, זה יצא ככה מטבע המציאות של תעשיית המוזיקה בארץ. אני לא חושב שכל האנשים שעושים מה שקרוי מוזיקת אינדי עושים את זה מתוך הנאה להיות תרבות שוליים, למרות שאני בטוח שיש חלק שכן ואני גם לא חושב שזה בהכרח המצב".
ריק: "מאוד יכול להיות שהתופעה הזו היא טרנד, בהיבט של כרגע יש לקהל יותר השפעה".
רבינוביץ': "אני לא חושב שזה טרנד אני חושב שגם במקרה של גבע אלון וגם במקרה של אסף אבידן נעשתה עבודה מאוד מאוד קשה בשביל לייצר את המצב הזה, הוא לא רק נבנה על רוח שנשבה באותו רגע... החיבוק של המיינסטרים את אסף או גבע או כל אמן אחר שצץ בשנתיים האחרונות התחיל מלמטה כי הם יצרו מצב בשטח שאי אפשר היה להתעלם ממנו. זה לא היה משהו שאתה יכול להמשיך לטאטא מתחת לשטיח או לבטל אותו כי הוא באנגלית או שייך לז'אנר מוזיקלי או כל ההגדרות הקודמות של זה".
ב-14 למאי הם יעלו על הבמה בתמונע ( "המקום היחידי שאנחנו יכולים לקרוא לו בית" ) לעוד קרקס מלודי של רגש וקריצה, בהשתתפות כלל חברי הלהקה. המפגשים הנדירים בהרכב מלא יוצרים שילוב בלתי אפשרי אך מנצח של קצב, דרמה ופוליטיקה בקריצה הומוריסטית. לא דבר חריג עבור להקה שקיימה הופעת פרידה עוד לפני שהוגדרה כלהקה.
זה אפשרי להיות גם פינק פלויד וגם פרימוס?
"הקולקטיב בעברית, בגלל שאנחנו בקושי מופיעים, הרגעים בהם אנחנו יחד הם סוג של פריקה. של 'טוב אנחנו ממילא מנגנים את זה פעם בשנתיים אז בוא נעשה את זה איך שבא לנו' ואנחנו לא צריכים לחשוב על זה יותר מידי ויהיה כיף. אבל יש שירים מאוד רציניים. נגיד 'כשאת אומרת כיבוש', שהמון אנשים מתייחסים אליו כאל שיר היתולי על המצב הפוליטי, הוא בסופו של דבר שיר אהבה מתוסכל מאוד רציני".
ריק: " זה לא באשמתנו! זה פשוט שילוב של חיים בארץ ואי אפשר להתעלם. אבל לא אנחנו התחלנו!".
"לשלושה חברי קולקטיב נשבר הלב, שניים שברו לב למישהו אחר, ארבעה מאיתנו שברו בטעות כלי נגינה של מישהו אחר, אחד שבר את הגג של הדיינר שמתחת לדירה, גם בטעות; 108 הופעות נוגנו, ב-4 ארצות שונות, 33 ערים או ישובים נפרדים, תוך לינה ב-21 דירות ברחבי תבל, לא כולל חדרי מדרגות"
(מתוך עלון הקולקטיב, גיליון מרץ 2010)
לו הייתה הצלחה עניין קארמתי, סביר להניח שחברי הקולקטיב היו הראשונים בתור להנות מחיבוק תקשורת אוהד עם שלוחה ישירה לחשבון הבנק שלהם. גם בנוף נטול גינוני הכוכבנות של להקות הגיטרות המקומיות, השביעייה הסודית הזו, ובראשה עידן רבינוביץ' ורועי ריק, מדגמנים צניעות אותנטית, סגפנות חיננית ("אנחנו לא בעד לשלם על שתיה") ונחמדות נטולת פאסון. אולי הדבר הבולט ביותר בהופעות שלהם, פרט למוזיקה מצויינת ואווירת חברותא שחורגת מהגדרות יחסי גיטריסט-מתופף-גרופית, הוא היכולת הנדירה לשמור על רגליים על הקרקע. ההורים מקבלים קרדיט על תחזוק, חוזים שבעל פה על הגעה מוקדמת להופעות נחתמים בין הלהקה לקהל ואפילו בדיחת קובי פרץ נזרקת לאוויר. לא עניין של מה בכך, עבור הרכב קאלט שמקבל לא מעט מבטי הערצה. אבל הקולקטיב הם לא ההרכב שאתה רוצה להעריץ, הם החבר'ה שאתה רוצה שיהיו החברים שלך.
