לי צלצלו הפעמונים

בכל יום ראשון ב-10:30 בדיוק הפעמונים בכנסיה מחוץ לחלון ביתי מתחילים לצלצל בחוסר תיאום מופלא. צלצול ידני, עם חבורה של אנשים שמושכים בחבלי ענק המחוברים לפעמונים כבדים שנשמע כאילו יהדהדו לנצח.
בשבוע הראשון זה היה מאוד רומנטי, בחודש הראשון זה עוד העלה חיוך על פני בבקרים. אבל מאז זה הפך מטרד כמו שכן כבד שמיעה וחסר קוארדינציה שמנסה את כוחו בנגינה בחצוצרה. וכך בכל יום ראשון, אני נסחף למחשבות תיאולוגיות שחוזרות ומתעוררות בכל פעם שאני עובר לי אחת ממאות הכנסיות הנטועות מסביבי; כל זה בשביל העולם הבא? ההערצה, הסגידה, המסירות, האהבה – רק בשביל ההבטחה שאחרי שאמות הכל יהיה יותר טוב? או שמא רק לא יהיה כל כך נורא?
מרתק איך הקונספט הזה תפס כל כך טוב. ברכות לאיש המכירות שעלה על הרעיון השווקי בפעם הראשונה. אם נניח לרגע את כל עניין האמונה בצד ונתרכז רק בחיים שלאחר המוות, אני חייב להודות שהמחשבה בלבד על האפשרות הזאת גורמת לי לחלחלה. עוד חיים אחרי אלו? מה, זה לא נגמר אף פעם? זה כמו צפיה בסרט, משובח ככל שיהיה, הדבר האחרון שאני חפץ מיד אחריו בו הוא לצפות בסרט נוסף. כל כך מתיש. הכל שוב? מההתחלה? במקום חדש? אני חושב שאני אוותר, תודה.
אם יש משהו שאני מצפה לו במוות זו השלווה, השקט שבלא להיות יותר. הנה, המוות נראה פתאום מפחיד פחות. כמה החיים הופכים נעימים, כמה העייפות הופכת מתוקה, כמה הרעש הופך מרתק.
אני חושב שגם Tweak Bird הבינו את זה. שני אחים. תופים. גיטרה. שירה גברית בקול נשי. אי.פי אחד של שבעה שירים קצרים במיוחד עם עטיפה שנודדת בין אבהות רד-נקית לפדופילים מחבקי עצים. שילוב של Black Keys עם Pearls and Brass והרבה פסיכדליה מהסבנטיז. כמה טוב שמישהו עוד מצליח לגרום לגיטרה ותופים להיות ערומים וחוצבים כמו שהם יכולים להיות. הרוח הגבית שהשניים האלה נתנו לי בשבועות האחרונים גרמו לי להרגיש שאני רץ בעודי הולך ועף כשאני שוכב לישון. לרגעים קצרים הם לקחו אותי אל מקום בין העולם הזה לעולם הבא, שם דווקא לא היה אכפת לבלות קצת יותר זמן.

Tweak Bird – Shivers
Tweak Bird – God Help Us
Tweak Bird – Spaceships