Saturday, April 25, 2009

הסבון בכה מאוד

04:13 בבוקר. כבר לא זוכר כמה פעמים הלכתי לישון היום, או שמא זה היה אתמול? חייב להחזיר את עצמי למצב שינה. כוס תה, הדרך האנגלית לפתור את כל מכאובי העולם, קצת מוזיקה חרישית וגלי המוח שוב יתכיילו לתדר הנכון לשינה. זה יהיה זמן מצויין להקשיב באינטימיות ל-Soap&Skin, אותה אוסטרית בת 18 העונה גם לשם הקשה Anja Plaschg.
שיר, שניים, שלושה והשינה הולכת ומתרחקת ממני. הצנרת של ההסקה מתחילה להשמיע רעשים. משהו בחושך מסביבי מתחיל להטריד אותי. ארבעה, חמישה, שישה שירים. אני יכול להשבע שמשהו נושף בעורפי. המוזיקה שלה מעירה את הרוחות בביתי. שבעה, שמונה שירים. קולה של ילדה שנכלאה במרתף אפל גורם לי להתפתל בחוסר נוחות. תשעה, עשרה, אחד עשר שירים. אני כמעט ונכנע. הדמעות חונקות אותי. מה יכול לגרום לנערה לכתוב מילים כאלו? שניים עשר, שלושה עשר שירים. כל זכרון כואב שאי פעם נחרט בי צף ומכה בי שוב.
מותש ומבועת אני חוזר למיטתי. הצד שלי מרגיש קר מתמיד. אני מצטנף ומתחבא תחת שמיכת הפוך שלי. לישון, אני חייב לחזור לישון.

Soap&Skin - Spiracle
Soap&Skin - Thanatos
Soap&Skin - Mr. Gaunt Pt 1000

Sunday, April 19, 2009

אבא תרחם, אבא תרחם

אם הפוסטים האחרונים עוררו בליבו של מישהו מכם חשש שמא מונוקרייב יהפוך להיות בלוג להורות צעירה, אתם מוזמנים להרגע. עוד לא הספקתי להגיד "הוא שוב השתין עלי" וההופעה הבאה שלי הגיעה. כבר הרבה זמן לא כתבתי על הופעה, אבל בעיקר בגלל שלא הייתה סיבה מיוחדת (למעט ההופעה של The Dø, ששווה שני פוסטים לפחות שמעולם לא נכתבו). אתמול בערב, Apes & Androids הוסיפו קצת שמן למדורת המילים שלי.
כשיצאתי את הבית בשעות החשיכה, בפעם הראשונה מזה שבוע, גיליתי עובדה מפעימה – עייפות כרונית היא אחד מסמי ההזייה החזקים ביותר. האורות, הקולות, הריחות נעשים לפתע כל חזקים עד שהכל מתערבל לכדי עיסה אחת. נסיעה באנדרגראונד הופכת לבליל סמיך בו אפשר לטעום כל רעש ולהריח כל צבע. הליכה מרגישה כמו שחיה. דיבור מרגיש כמו ציור. רק נסו לדמיין איך מרגיש אולם הופעות עם עשרות זרקורים צבעוניים, צפוף באנשים ומוזיקה בווליום מופרז. שוחי אין דה סקיי וית' דיימונדס.
את הדקות הארוכות והמתות שלפני ההופעה של הקופים והאנדרואידים מילאו Heartbreak, צמד צרפתי למראה שמזכיר מעט את אייר אם היו בוחרים לנגן איטלו-דיסקו. בחוסר כריזמה וחן, הסולן נע על הבמה בתנועות שהונדסו על ידי הכוריאוגרף של אירויזיון 1983. משהו בכל האוירה גרם למוזיקה להשמע מגוחכת לחלוטין. אבל שיר אחרי שיר אחרי שיר גרמו לציניות של הקהל להתפוגג ולהתחיל לרקוע ברגלים או לפחות לנענע את הראש עם הקצב. חובבי אלקטרו אייטיז כבדים בוודאי ימצאו רצועה ראויה או שתיים באלבום שהוציאו בשנה שעברה ולמרבה הפלא זכה ללא מעט תשבוחות.