"דוגרי לא אני, לא רועי ולא הקולקטיב רוצים לשחק משחק של להיות רוקסטארים ולשבת לספור את ההופעות שלנו" מסביר רבינוביץ' את הסוד מאחורי הקסם האישי.
ריק:"הנתונים נכונים אגב, פשוט יש המון להקות שמנגנות ב21 ערים שונות, בדרך כלל זה אומר פשוט לישון בחורים. זה מצחיק, מישהו אומר: 'היי ראיתי פוסטר שלך היום, מגניב!' וזה דווקא מאוד בנאלי- כן הזמנת פוסטרים ושילמת למישהו שיתלה אותם. האמת שגם לי פעם מבחוץ זה היה נראה ממש גדול. הפעם הראשונה שעשינו פוסטר זה היה– וואו, פוסטר, פלייארים".
רבינוביץ': "כמובן שאנחנו רוצים לזכות בתהילת העולם המגיעה לנו בתור להקה, אחרת לא היינו עושים את מה שאנחנו עושים. אבל הסממנים הקטנים קצת פחות חשובים. בסופו של דבר כשהפוסטר שלנו יהיה מרוח בטיוב אנחנו נתבאס על זה פצצות".
יש הרגשה כאילו חלק גדול מהצ'ארם שקוסם לקהל המתעבה שלכם זה חוסר הפוזה, האקט נטול היומרה שאתם מביאים. יכול להיות שזה חלק ממה שהופך את הקולקטיב לתופעה שהולכת וגדלה?
רבינוביץ': "אני מאמין שיש לזה חלק אבל זה לא הכל. אנחנו עובדים כקבוצה יוצרת באזור השנתיים וחצי וגם עבדנו בהרבה גלגולים שונים, התחלנו בזה שהתמקדנו בהופעה שלי סביב ההוצאה של האלבום ואחר כך חצי מאיתנו לא היו בארץ. זה נבנה בצורה מאוד טקטית".
ריק: "רק בלי הטקטיקה".
רבינוביץ': " טקטיקה לשבועיים קדימה".
"השנה ישנם 7 חברי קולקטיב במשרה מלאה ו-7 חברי קולקטיב במשרה חלקית (אך לא פחות תובענית); 3 פרוייקטים חדשים הוקמו במסגרת הקולקטיב, 4 פרויקטים פורקו ו/או הוקפאו לזמני מלחמה, 25 שירים חדשים נכתבו, 16 מתוכם הוקלטו, אף שיר לא יצא לאויר העולם באופן רשמי, וטוב שכך, לעת עתה"
(הקולקטיב מסכמים שנת פעילות פורה במכתב לאוהדים הותיקים)
אז קודם כל קצת סדר בבלגן. הקולקטיב, כשהיא במבנה מלא, היא אסופה של שבעה מוזיקאים (עם אופציה להרחבה), שהתקבצה לה יחדיו לצורך יצירת שעטנז מוזיקלי רב גוונים ורחב מימדים. בתוך הסלט הזה ניתן לאתר חברויות ילדות, יחסים שהתפתחו בצבא, קשרי משפחה ומה לא. מה שהתחיל כפגישות ג'אם סשן אקראיות רבות משתתפים הפך, ממש כמו קשר זוגי, רציני עם הזמן עד שקיבל צורה קבועה משלו. תחת הטייטל המפוצץ אפשר למצוא שלל פרוייקטים נוספים, הבולטים ביניהם הם ה"סטריינג' פולקס" ו"המדלי בנד" כשההבדלים הטכניים ביניהם הם מבנה הנגנים, סוג החומרים ועמדת הסולן, המתחלקת בין ריק לרבינוביץ', שמשמשים גם כמנווטי הספינה הגדולה והצבעונית הזו. כשהם מנגנים כולם יחד על במה אחת או בחדר חזרות (עניין נדיר קצת יותר מליקוי חמה) הם נקראים הקולקטיב. בדומה מאוד לשיטת העבודה של ה"וו-טאנג קלאן", גם הקולקטיב הוא מעין בסיס אם, שבט המכיל בתוכו תתי הרכבים שונים וקומבינציית כשרונות כמעט בלתי ניתנת לשליטה. טוב שיש זוג מבוגרים אחראים בבית שדואגים שהעסק ימשיך לתקתק.
