Friday, January 30, 2009

שלושים מעלות בפוך

"ומה בא אחרי הגשם?"
"פטריות?"
"לא, טיפשון, תחשוב חזק"
"אני לא יודע. לא רוצה לשחק במשחק הזה"
"אוקיי, מה יש מעל העננים האפורים? את זה אתה כבר צריך לדעת..."
"שמש צהובה?"
"בדיוק, מתוק שלי. אף פעם אל תשכח את זה, מעל העננים האפורים יש שמש צהובה"

אמנם הטקסט הזה וודאי נשמע כאילו הוא לקוח מתוך דיאלוג עתידי בין יקירתי ויוצא חלצינו הקרב בבעיטות ענק, אבל למען האמת אני הוא דמות הבכיין בדיאלוג קורע הלב הזה.
בתנוחה עוברית, על הספה בסלון, בוהה החוצה מהחלון, מתעלם מחובותיי החברתיות ואף מוותר על זכותי הבסיסית לצאת את הבית אפילו בסופי שבוע. גם נסיונות הדיבוב של יקירתי לא מצליחים לגרום לי לחזור ולהאמין שהשמש תחזור אי פעם. אולי, עוד 100 שנים, היא תגיח למספר דקות. עד שזה יקרה אני בוחר להתבצר בפוך שלי ולעטות על עצמי מחממי אוזניים ולב.

אם כבר גזרת על עצמך גלות בתוך ביתך, מה יכול להיות טוב יותר מאולד סקול צ'יל אאוט. פעם הייתה תקופה שהמילה צ'יל אאוט לא הייתה נרדפת למוזיקת בתי קפה או סוף שבוע רגוע (או שמא עלי להתחכם ולומר גרוע). יכול להיות שהתקופה הזאת הייתה שבוע או שבועיים, אבל דאמ איט, זאת הייתה יופי של תקופה. והנה באים להם Bazoo Bajou, צמד גרמני, ומוציאים להם את Grains, אלבום צ'יל אאוט שבא היישר מ-99'. אם Dust My Broom, האלבום הקודם שלהם מ-2005, טען לכתר אלבום חוף הים המושלם, אזי האלבום הנוכחי הוא גיבור חדר השינה המעורר לשנה זאת עד כה. לא חודר, לא מהפנט, לא קורע, לא מרגש אלא פשוט נעים. נעים מאוד. כל כך הרבה פעמים זה בדיוק מה שאני צריך מבלי שאני בכלל יודע.

Boozoo Bajou – Grains
Boozoo Bajou – Same Sun

וכשכל גופי רך כמו קרואסון והמסע לעבר כבר החל, אני מפקיד את המושכות בידיהם של I Monster. מפלצות יכולות להיות חברותיכן הטובות ביותר אם רק תתנו להם צ'אנס, בפרט אם הן מפלצות רטרו. אחרי יותר מחמש שנים מאז האלבום הקודם, Neveroddoreven, צמד המפיקים משפילד מוציאים את ראשם מהארון בו הסתתרו ומשחררים סינגל ראשון מאלבום חדש. אם יורשה לי לצטט את הגרדיאן שאחת לכמה שבועות כותב ביקורת אלבום שאני מסוגל להבין את כל הרפרנסים המוזיקליים שלה (שלא לדבר על האנגלית): "זהו בדיוק הרטרו פופ השמח שמארק רונסון אמור לעשות אבל לא עושה". אני דווקא חשבתי על האחרון של Pepe Deluxe, בחרו את הניים דרופינג שמתאים לכם יותר.

I Monster – A Sucker for Your Sound

וכך, נותרתי תקוע בעבר, בלופ על סינגל בודד, ממתין לאלבום הבא שיבוא ויקח אותי למקום חדש. בינתיים טוב לי פה בכורסא, שקוע במחשבות מנומנמות על משפחת אווזים עירומה מנוצות שעלי להודות לה כשנפגש.

