לא נורמאלי

השנה, במיטב המסורת, לא הופיע סיכום שנה במונוקרייב. אני חייב לחשוף ולהודות שהיה תכנון לכלול רק את האלבומים שנעדרו כמעט מכל הרשימות אבל היו חלק משמעותי בלהפוך את השנה הזאת ליפה יותר (The Chap, Mother Mother, Gonzales ושאר פנינים גאוניות). אבל לבסוף, מחמת המיאוס חזרתי למנטרה המקורית - סיכום איז פור פוסיז.
אז למה אני נזכר בזה פתאום באמצע ינואר? שמח ששאלתם. תהיתי האם במקרה למישהו מכם יצא להציץ ברשימת האלבומים שזכו לציון הגבוה ביותר השנה ב-Metacritic? ומי במקום הראשון?
שילכו לעזאזל הכושים האלה. אני לא אומר את זה מגזענות אלא רק מתוך קנאה עזה בקצב הזה שמפמפם להם בעורקים, מהגרוב הזה שניגר מכל טיפת זיעה שזולגת דרך האפרו אל המצח החלקלק שלהם. שלושה טרקים אל תוך האלבום וכולי בטראנס, רוקד ריקודים שבטיים כשבידי החנית שהייתה תלויה על קיר הסלון שלי (עוד במערכה הראשונה).
אמדו ומרים הוכיחו שגם בלי מגע הקסם של מאנו צ'או, שנהנה לעשות עליהם ניסויים חיים (האלבום הקודם שהפיק להם כמעט זהה לאלבום שלו משנה שעברה), הם מסוגלים לייצר אלבום עדכני וגרובי. עם מקצבים פשוטים, שירים נאיביים ומסרים שחוקים במעט מילים הם עדיין אחד הדברים הכי כיפיים שיצאו ממאלי. אם לא ידעתם, דרך אגב, מספרים שמאלי היא הבירה המוזיקלית של כל אפריקה, הארץ בה כל אחד מנגן בכלי כלשהו ושייצרה גיטריסטים עם סגנון יחודי ווירטואוזיות כמו Mama Sissoko שיגרמו לאריק קלפטון לשקול לעבור לחלילית.
ובכן, איך קרה שאלבום שקיבל ציון משוקלל גבוה כל כך נעדר מסיכומי השנה העולמיים? יכול להיות שזה לא קול להגיד שאתה מעריץ זוג עוורים זקנים מאפריקה? פאק איט. אני מת עליהם. אם היה אפשר לאמץ אותם במקום איזה תינוק מוקף זבובים הייתי לוקח אותם מחר הביתה. אין יור פייס, אנג'לינה!