Heartbreak – We’re back
Heartbreak – Regret

אבל לא בשביל זה נטשתי את משפחתי, אלא בשביל לרקוד לצליליהם של חבורה של הומואים, במובן הכי נפלא של המילה. כשכתבתי עליהם לראשונה בסוף השנה שעברה, עוד לא סיימתי להתפעל מהעושר המוזיקלי שטמון באלבום שלהם ועדיין לא ידעתי עד כמה חזק הוא יהדהד עם הזמן. כבר רבות דובר על עידן הפוסט פוסט מודרניזם ומותה של המוסיקה כבר הוכרז בכל הזדמנות אפשרית. יכול להיות שהמוזיקה מתה, ומכאן ואילך הכל מיחזור אחד ארוך ונדוש. אבל גם אם כן, פעם בכמה זמן, נופלת לחיקנו להקה שנשמעת כמו כל כך הרבה דברים אבל גם לא כמו אף אחד מהם בכלל. ממש כמו הכלאה גנטית. וזאת, לדעתי, הדרך החדשה לחדש – אם כל המרכיבים שלך מוכרים וידועים אבל יצרת משהו שגדול מסך חלקיו, ובכן, ידידי, תבורך כי הצלחת ליצור משהו חדש בעולם בו כולם ראו את הכל.
אי אפשר שלא לאהוב את ההופעה החיה של Apes & Androids. אוסף של אנשים גאים למדי, רובם בטייצים כסופים, גופיות קצרות ופנים מאופרות עומדים מול מיקסרים מוארים באור נאון ורוד ולופתים את הגיטרות שלהם באחיזה מלאה כוונות. במקום להיות עסוקים בחזות של עצמם באופן אקסטרווגנטי ומעייף, הם מרוכזים במוזיקה. במצערת פתוחה עד הסוף הם מנגנים גלאם רוק, גלאם פופ, גלאם אלקטרו וגלאם מטאל, כזה שיכניע גם את ההומופוב הגדול ביותר. אין הרבה דיבורים על הבמה, רק שיר ועוד שיר ועוד שיר וקונפטי, כל כך הרבה קונפטי. ההבעה שתקועה לי על הפנים היא דומה לזאת שהייתה לי בפעם הראשונה שראיתי דינוזאור או סירת מפרש בוקעים מאחת מאותן תמונות תלת מימד מטופשות. ברמקולים בסלון ביתי האלבום נשמע נפלא, בהופעה בם מטפסים לרמות שמיימיות. איפה MGMT הרדודים ואיפה הם. צאצאיהם האבודים של פיטר גבריאל ודיוויד בואי מתיזים פה להיטים מרקידים ואינטלגנטיים באופן מחשיד ומסעיר.
בניו יורק החברה האלה זוכים למנת התהילה שלהם (והרבה תודה לממש-בקרוב-הצלע-הניו-יורקית-של-מונוקרייב שהשביעה אותי שלא לוותר על ההופעה שלהם), בלונדון זה מתחיל להתגבר. ובארץ? המממ... אני לא חושב שגלאם עובד בארץ. אפילו לא משה גלאם.

Apes & Androids – We Don't Understand You
Apes & Androids – Radio
Apes & Androids – Hot Kathy

בדרכי החוצה מההופעה שמעתי כמה חובבי מוזיקה אינטלקטואליים שעל אף החיוכים שהיו פרושים על פניהם, ניסו באופן מתנשא לבטל את הלהקה שזה עתה ראו: "הם נשמעים ממש כמו The Darkness" אמר אחד. "לא אהבתי את המטופשות שלהם" התלונן השני. "לי זה הרגיש כמו אוף מונטראול פוגשים את ואן היילן" פסק השלישי, שהיה בוודאי החכם מביניהם, בטון מלומד. חבורה של מטומטמים. אף פעם לא הבנתי למה לעזאזל האינטלקט משתלט על אנשים וגורם להתווכח באנאליות האם הצבע שהם רואים הוא פוקסיה או מגנטה. האם ההגדרה גורמת להם להנות מהמוזיקה יותר? רציתי מאוד לדחוף את שלושתם את מול אוטובוס דוהר אבל לך תסמוך על אוטובוסים שיהיו שם כשאתה צריך אותם.
כשחזרתי הביתה, הרגשתי את העייפות מכרסמת את שולי השפיות שלי. "בבקשה, חמוד, אבא חייב לילה אחד של שינה רצופה" לחשתי באוזנו של היצור הזעיר והשברירי שישן בצד שלי של המיטה. התשובה שלו החלה להשמע בקול מייבב שהלך והתגבר כמו אופנוע שמגיע ממרחקים. אני אשן כבר בקבר.

Wednesday, April 15, 2009

על חשבון שעות שינה

באופן פרדוקסלי לחלוטין, על אף ששעות הערות שלי ביום הולכות ומתארכות, שעות ההאזנה למוזיקה הולכות ומצטמצמות. משהו שקשור בווליום ובאופי המוזיקה שאני שומע גרם להנהלת הבית (שאיני נמנה עמה) לשלוח אותי לחבוש אוזניות. וכך אני מוצא עצמי מאזין למוזיקה במחתרת בחדר השינה, וכותב פוסטים בגלות באמבטיה. ההצגה חייבת להמשך. הדבר החיובי היחיד בכל הסיפור הזה הוא שהמציאות החדשה מחייבת אותי להיות הרבה יותר יעיל ומרוכז במה שאני שומע, מה שגורם לחרא לצוף מהר ולדברים המוצלחים לזהור באור יקרות.