Wednesday, January 28, 2009

תאוריית הקשר

אני מתחיל לחשוש. זאת נראית לי כמו אחת המזימות האנטי ציוניות המחוכמות והקשות שנראו אי פעם. זה התחיל עם ה-Silver Jews שבישרו על התפרקותם לפני ימים אחדים וזה ממשיך בידיעה העצובה על מותו בטרם עת של חצי מהצמד Telefon Tel Aviv.
עכשיו תגידו לי אתם שזאת לא עבודה של החמאס. לפגוע בלהקות אינדי חפות מפשע רק בגלל הזיקה היהודית-ישראלית שלהם זאת ברבריות שלא נשמעה כדוגמתה. לא מספיק ששברו לדובי את הקונכיה?
היחידים שיכולים לפצח תעלומה שכזאת הם N.A.S.A, שממשיכים מסורת של להקות-עם-שם-שאי-אפשר-לחפש-בגוגל. אין אסטרואיד שיכול להשאר שלם לנוכח הקטעים המפרקים שלהם, שאת כל אחד מהם מעטרים אוסף בלתי אפשרי של אמנים שחברו יחדיו בדרך נס. בקרוב האלבום המלא שעשוי להיות סכנה רצינית לשלמות הרצפה בביתי.
אני נאלץ להשאיר אתכם בידי המחלקה המוזיקלית של סוכנות החלל, עלי לרוץ ולהזהיר את Oi Va Voi יקיריי מפני האיום הרובץ על ראשם.

N.A.S.A – Wachadoin :: Ft. Spank Rock, M.I.A., Santogold & Nick Zinner
N.A.S.A - Money :: Ft. David Byrne, Chuck D, Ras Congo, Seu Jorge & Z-Trip

Wednesday, January 21, 2009

מה יפים הלילות

למי שלא זכה להגיע או שפרש לפני 03:30, הנה קצת ממה שהפסדתם:

Monocrave Night Live היה אמור להיות אירוע חד פעמי שכזה, מסיבה לשנה החדשה (או כל תירוץ אחר שתרצו שיתן הסבר מספק לחגיגה של הופעות). אבל לאור ההענות האדירה, ההנאה של הקהל ושל האמנים והפניות שקיבלנו מאמנים נוספים שרוצים להופיע, נראה שמתחיל להתבשל פה ליין. אני מקווה שבקרוב נעלה עוד כמה קליפים מהערב (אם מישהו מכם הוא עורך וידאו שרוצה לקבל את חומר הגלם ולערוך אותו כראות עיניו, נאהב אותו מאוד מאוד).
מכל הלהקות שהופיעו בערב, הייתה אחת שאני לא יכול שלא לכתוב עליה - TV Buddhas. בהרכב של יובל הרינג ומיקי טרייסט נתקלתי לראשונה פה בלונדון. מהרגע הראשון נראה היה שמשהו חריג הולך לקרות. הבמה נשארה ריקה ורק סט תופים צנוע ומגבר גיטרה עמדו במרכז הרחבה. את ההופעה שלהם באמת מיותר לתאר במילים, פשוט צריך להיות שם בשביל לחוש איך המוזיקה שלהם עוברת דרך הבשר החי, וכמעט מנתצת את העצמות מבפנים.
אבל זאת לא רק המוזיקה שאהבתי, זאת החבילה הכוללת. הבודהאס הם דוגמא מעולה להרכב שלוקח את עצמו ברצינות; האסתטיקה הטוטאלית שלהם – מהלוק שכולל את אותם הבגדים הססגוניים בכל הופעה (בחייאת יובל, כבס אותם מדי פעם), EPs במהדורה מוגבלת בעטיפות מעוצבות, סיכות לבגד ואפילו פוסטרים בהדפסת משי – שם אותם בסטנדרט אחד עם להקות אחרות בעולם.
לא פלא שאופף אותם ניחוח בינלאומי, הבודהאס לא מחכים שמישהו יגלה אותם אלא יוצאים לטורים בכוחות עצמם, חורשים את כל אירופה שוב ושוב, עיר אחרי עיר, בר אחרי בר אחרי בר וצוברים מעריצים בכל מקום, לאט ובסבלנות. והכי חשוב, הם גרים בחולון. ריספקט.