Amadou & Mariam – Ce N'est Pa Bon
Amadou & Mariam - Africa

ערוך אך לא בהכרח מוכן

יומיים בלבד אחרי מאנו צ'או חזרתי שוב לבריקסטון אקדמי. הפעם היו תורם של The Editors לנסות ולהפוך אותי למאושר קצת יותר. הרגשתי כמו חייל שחוזר אל שדה הקרב; זעקות כאב האוזניים של ההולנדי הדהדו בראשי וריח הזיעה המתוקה של התאומות הסיאמיות עלה באפי. כל זה לא יחזור, אמרתי לעצמי. ולמה שיחזור? הקהל היה מורכב רובו ככולו מחנוני בריט-רוק אנגלים ולבנים, בני מעמד הביניים הגבוה. אין סיבה לחשוש מבחורות שיתחככו בי הערב, אני לא בצבע הנכון. וגם אם הווליום יהיה מוגזם, הוא לא יחדור את אטמי האוזניים המרהיבים שלי (אחרי שנתיים הגיע הזמן להתחיל לשמור על האוזניים שלי, אם אני מצפה לחיות פה עוד כמה שנים).
וכך בדיוק היה. האדיטורז נתנו את ההופעה הכי צפויה ומדוייקת כשכל פריטת גיטרה מנייריסטית, אחיזה של המיקרופון ושירה אמוציונלית נראו אותנטיים כמו חזה מסיליקון וספונטניים כמו ההצגה ה-500 של "צלילי המוזיקה". לאטמי האוזניים שלי לא היה שום שימוש שהרי הסאונד והווליום היה מושלמים כצפוי. הקהל מצידו, מחא כפיים במקומות הנכונים, קפץ בדיוק מופתי כשנדרש לעשות כך, קרא ללהקה לחזור להדרן כשהסתיימה ההופעה, והתפזר לביתו בסדר ובזריזות לדוגמא מיד לאחריה.
אם להיות הוגן, אין לי שום דבר נגד האדיטורז. האלבום האחרון שלהם מבריק וגם ההופעה לא הייתה רעה בשום אופן, אולי קצת לא מלהיבה. אני חושב שבסך הכל עדיין לא התגברתי על הערב האבוד עם מאנו צ'או. כנראה זה היה מוקדם מדי בשבילי לנסות ולצאת עם אחרים מהר כל כך.
עם או בלי רגשות מעורבים, מה שאני מאוד אוהב באדיטורז הוא היכולת שלהם ליצור מוזיקה עם סאונד דיסטנקטיבי שגורם לך לזהות אותם מסאונד של ריף גיטרה אחד. אם לא הייתי יודע שהשיר הבא הוא גרסת כיסוי, הייתי מוכן להשבע שהוא שיר מקורי שלהם (מה שהופך אותו, ככל הנראה, ליופי של קאבר).

