על חשבון שעות שינה

באופן פרדוקסלי לחלוטין, על אף ששעות הערות שלי ביום הולכות ומתארכות, שעות ההאזנה למוזיקה הולכות ומצטמצמות. משהו שקשור בווליום ובאופי המוזיקה שאני שומע גרם להנהלת הבית (שאיני נמנה עמה) לשלוח אותי לחבוש אוזניות. וכך אני מוצא עצמי מאזין למוזיקה במחתרת בחדר השינה, וכותב פוסטים בגלות באמבטיה. ההצגה חייבת להמשך. הדבר החיובי היחיד בכל הסיפור הזה הוא שהמציאות החדשה מחייבת אותי להיות הרבה יותר יעיל ומרוכז במה שאני שומע, מה שגורם לחרא לצוף מהר ולדברים המוצלחים לזהור באור יקרות.

BLK JKS הם דוגמא טובה לזהב גולמי שכזה. אחרי כל גל הלהקות שרוכבות על הצלילים הדרום אפריקאים (Vampire Weekend, Abe Vigoda וכו') הגיע הזמן לנציגים מארץ המקור עצמה. עד כה הבלק ג'קס שיחררו EP בודד והוחתמו ב-Secretly Canadian (קצת אירוני, אבל עדין החתמה מעולה ללייבל אינדי שכזה). קצת כמו Mi Ami מהפוסט הקודם, שאת המוזיקה שלהם בכלל אי אפשר להתחיל ולקטלג, גם הבלק ג'קס יוצרים בלנד מיוחד שדוחף את המקוריות לקצה בעידן פוסט פוסט מודרניסטי שבו הכל מועתק, ממוחזר או שאול. מבלי דמיון מוזיקלי, יש בהם את אותה הרעננות שהביאו TV on the Radio לעולם. הכושים עושים את שלהם, תעשו שהם ישארו.

BLK JKS – Mystery
BLK JKS – Lakeside

ואם אני כבר פה, זה יהיה זמן טוב לספר לכם ש-Alpha, אותו צמד נושן מבריסטול שלא מפסיק להוציא אלבומים נפלאים כבר שנים, הוציאו EP חדש, מה שבוודאי לא מסעיר אף אחד, אך אם אספר לכם שהם בקרוב משחררים את Two Phazed People, אלבום משותף עם Horace Andy אולי אגרום לכמה אוזניים להזקף. כן, אותו דוד ג'מייקני חביב שמסרב להזדקן ונראה שמקליט יותר אלבומים מאשר סמואל ג'קסון משתתף בסרטים, בא להציל לאלפא את הקריירה. חידוש לא תמצאו פה, התענוג, לעומת זאת, מובטח.