TV Buddhas – Buddha Rock
TV Buddhas - Ghost

Monday, January 19, 2009

הקרקס המעופף של פיאט פונטו

להשתמש בשיר לפסקול של פרסומת כבר נהיה עניין של שגרה. אפילו לגניבת קונספט בלי בושה כבר התרגלנו, כמו במקרה של Berocca שחמסו את ריקוד ההליכונים ל-OK GO (ועוד הדביקו לו את Living on the Ceiling של Blancmange, שהושאל בעצמו לפתיח החדשות בערבית של הערוץ הראשון אי שם באייטיז).
והנה באים להם הפרסומאים העצלנים של פיאט פונטו ואומרים ל-zZz "היי, אהבנו את הקליפ שלכם וגם את השיר, אכפת לכם אם ניקח את שניהם? מבטיחים לשפוך עליכם הרבה מזומנים...". ו-zZz, כמו כל להקה שרוצה לפרוץ ולקדם את האלבום השני שלה, אמרה כן. עסקה שטובה לכולם? יכול להיות, אבל איכשהו לא נשאר לי טעם טוב מכל הסיפור הזה. אמנות אמורה לתת השראה ליוצרים אחרים, לאתגר אותם לאמץ קונספט רק עד גבול מסויים ולהמשיך אותו עם נגיעה אישית שלהם. לעשות מה שפיאט עשו זה בערך כמו לבנות העתק של מגדל אייפל או של הפירמידות במדבריות נוואדה – לא מקורי, סר טעם ומדיף ארומה קפיטליסטית. נו שויין, לפחות השיר טוב.

הקליפ המקורי:

הפרסומת של פיאט:

תמיד מעונן

בעודי מעלעל בשעמום באחד מעיתוני הערב שמחולקים חינם ברכבת התחתית – אלה שאת השער שלהם תמיד תעטר תערובת של כסף (בנק נוסף קרס!), רכילות (לקייט מוס יש קמט חדש!), וזריעת אימה (שימוש בקרם גוף בהריון גורם לחירשות אצל תינוקות!) – נתקלתי במודעה הבאה:

התגובה הראשונה הייתה גיחוך קל. אני לא יודע למה אבל אני לא מצליח שלא להיות ציני אל מול זעקותיו של אביב באנגלית we're a fucked up generation, it's cloudy now. הניינטיז התקשרו, הם רוצים את הטקסטים בחזרה, עם הקונטקסט ובשפת המקור אם אפשר.
התחלתי להתעמק בתמונה ותהיתי לעצמי – לאיזה קהל לעזאזל מר גפן ג'וניור מכוון עם התמונה החלקלקה הזאת? האם הוא רוצה להיות המוריסי של ילדי האימו? ומה זאת הפוזה הסינטרה-ית הזאת? ואז החלו הדברים לחלחל - גוד דאמיט! מישהו מאחוריו דוחף חזק חזק ושופך ערימות של כסף (אם לשפוט לפי האיפור שלו סביר שאיזו חברת קוסמטיקה נותנת חסות שמנה). מודעה כזאת עולה לא מעט מצלצלים. ולא רק זה, אם אני סופר נכון זאת ההופעה השלישית של אביב בלונדון אחרי שתי הופעות במקומות לא מבוטלים בכלל (סתם לצורך השוואה, באחד המקומות ראיתי את אנדרו בירד וקולה שייקר) מה שאומר שהיד שדוחפת יודעת גם לאן היא מכוונת ולא רק מרפדת את דרכו בשטרות. אפילו אתר אנגלי יש ולפי מה שהוא מספר האלבום הבא יהיה מכוון לשוק הבריטי. מה אומר ומה אגיד? מקווה שיצליח, באמת. זאת לא עבודה קלה לחדור לשוק הרווי והאדיש הזה. רק שעולים לי בראש לפחות עשרה אמנים ישראלים אחרים שהלוואי והייתה להם ההזדמנות האדירה שעומדת בפניו. האינטואיציה שלי אומרת שהם היו עושים את זה בהליכה.
רגע לפני שהייתי צריך לרדת מהרכבת קראתי שוב את האותיות הקטנות והתמלאתי בכבוד. לסטיבן וילסון כמובן. אותו וילסון שלהקותיו עושות סולד אאוט בכל פעם שהם יוצאות מתרדמת ההופעות שלהם, ששם את שמו בקטן, בצניעות, מתחת לשמו של אביב, מתוך פירגון לחבר ועזרה לקידום הקריירה שלו.
בכל אופן, ב-27 לפברואר אני לא אפקוד את ההופעה של אביב. יש לי דייט עם להקה שהבטיחה לעשות מתיחה מחדש של עור התוף הרופף שלי ולמצוא פורקן לזעם העצור בי. אם יהיה לי מזל כמו של עידו, עוד ארסק גיטרה על הרצפה כהצדעה לאחת הלהקות שבאי.פי. יחיד ובודד מצליחות לגרום לורידים שלי להתנפח מעצמם ומוציאות ממני שאריות זעם נעורים שנותר שקוע עמוק בסדקי נפשי. חולצת הפלנל והג'ינס הקרוע כבר מתאווררים חודשיים לקראתם.