The Editors – Lullaby:: The Cure cover

הולנדי מעופף, תאומות סיאמיות, גאווה איטלקית והמלך הערום

זה היה אמור להיות אחד הימים המושלמים בחיי. בחוגים מסויימים של טיפוסים נאלחים נהוג לומר ש'אמור' זה שם של דג. מעניין אם הוא הולך טוב עם צ'יפס.
להופעות אני הולך הרבה, אבל הופעה של חוזה-מנואל תומאס ארתור צ'או זה חתיכת ארוע היסטורי שגרם לי להרגיש כאילו זאת ההופעה הראשונה בחיי, אני נשבע. בחודשיים מאז שקניתי את הכרטיסים, הייתי משוכנע שמשהו ימנע ממנה להגיע להופעה – נסיעת עבודה לא צפויה, מחלה פתאומית, שביתת רכבות או איזשהו אסון טבע שרק מחכה לפרוץ. לפרקים, הפכתי לפרנואיד מוחלט והאמנתי שאני עומד למות לפני ההופעה. כמה גדולה הייתה ההקלה שחוויתי כשהתעוררתי בחיים בבוקר יום ההופעה אל חופשה שדאגתי להזמין מבעוד מועד. לא רק שעדיין הייתי בין החיים אלא גם ההולנדי המעופף, אותו איש יקר שהכיר לי בערבות אריזונה את מאנו צ'או לפני 8 שנים, קפץ לביקור במיוחד להופעה. סגירת מעגל מרגשת (ומלאה בארומה הומו-ארוטית, אני יודע). לפני שיצאתי מהבית נשאתי תפילה קטנה לאלוהי האנדרגראונד שישמור על הויקטוריה ליין והתחלתי בצעידה לתחנה. מרוב התרגשות, השארתי את הכרטיסים בבית, אבל אל דאגה, מכיוון שאני מסוג האנשים שבודקים כל 5 דקות אם הכרטיסים עדיין במקומם, גיליתי את העניין בזמן. כל כוחות הרשע בעולם לא הצליחו להתנכל לי. האמנם?
ובכן, כמו שאמרתי, להופעות אני הולך הרבה, אבל מה שקרה בבריקסטון לא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם. אפילו בלקן ביט בוקס לא התקרבו לזה. הקהל היה מורכב מערב רב של תרבויות, מינים, צבעים וגדלים, שיכורים ברובם, ולכולם דבר אחד במשותף – הערצה עיוורת וטוטאלית ללטיני אחד קטן ורדיו הבֶּמבָּה שלו. היה סוג של אנרגיה באויר, שנוצרת יש מאין במצבים בהם אוסף של אנשים חדורי אמונה מתגודדים יחדיו. קצת כמו הסוציאל נשיונליסטים בשנות ה-30 בגרמניה, אבל הפעם עם כוונות חיוביות הרבה יותר. עוד לפני שבכלל התחילה ההופעה, כבר היה קשה לעמוד באופן יציב. בריכת גלים אנושית. משמאלי עמדו שלישיית איטלקים שיכורים, שנראו כמו הגירסה הגאה לחוליגנים של כדורגל. מחזה חמוד במיוחד. אחד מהם סיפר לי בצעקות על כמה שהוא התחנן לחופשה מהבוס שלו בשביל לראות את ההופעה, וכשהוא לא קיבל אותה הוא פשוט החליט ללכת בכל מקרה כי בכל זאת, לא כל יום מאנו מגיע ללונדון.”Its going to be VERY gay tonight!!!" הוא הכריז. "כולם פה דפוקים לפחות כמוני" חשבתי לעצמי מחויך, מתעלם לחלוטין מהעובדה שהבחור מנסה למצוא את דרכו אל 'ליבי'. יקירתי וההולנדי עמדו בצד משועשעים, נהנים לראות אותי כושל בנסיונותי לנער את הבחור מעלי. כמלאכיות עליון, הופיעו מולי לפתע תאומות סיאמיות ענוגות שהופרדו בצורה מושלמת, וחצצו ביני לבין לוגמי המקינטות לתמיד. עוד לפני שהספקתי להודות ולהציע להם גמול הולם מאנו צ'או עלה לבמה.