BLK JKS הם דוגמא טובה לזהב גולמי שכזה. אחרי כל גל הלהקות שרוכבות על הצלילים הדרום אפריקאים (Vampire Weekend, Abe Vigoda וכו') הגיע הזמן לנציגים מארץ המקור עצמה. עד כה הבלק ג'קס שיחררו EP בודד והוחתמו ב-Secretly Canadian (קצת אירוני, אבל עדין החתמה מעולה ללייבל אינדי שכזה). קצת כמו Mi Ami מהפוסט הקודם, שאת המוזיקה שלהם בכלל אי אפשר להתחיל ולקטלג, גם הבלק ג'קס יוצרים בלנד מיוחד שדוחף את המקוריות לקצה בעידן פוסט פוסט מודרניסטי שבו הכל מועתק, ממוחזר או שאול. מבלי דמיון מוזיקלי, יש בהם את אותה הרעננות שהביאו TV on the Radio לעולם. הכושים עושים את שלהם, תעשו שהם ישארו.

BLK JKS – Mystery
BLK JKS – Lakeside

ואם אני כבר פה, זה יהיה זמן טוב לספר לכם ש-Alpha, אותו צמד נושן מבריסטול שלא מפסיק להוציא אלבומים נפלאים כבר שנים, הוציאו EP חדש, מה שבוודאי לא מסעיר אף אחד, אך אם אספר לכם שהם בקרוב משחררים את Two Phazed People, אלבום משותף עם Horace Andy אולי אגרום לכמה אוזניים להזקף. כן, אותו דוד ג'מייקני חביב שמסרב להזדקן ונראה שמקליט יותר אלבומים מאשר סמואל ג'קסון משתתף בסרטים, בא להציל לאלפא את הקריירה. חידוש לא תמצאו פה, התענוג, לעומת זאת, מובטח.

Horace Andy & Alpha – Storm
Alpha – Ariel

Saturday, April 11, 2009

דם יזע ודמעות

בדרך לבית החולים, נהג המונית הפקיסטני שראה את יקירתי נאנקת במושב האחורי, הבטיח לנו שאללה ישמור עלינו. לא הייתי משוכנע אם זה דבר טוב או לא עבורנו. חדר הלידה השקיף לכלא ויקטוריאני עתיק יומין. מעניין כמה מאלה שנולדים פה היום ימצאו עצמם כלואים בו.
שאיפה. נשיפה.
נענעתי עצמי על כדור גומי ענק שמישהו חשב שיכול לעזור לנשים להקל את כאבי הצירים. בוודאי גבר. השקט הפסטורלי בחדר הופרע על ידי אנחות כאב ויאוש והמכונה שעושה "פינג!". מחוץ לחלון, השמש בחרה להרים את ראשה רגע לפני ששקעה מעל שדרת עצים גבוהה. חבורה של עורבים שחורים טבלו במים שנקוו על גג בניין סמוך.
שאיפה. נשיפה.
חוסר האונים הארור כשמולי אהובתי סובלת ואיני יכול להציע עזרה העביר אותי על דעתי. עוד כוס קפה. עוד חופן בוטנים מסוכרים. ארוחת מלכים. בעדינות אין קץ, האכלתי את יקירתי בשברי עוגיות השוקולד צ'יפס שלי. מיכל גז הצחוק עמד מיותם בחדר. תחושת הבחילה מהשאיפות הבריאות שלקחתי ממנו בוודאי איננה תחושת האופוריה המובטחת.
שאיפה. נשיפה.
ידיו של רופא מרדים החדירו את מחט האפידורל אל גבה של האחת שממתינה להפוך לאם טרייה. שרשרת ח"י זהובה וגדולה הציצה מתחת חלוקו. והכל קורה כל כך לאט. דפיקות הלב של העובר במוניטור נתנו קצב לכל אחת מהדקות שחלפו. אחיות פולניות, כורדיסטיניות ואיריות. רופאים יפנים, גרמנים וגם כמה אנגלים. 30 שעות ללא שינה. המתנה ארוכה לפגישה עם הקיסר.
שאיפה. נשיפה.
מותשת, מלאה בתרופות ונאנקת מכאבים, גם ברגעים המתישים ביותר לא יכולתי שלא להתפעל מיופיה של אהובתי. תחת מנורות פלורסנט בוהקות, בחלוק כחול, ישבתי מאחורי פרגוד וליטפתי את ראשה. ברקע הקרפנטרס שרו על כל שה-לה-לה וכל וואו-אוו-או. על אף המתח האדיר, המחשבה שזאת תהיה המוזיקה הראשונה שישמע כשיצא לאויר העולם הטרידה אותי מאוד. זוג ידיים בכפפות מנתחים חצו לפתע את הפרגוד והגישו לי תינוק, הבן שלי.
שאיפה. החנק בגרוני משתחרר בדמעה ובצחוק בלתי צפוי. הוא כאן.

Mi Ami – New Guitar
Mi Ami – Echononecho

Sunday, April 05, 2009

שם בפינה