Crystal Antlers – Until the Sun Dies Part 2
Crystal Antlers – A Thousand Eyes

Friday, January 16, 2009

לא נורמאלי

השנה, במיטב המסורת, לא הופיע סיכום שנה במונוקרייב. אני חייב לחשוף ולהודות שהיה תכנון לכלול רק את האלבומים שנעדרו כמעט מכל הרשימות אבל היו חלק משמעותי בלהפוך את השנה הזאת ליפה יותר (The Chap, Mother Mother, Gonzales ושאר פנינים גאוניות). אבל לבסוף, מחמת המיאוס חזרתי למנטרה המקורית - סיכום איז פור פוסיז.
אז למה אני נזכר בזה פתאום באמצע ינואר? שמח ששאלתם. תהיתי האם במקרה למישהו מכם יצא להציץ ברשימת האלבומים שזכו לציון הגבוה ביותר השנה ב-Metacritic? ומי במקום הראשון?
שילכו לעזאזל הכושים האלה. אני לא אומר את זה מגזענות אלא רק מתוך קנאה עזה בקצב הזה שמפמפם להם בעורקים, מהגרוב הזה שניגר מכל טיפת זיעה שזולגת דרך האפרו אל המצח החלקלק שלהם. שלושה טרקים אל תוך האלבום וכולי בטראנס, רוקד ריקודים שבטיים כשבידי החנית שהייתה תלויה על קיר הסלון שלי (עוד במערכה הראשונה).
אמדו ומרים הוכיחו שגם בלי מגע הקסם של מאנו צ'או, שנהנה לעשות עליהם ניסויים חיים (האלבום הקודם שהפיק להם כמעט זהה לאלבום שלו משנה שעברה), הם מסוגלים לייצר אלבום עדכני וגרובי. עם מקצבים פשוטים, שירים נאיביים ומסרים שחוקים במעט מילים הם עדיין אחד הדברים הכי כיפיים שיצאו ממאלי. אם לא ידעתם, דרך אגב, מספרים שמאלי היא הבירה המוזיקלית של כל אפריקה, הארץ בה כל אחד מנגן בכלי כלשהו ושייצרה גיטריסטים עם סגנון יחודי ווירטואוזיות כמו Mama Sissoko שיגרמו לאריק קלפטון לשקול לעבור לחלילית.
ובכן, איך קרה שאלבום שקיבל ציון משוקלל גבוה כל כך נעדר מסיכומי השנה העולמיים? יכול להיות שזה לא קול להגיד שאתה מעריץ זוג עוורים זקנים מאפריקה? פאק איט. אני מת עליהם. אם היה אפשר לאמץ אותם במקום איזה תינוק מוקף זבובים הייתי לוקח אותם מחר הביתה. אין יור פייס, אנג'לינה!

Amadou & Mariam – Ce N'est Pa Bon
Amadou & Mariam - Africa