את רוב השיר הראשון לא ממש שמעתי בגלל השאון האדיר שהיה בקהל. בריכת הגלים הפכה בין רגע לצונאמי גועש. וכך מצאתי את עצמי ניתז ממקום למקום, מתפלש בזיעה בינלאומית שכמותה רק זונות בערי נמל לחות במיוחד זוכות לספוג. בשיר השני הייתי עסוק בלקפוץ ולרקוד יחד עם עדר של אחוזי אמוק. בשיר השלישי, בעודי עושה ככל שביכולתי לשרוד, משהו מעכיר שלווה חלחל לי לתודעה – משהו פה לא עובד. הווליום מוגזם, המוזיקה התאבכה לכדי ענן של רעש שבקושי אפשר למצוא בו את הקול של מאנו, הסאונד היה זוועה ובכלל, לאן נעלמה ההפקה הגאונית והעושר המוזיקלי? ואיפה החצוצרות, לעזאזל? המוזיקה שלו הופשטה לגרסת הרחוב האגרסיבית שלה והוקרבה על מזבח הגוד-טיים. כשניסיתי להתרכז לרגע ברצינות במה שאני שומע פתאום הבנתי שכל מה שיש פה הוא אוסף של מעברים כמעט בלתי אפשרי בין פאנק לרגאיי לפאנק וחוזר חלילה. לא הרבה אינטלגנציה מוזיקלית, אבל ציון 100 עגול בהתחרעות מול קהל. אל תבינו לא נכון, זה לא שפתאום באמצע ההופעה החלטתי לנתח את מה שקורה מולי ולהסיק שזה לא מוצלח אלא פשוט אחרי ההתלהבות של כמה השירים הראשונים זה פשוט, נו, לא היה ממש כיף גדול כמו שקיוויתי שיהיה. בשלב די מוקדם יקירתי נפרדה לשלום ופרשה אל אחורי הקהל. אלמלא שתי התאומות שבחרו לחכך את ישבנן הענוג בי, כל אחת בתורה, במודע ובמכוון (שכה יעזור לי האל), אולי הייתי מצטרף אליה לנסות ולשמוע אם משם אפשר להנות מההופעה. אבל כאמור – פוגרום זה פוגרום.
באיזשהו שלב רציתי לזעוק: "המלך ערום! המלך ערום!" בנסיון לשכנע את כולם שמגיע לנו יותר מזה. למעשה, אפילו צעקתי את זה בקולי קולות אבל קולי נבלע בהמולה ההיסטרית ומעבר לכך, מלך הבונגו באמת היה כמעט ערום על הבמה, כך שאף אחד לא היה מבין מה אני רוצה.
כשיצאתי מההופעה הייתי מוצף תחושת אושר מהולה בעצב, או אולי עצב מהול באושר. התאומות נעלמו כלעומת שבאו, האיטלקים שבו בלי חולצות ועם מבטים שיכורים עוד יותר. את שברי ההולנדי הייתי צריך לאסוף בזהירות מהרצפה אחרי שאיבד שמיעה באחת האוזניים. לא הייתי אמור להיות מופתע מכל מה שקרה – הרי אלבום ההופעה שלו נשמע די דומה למה שהייתי עד לו, ולמרות זאת עמוק בתוך תוכי ידעתי שלא בתחושה כזאת היה אמור להסתיים הערב. במחשבה שניה, אולי זאת הרגישות המוגזמת שלי. אולי זאת הנאיביות שבי שגורמת לי לחשוב שאפשר לזהות מראש רגעים שיחרטו כבלתי נשכחים. או אולי פשוט לא שתיתי מספיק. לא חשוב. הוא עדיין אחד האומנים הבודדים ששמור לי אליהם חסד אינסופי וכנראה ששום דבר לא ישנה את זה.
הרגע שריגש אותי בהופעה (מלבד הקליימקס עם הסיאמית השמאלית) היה לשמוע את הקהל, שהיה מורכב ברובו מזרים בארץ נוכריה, שואג את Clandestino יחד עם מאנו. ואם הריגוש נראה לכם תמוה, כנראה שלא התעמקתם במילות השיר.