איך משתלטים על מפלצת עם שבעה ראשים?
ריק: "שאלה טובה והתשובה אליה מתפתחת, יש דרך. ניסנו כל מיני שיטות".
רבינוביץ': "הקולקטיב היה מונרכיה, עבר לאנרכיה, עכשיו אנחנו בגישושים לקראת דמוקרטיה".
ריק: "אנחנו אוהבים להתייחס אל זה כמשפחה. באלגוריה הזאת אני ועידן זה אב הבית. ככה הם קוראים לנו . זה תהליך שעברנו אותו כבר והיום זה נעשה כקבוצה. אני חושב שזה גם הרבה מהסיבה שזה מצליח כי שבעה אנשים עושים זאת, פועלים כאיזושהי מיקשה".
שבעה אנשים, ועוד מוזיקאים, זה הרבה אגו במקום אחד.
ריק: "זה אולי לא קל לקבל החלטה בתור שבעה אנשים, בטח נגיד לעבוד על שיר- זה תהליך עם חוקי משחק. אבל זה חלק מהיופי, כבר יש דרך פוליטית פנימית להתנהל עם הדברים ומרוב שאתה כבר מכיר מאיפה כל אחד ואיך המיינד-סט שלו עובד אז אתה גם יודע על מה אתה מוותר בשביל להרוויח את מה שאתה רוצה".
רבינוביץ': "אגו זה דבר שיש לכל בן אדם, זה משהו שהרגשנו לאורך כל הדרך והוא מאוד התחדד לנו בשנה האחרונה. הכוח שלנו נובע מהיותנו קבוצה גדולה מאוד מגוונת, מאוד דעתנית אבל סכיזופרנית לעיתים ובסופו של דבר כששבעתנו על הבמה האיזון או הכוח שנוצר מזה הוא הרבה יותר בעל ערך. אני יותר נהנה להופיע בהופעה שמשלבת את כל חברי הקולקטיב מאשר הופעה שאני הפרונטמן היחידי ורועי מתפקד כעוד נגן בהרכב".
קשה להאמין שעם קשרים כל כך עמוקים ומבוססים אין חריקות וצלקות ילדות חשופות.
"כן ולא. אני לא חושב שאנחנו חבורה במובן הרגיל. גם בגלל שיש בינינו פערי גילאים, פערים אידיאולוגים, פערים פוליטיים, עדתיים, אפשר לזרוק פה עוד כל מיני מילות קישור. מה שמחבר בינינו ביחד בסופו של דבר זו העובדה שאנחנו עושים מוזיקה. מעטות הן הפעמים שיוצא לשבעתנו סתם לשבת ולצאת לבירה או סתם לדבר... הכוח שלנו כקולקטיב יותר מעניין לנו בסופו של דבר. וגם כשראשו המכוער של האגו הדורש תשומת לב מגיח, אנחנו כקבוצה מספיק מפוכחים בשביל לדעת מה טוב לנו".