Horace Andy & Alpha – Storm
Alpha – Ariel

דאב לכיבוש

אני חושש שהפעם פישלתי בגדול. מה בסה"כ ביקשתי? לראות את Massive Attack מופיעים, לא מזיק, נכון?
3 חודשים חיכיתי בסבלנות ואורחת של כבוד באה במיוחד מבלגיה להופעה. אפילו השלג שכיסה את לונדון באותו יום ושיבש את התנועה לא הצליח למנוע מאתנו להגיע להופעה. בהתחלה הכל נראה מושלם; אמנם הדיג'יי שחימם את החימום היה לבוש חולצה עם טקסט בערבית, כאפיה שעטפה את צווארו (לוק מאוד מחבל מתאבדish) החזיק מגפון ביד וענה לשם המסתורי Free tunes from occupied territories אבל הוא עשה נעים עם מוזיקה ערבית-ספרדית כך שהיה לי קל להתעלם ולחשוב בלב "נו מילא, עוד אירופאי שמחפש אג'נדה חברתית".
אחריו עלתה להקת החימום - 3 אחים נגני עוד, בעלי "חזות מזרחית" (כמו פדידה), שניים מהם תאומים. לא מחזה שכיח. הנגינה שלהם היא אימפרוביזציה מהפנטת שהשכיחה ממני לגמרי את העובדה שאני מוקף באלפי אנשים. האינטרקציה ביניהם הייתה מרתקת. הרגשתי שהקשרים המשפחתיים ביניהם בוקעים דרך הפריטה על המיתרים; מי האח הבכור, מי הצעיר המרדן שמנסה להוכיח את עצמו ולהתבלט ומי הוא האח שצופה מהצד ומפייס בין שני האחים בעיתות מריבה. ואולי הכל היה בדמיון הציוני שלי.
אחרי השיר הראשון, האח הבכור הציג אותם: "ערב טוב, לא כל יום שלישיית אחים מנצרת, פלסטין, זוכים להופיע עם מאסיב אטאק". נצרת, פלסטין? איזה קטע, גם בישראל יש נצרת. זה היה האיתות הראשון שמשהו פה קצת מוזר, אבל באמת, לא באתי להתעסק בפוליטיקה (כך חשבתי), המוזיקה היא העיקר והיא הייתה מצויינת.
כשמאסיב עלו, שלישיית האחים והדי'גיי יפה הנפש כבר היו מאחורי וכל מה שחיכיתי לו הוא קצת דאב, סול וחשכה בנוסח בריסטול. עם תחילת ההופעה, שהייתה מצויינת למרות כל מה שאני הולך להגיד, חלה תפנית לרעה. הטיקרים (באנרים אלקטרוניים), שהיו חלק מהסט על הבמה, התחילו להריץ אינפורמציה מרתקת שתכליתה הייתה כמה הכובש הציוני אכזר וכמה מסכנים הפלסטינאים באשר הם:
מספר הילדים שנהרגו בשנת 2006 ע"י צבא ההגנה לישראל: 764
מספר הנשים במתו במחסום ישראלי תוך כדי לידה: 14
אחוז הפלשתינאים שנכלא בנסיבות בטחוניות בכלא ישראלי: 32%
וכו' וכו' וכו'.
זה המקום לעצור ולהסביר שאני לא אדם פוליטי במהותי והדעות הפוליטיות שלי (שמתחרזות עם המילה 'אתמול') הן לא המקור לתגובה הרגשית שהתעוררה למראה הטקסטים האלו. משהו בהם היה כל כך חד צדדי ומאשים שקשה היה להתעלם ממנו. לא יכולתי שלא להרגיש מותקף ולהתלונן באוזני הבלגית שהייתה לצידי על כמה הנתונים האלה, אמיתיים או מופרכים, מציירים תמונה מונוטונית, שלא לומר אנטישמית, של המציאות. כשכאלה טקסטים מוצגים בפני קהל כל כך גדול בכאלה נסיבות, יש לזה שם אחד בלבד: פרופוגנדה (כשזה בא בפורמטים אחרים זה בדרך כלל מגזין של "בצלם").
קשה לתאר כמה היה הזוי לעמוד מטרים מהבמה, לצלול לתוך המוזיקה של מאסיב ובעל כורחי לחכות ולראות איזו עובדה אקזוטית יביא איתו הטיקר הבא. כל כך רציתי להתמסר לצלילים ולשכוח מהכל אבל בכל פעם שפקחתי את העיניים תזכורת חיה נוספת פיזזה על המסכים מולי והתריסה: "אתה עדיין כובש מטונף, אתה יודע". תודה לאללה הרחום, פריטי הטריויה המטרידים האלו לא הופיעו ברצף לאורך כל ההופעה.
לפני שאני מגיע לקרשנדו הטרוריסטי, בוא נעצור לאתנחתא מוזיקלית;
כדי לא להתאכזב, באתי עם ציפיות בקרשים לשמוע שאריות מחוממות של אגדה מודרנית. לדל נאיה היו תוכניות אחרות לאותו ערב. אם לשפוט לפי השואו, אני מנחש שהוא מאוד דואג לאחיו הפלשתינאים. דל נאיה הצליח להביא את גרנט מרשל (שליש מההרכב המקורי), אליזבת פרייזר (קוקטו טוינס) ואת לא פחות מהוראס אנדי, אחד מהזקנים שמומלץ בחום לקחת מהם סוכריות. החברים מבריסטול הלכו על בטוח ונגנו את רוב הקלאסיקות ובעיקר קטעים מ-Mezzanine.
אין דרך יותר טובה להגיד את זה אבל מאסיב של בריקסטון זה לא מאסיב של חדר אפל, מזרון זוגי ובקבוק ויסקי חצי ריק. התאורה הגרנדיוזית, הסאונד השמיימי ואפילו הליין הכמעט מרגש לא לגמרי שכנעו אותי. למרות שהכל היה במקום, משהו נראה לי עייף. בביצוע של של קארמה קומה, מרשל נראה כאילו הוא מנסה להזכר אם היו אלה חיתולים או טמפונים שאשתו ביקשה שיביא מהסופרמרקט אחרי ההופעה. מאסיב נראו כמו מי שעברו את השלב שבו להיות על במה זה אירוע מרגש. במקום להתנער מהזקנה (בגרות?) ולהעיר את כולם אחרי ההעדרות הממושכת, הם בחרו להיות בדיוק מה שהם: אוסף של אנשים מוכשרים באמצע החיים. לשמחת העולם, המוזיקה שלהם כל כך טובה כשגם שאין לה אדג' בהופעה חיה, היא עדיין מספקת בזכות עצמה. וכמובן, הוראס אנדי, שמספיקה ויברציה אחת של הקול שלו כדי שימרח לו חיוך ענק על הפנים שלי.
כנשגמרה ההופעה, דל נאיה טרח להודות לקהל שהגיע וציין שההכנסות מההופעה הזאת, כמו שתי אלו שקדמו לה, כולן נתרמות לארגון The Hoping Foundation, שמטרתו לדאוג לרווחתם של ילדים פלשתינאים. אסימון קוסמי נפל במוחי הקטן. אין לי בעיה עקרונית לתרום (בעקיפין) לארגון שדואג לילדים, אבל אחרי כל התעמולה הזולה שרצה על הבמה הייתי די משוכנע שזה עוד איזה ארגון "צדקה" שמפעיל החמאס ופורט על רגשותיהם השבריריים של אירופאיים צדקניים.
מאז אני אחוז חרדות. אני רואה בחלומותי את הדיג'יי נותן את הנאום הסטנדרטי של מחבל מתאבד בערבית משולהבת ואז, שניה אחרי שהוא מסיים, הוא מיישיר את מבטו למצלמה, טופח קלות על החגורה, ואומר בעברית: "ותודה לשחר, היהוד המג'נון, שהביאני עד הלום". חלום קשה, אני יודע. ערבי שאומר "הביאני"? זה נורא.
אני נשבע שקניתי את הכרטיסים בתום לב. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא להפוך לטלי פחימה של הבלוגים, או ש"הארץ" יכתבו גם עלי. רק תעשו לי טובה, אל תשאלו אותי "אם היית יודע, עדיין היית קונה את הכרטיסים?". זאת לא שאלה מוסרית. קחו עוד כמה תמונות ותניחו לי.