יד ראשונה, מרופא

לפוסט הזה יש תאריך תפוגה קצר במיוחד; בדרך נס נשארתי עם כרטיס עודף להופעה sold out של מאנו צ'או בבריקסטון אקדמי ביום שישי הקרוב. הכרטיס הזה, יכול להיות שלכם במחיר עלות של 21 דרכמות בריטיות. ואם לא תרצו להראות בחברתי, זה בסדר גמור מצידי, אני הייתי עושה את אותו הדבר.
בפעם האחרונה שמשהו כזה קרה, היו לי 2 כרטיסים חינם ל-Of Montreal ולא הצלחתי למצוא אף לא חבר עלוב אחד שיצטרף. אפילו לא הצלחתי לתת את הכרטיס במתנה למישהו בתור להופעה ועד היום אני חושש מהקארמה שתנשך אותי בישבן על המחדל הזה. אנא מכם, עזרו לי להמנע משינייה האכזריות של גברת קארמה ומצאו בעלים ראוי לכרטיס הזה, אחרת הוא הולך לפח (לשאלתכם, ספסרים לא קונים e-ticket).

כסומא בארובה

ההופעה האחרונה ל-2006. אני עוד רגע מזיל דמעה. הגרעון של מונוקרייב הולך ומעמיק, כרס הבירה שלי הולכת ותופחת, והתחזית ל-2007 נראית דלה ורעועה. אז לסיום השנה החלטתי לנהוג כמו המקומיים – לפקוד ארוע הדוניסטי ולעטוף עצמי בתחושת צדקה, שהרי בכל אופן מדובר באומנים שחורים אותנטיים מהיבשת העשוקה. ולא סתם, אלא שניים – אמאדו ומריאם – שהצליחו לפרוץ את הגבולות האירופאים.
אמאדו ומריאם חסרי גיל, כלומר איפשהו בין 60 ל-400, קשה לקבוע בדיוק. הם עולים לבמה לבושים בגירסה האפריקאית של המטריקס עם משקפי שמש תואמים ומלווים בגיטריסט צרפתי, מתופף וקלידן העונים לשם איגור ופרקשיוניסטית אימתנית (איגור?) שנראית כמו הגירסה הנשית של "הטורף". דינמיקה מוזרה יש לזוג המוזר הזה. מריאם עומדת על הבמה, מבליטה כרס קטנה, ופחות או יותר, לא עושה דבר. מפעם לפעם היא משמיעה קריאות ליווי אוויליות: "Sho! Sho! Sho!" מה את מנסה להגיד, מריאם – שו-אה? שו-מר שבת? שו-קולד השחר?. וזה לא מסתיים בזה. מפעם לפעם היא מציגה את עצמה במיקרופון בגאווה "vocals: Mariam Doumbia!". סתם ככה, לא בסוף שיר או בסוף ההופעה. את יודעת, מריאם, זה קצת לא נעים כי את אישה מבוגרת ומאותגרת ויזואלית אבל אני באמת חושב שאת קצת מפגרת. לא הרבה, רק קצת.
העניין הוא שהמצב אצל אמאדו לא הרבה יותר מוצלח. גם לו יש את השטיקים שלו; "Do you feel alright?" כן, אמאדו, אני מרגיש מצויין, תודה ששאלת. אתה יכול להפסיק עכשיו. אני מבין שאוצר המילים שלך באנגלית מוגבל ושאתה לא כל כך רואה אם הקהל נהנה או לא אבל בחייך, פעמיים בכל שיר? וזה ממשיך, מדי פעם הוא פולט לקהל את משפט המוטיבציה האולטימטיבי "Are you ready? Let’s go!" מה ללכת, אמאדו? לאן ללכת? צעד מיותר ואתה נופל מהבמה חביבי.
למרות הפרקשיוניסטית המדהימה, שעוברת בין מקצבים באותה הקלות שבה אני מחליף מצבי רוח, כמעט ולא היה אלמנט אפריקאי בהופעה. היא הייתה בלוזית יותר מהכל. גירסת פסטיבל הים האדום לזוג המאליים הקשישים הללו. אני חושש שמה שהיה חסר שם הוא אלילי הנערץ מנו צ'או, הרוח החיה שהפכה את האלבום האחרון שלהם למוצלח כל כך. מה שכן, אמדו גיטריסט בלוז עם גרוב ואני לא אומר את זה בגלל שהוא עוור. למרות שיש איזושהי נטייה למוזיקאים עוורים לללכת בדרכי הבלוז. אולי הם מבואסים ממשהו, אני לא יודע.
טוב, האמת שאני קצת מחמיר עם החמדמדים האלו, הם לא היו גרועים בכלל, פשוט אחרי שתי ההופעות האחרונות שראיתי בשבוע החולף הסטנדרטים הרקיעו שחקים. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, סליחה, אני מתנצל, אם נקשיב לחצי הכוס המלאה היו רגעים ממש כיפים; הביצוע ל-Coulibaly, הביא איתו סולו גיטרה גרובי שלבד היה שווה את כל ההופעה. הייתה לי תחושה שאי שם ביוטיוב אני אמצא את אותו ביצוע בדיוק מהופעה אחרת, שהרי אילתורים זה לא לעוורים קשישים, ואיזו הפתעה, אכן מצאתי. זה נראה הרבה יותר טוב מההופעה שאני הייתי בה. אני מניח שזה ההבדל בין קהל ארגנטינאי חם ומוטרף לבין קהל בריטי דלוח ושחון. הנה לכם, מסמך אנושי מסנוור (ואל תפספסו את קריאות ה-Sho! של מריאם, שתהיה בריאה, בתחילת הקטע).