"45 דקות לוקח להגיע מתחנת הטיוב בקינג'ס קרוס הביתה, 50 שקל מקבלים מהגזבר עבור החזר דלק להופעה בירושלים, וזה אמור לכסות אם שמים ניוטרל בירידות; 38 דק' לוקח להגיע בריצה לרויאל אלברט הול דרך הפארק, שלוש שנים ייקח לנו עד שננגן שם. שעה ורבע זה הזמן שלוקח להכין אורז+בולונז+כרובית מוקרמת לשמונה איש (תמיד יש אורח בבית הקולקטיב)"
לפני שנה כל השבעה עלו על מטוס בניסיון לחיות את הקלישאה: הצלחה במונחים בריטיים, כזו שאביב גפן חולם עליה ואסף אבידן מגשים. מה שהם מגדירים כ"חווית טירונות מגבשת" כלל ערבים במועדוני הופעות ללהקות נויז בריטיות, סיר לחץ בדמות דירה משותפת קרוב לנוטינג היל, חוויות רכבת תחתית מעצבות וחלוקת עבודה שלא הייתה מביישת גדוד צבאי. גם אם בסופו של דבר חברי הקולקטיב חזרו לארץ, הזנב סרב להיחבא בין הרגליים. יותר התנוסס בגאווה כמעיד על להקה שחזרה מהכפור – חכמה וממוקדת יותר מאי פעם. בסיבוב הקודם שלהם בעיר זה היה נראה אחרת. הרבה לפני ההופעות בבארבי ובתמונע היו הופעות המוניות בימי שישי ברוטשילד מול הקנטינה, שלא בדיוק ערבו לאוזנם של יושבי המוסד הברנז'אי. הם זוכרים את גל אוחובסקי מגדיר אותם כ "ראפ אשכנזי, היפ הופ לבן באמצע השדירה" באותו שבוע בו שיבח אלבום אחר של השביעייה ולא שוכחים לרון חולדאי כיצד דאג לפקחים שהתעקשו לקנוס אותם ( "ב-700 שקלים!") על התעוזה לנגן בשדירה. את הקנסות, אגב, הם היו משלמים מכספי הקהל שנאספו אצלם בכובע בעניין של שניות. הקאמבק לתל אביב, לעומת זאת, היה פחות פרובלמטי.
רבינוביץ': "הנחיתה שלנו הייתה סופר רכה. נחתנו וממש תוך ארבעה ימים חיממנו את אוקרביל ריבר בבארבי, תוך שבוע הייתה לנו הופעה ב'תמונע' שהייתה עם פי שתיים יותר אנשים ממה שהיה לנו אי פעם. או שהתגעגעו אלינו כי לא היינו פה כמעט שנה או שמשהו קרה עם המוזיקה שלנו".
יש הרגשה של עליית מדרגה בכל הנוגע לבאזז עליכם. תוצאה של עבודה קשה?
ריק: "אני חושב שחזרנו במיינד סט מסויים, מתוך הבנה יותר טובה של איך אנחנו צריכים להתנהל בתור הרכב וכן, זה חלק מתהליך. העובדה שהופענו ארבע-חמש פעמים בשבוע בלונדון וראינו את הכוח שיש לזה נתנה לנו הרבה אמביציה לחזור לארץ ולחרוש אותה בהופעות. זה לא שלא היו הופעות לפני כן אבל לא היה לנו את הדרייב של עשר הופעות בחודש, נוסעים לכל קיבוץ ולכל מקום ועובדים קשה".
יכול להיות שיש לכך קשר לזקיפת הראש של הפולק הישראלי? בתור מי שחוטאים בזה לא מעט, מה פתאום נהיינו מעצמת פולק?
ריק: " אני גם תהיתי בנוגע לזה. הדברים הראשונים שהוקלטו היו יותר בגוון פולקי מכיוון שאלה היו האמצעים שהיו לנו אז. אני ידעתי לנגן רק על מפוחית שזה כלי עם קונוטציה מאוד פולקית. ההופעות היום, אני חושב שיש בהן המון מן הפולק ואני גם מבין למה זה אבל זה שיש גיטרה אקוסטית לאו דווקא הופך את זה זא'נר-ווייז לפולק".
רבינוביץ': "אני יכול להגיד שאני מדבר בשם רועי למרות שהוא עשוי לסתור אותי, שאותי משך הכיוון הזה בעיקר בגלל שזה נותן פלטפורמה טובה למילים. לפני שכתבתי מוזיקה היה לי יותר מעניין לכתוב מילים. ויש משהו בעירום שמאפשר למילים לצאת החוצה".
פריחת הפולק קשורה גם לפריחת האינדי הישראלי. אתם לא חושבים שיש באותו אינדי משהו מאוד אוטרקי? להקה מנגנת עם להקה וכולם הקהל של כולם. אתם דוגמא קלאסית לזה. לכמה מזה יש באמת סיכוי להצליח כלכלית?
רבינוביץ': "ההקבלה בין פולק לאינדי היא בעייתית. לא כל האינדי הוא פולק ולא כל הפולק הוא אינדי, זה יצא ככה מטבע המציאות של תעשיית המוזיקה בארץ. אני לא חושב שכל האנשים שעושים מה שקרוי מוזיקת אינדי עושים את זה מתוך הנאה להיות תרבות שוליים, למרות שאני בטוח שיש חלק שכן ואני גם לא חושב שזה בהכרח המצב".
ריק: "מאוד יכול להיות שהתופעה הזו היא טרנד, בהיבט של כרגע יש לקהל יותר השפעה".
רבינוביץ': "אני לא חושב שזה טרנד אני חושב שגם במקרה של גבע אלון וגם במקרה של אסף אבידן נעשתה עבודה מאוד מאוד קשה בשביל לייצר את המצב הזה, הוא לא רק נבנה על רוח שנשבה באותו רגע... החיבוק של המיינסטרים את אסף או גבע או כל אמן אחר שצץ בשנתיים האחרונות התחיל מלמטה כי הם יצרו מצב בשטח שאי אפשר היה להתעלם ממנו. זה לא היה משהו שאתה יכול להמשיך לטאטא מתחת לשטיח או לבטל אותו כי הוא באנגלית או שייך לז'אנר מוזיקלי או כל ההגדרות הקודמות של זה".
ב-14 למאי הם יעלו על הבמה בתמונע ( "המקום היחידי שאנחנו יכולים לקרוא לו בית" ) לעוד קרקס מלודי של רגש וקריצה, בהשתתפות כלל חברי הלהקה. המפגשים הנדירים בהרכב מלא יוצרים שילוב בלתי אפשרי אך מנצח של קצב, דרמה ופוליטיקה בקריצה הומוריסטית. לא דבר חריג עבור להקה שקיימה הופעת פרידה עוד לפני שהוגדרה כלהקה.
זה אפשרי להיות גם פינק פלויד וגם פרימוס?
"הקולקטיב בעברית, בגלל שאנחנו בקושי מופיעים, הרגעים בהם אנחנו יחד הם סוג של פריקה. של 'טוב אנחנו ממילא מנגנים את זה פעם בשנתיים אז בוא נעשה את זה איך שבא לנו' ואנחנו לא צריכים לחשוב על זה יותר מידי ויהיה כיף. אבל יש שירים מאוד רציניים. נגיד 'כשאת אומרת כיבוש', שהמון אנשים מתייחסים אליו כאל שיר היתולי על המצב הפוליטי, הוא בסופו של דבר שיר אהבה מתוסכל מאוד רציני".
ריק: " זה לא באשמתנו! זה פשוט שילוב של חיים בארץ ואי אפשר להתעלם. אבל לא אנחנו התחלנו!".
רסס
מייל
מונוקרייב בפייסבוק
מונוקרייב בלאסט.פמ
מונוקרייב במייספייס
מונוקרייב ביוטיוב
מונוקרייב בפליקר
מונוקרייב בטוויטר