Saturday, October 13, 2007

הולנדי מעופף, תאומות סיאמיות, גאווה איטלקית והמלך הערום

זה היה אמור להיות אחד הימים המושלמים בחיי. בחוגים מסויימים של טיפוסים נאלחים נהוג לומר ש'אמור' זה שם של דג. מעניין אם הוא הולך טוב עם צ'יפס.
להופעות אני הולך הרבה, אבל הופעה של חוזה-מנואל תומאס ארתור צ'או זה חתיכת ארוע היסטורי שגרם לי להרגיש כאילו זאת ההופעה הראשונה בחיי, אני נשבע. בחודשיים מאז שקניתי את הכרטיסים, הייתי משוכנע שמשהו ימנע ממנה להגיע להופעה – נסיעת עבודה לא צפויה, מחלה פתאומית, שביתת רכבות או איזשהו אסון טבע שרק מחכה לפרוץ. לפרקים, הפכתי לפרנואיד מוחלט והאמנתי שאני עומד למות לפני ההופעה. כמה גדולה הייתה ההקלה שחוויתי כשהתעוררתי בחיים בבוקר יום ההופעה אל חופשה שדאגתי להזמין מבעוד מועד. לא רק שעדיין הייתי בין החיים אלא גם ההולנדי המעופף, אותו איש יקר שהכיר לי בערבות אריזונה את מאנו צ'או לפני 8 שנים, קפץ לביקור במיוחד להופעה. סגירת מעגל מרגשת (ומלאה בארומה הומו-ארוטית, אני יודע). לפני שיצאתי מהבית נשאתי תפילה קטנה לאלוהי האנדרגראונד שישמור על הויקטוריה ליין והתחלתי בצעידה לתחנה. מרוב התרגשות, השארתי את הכרטיסים בבית, אבל אל דאגה, מכיוון שאני מסוג האנשים שבודקים כל 5 דקות אם הכרטיסים עדיין במקומם, גיליתי את העניין בזמן. כל כוחות הרשע בעולם לא הצליחו להתנכל לי. האמנם?
ובכן, כמו שאמרתי, להופעות אני הולך הרבה, אבל מה שקרה בבריקסטון לא היה דומה לשום דבר שראיתי קודם. אפילו בלקן ביט בוקס לא התקרבו לזה. הקהל היה מורכב מערב רב של תרבויות, מינים, צבעים וגדלים, שיכורים ברובם, ולכולם דבר אחד במשותף – הערצה עיוורת וטוטאלית ללטיני אחד קטן ורדיו הבֶּמבָּה שלו. היה סוג של אנרגיה באויר, שנוצרת יש מאין במצבים בהם אוסף של אנשים חדורי אמונה מתגודדים יחדיו. קצת כמו הסוציאל נשיונליסטים בשנות ה-30 בגרמניה, אבל הפעם עם כוונות חיוביות הרבה יותר. עוד לפני שבכלל התחילה ההופעה, כבר היה קשה לעמוד באופן יציב. בריכת גלים אנושית. משמאלי עמדו שלישיית איטלקים שיכורים, שנראו כמו הגירסה הגאה לחוליגנים של כדורגל. מחזה חמוד במיוחד. אחד מהם סיפר לי בצעקות על כמה שהוא התחנן לחופשה מהבוס שלו בשביל לראות את ההופעה, וכשהוא לא קיבל אותה הוא פשוט החליט ללכת בכל מקרה כי בכל זאת, לא כל יום מאנו מגיע ללונדון.
”Its going to be VERY gay tonight!!!" הוא הכריז. "כולם פה דפוקים לפחות כמוני" חשבתי לעצמי מחויך, מתעלם לחלוטין מהעובדה שהבחור מנסה למצוא את דרכו אל 'ליבי'. יקירתי וההולנדי עמדו בצד משועשעים, נהנים לראות אותי כושל בנסיונותי לנער את הבחור מעלי. כמלאכיות עליון, הופיעו מולי לפתע תאומות סיאמיות ענוגות שהופרדו בצורה מושלמת, וחצצו ביני לבין לוגמי המקינטות לתמיד. עוד לפני שהספקתי להודות ולהציע להם גמול הולם מאנו צ'או עלה לבמה.
את רוב השיר הראשון לא ממש שמעתי בגלל השאון האדיר שהיה בקהל. בריכת הגלים הפכה בין רגע לצונאמי גועש. וכך מצאתי את עצמי ניתז ממקום למקום, מתפלש בזיעה בינלאומית שכמותה רק זונות בערי נמל לחות במיוחד זוכות לספוג. בשיר השני הייתי עסוק בלקפוץ ולרקוד יחד עם עדר של אחוזי אמוק. בשיר השלישי, בעודי עושה ככל שביכולתי לשרוד, משהו מעכיר שלווה חלחל לי לתודעה – משהו פה לא עובד. הווליום מוגזם, המוזיקה התאבכה לכדי ענן של רעש שבקושי אפשר למצוא בו את הקול של מאנו, הסאונד היה זוועה ובכלל, לאן נעלמה ההפקה הגאונית והעושר המוזיקלי? ואיפה החצוצרות, לעזאזל? המוזיקה שלו הופשטה לגרסת הרחוב האגרסיבית שלה והוקרבה על מזבח הגוד-טיים. כשניסיתי להתרכז לרגע ברצינות במה שאני שומע פתאום הבנתי שכל מה שיש פה הוא אוסף של מעברים כמעט בלתי אפשרי בין פאנק לרגאיי לפאנק וחוזר חלילה. לא הרבה אינטלגנציה מוזיקלית, אבל ציון 100 עגול בהתחרעות מול קהל. אל תבינו לא נכון, זה לא שפתאום באמצע ההופעה החלטתי לנתח את מה שקורה מולי ולהסיק שזה לא מוצלח אלא פשוט אחרי ההתלהבות של כמה השירים הראשונים זה פשוט, נו, לא היה ממש כיף גדול כמו שקיוויתי שיהיה. בשלב די מוקדם יקירתי נפרדה לשלום ופרשה אל אחורי הקהל. אלמלא שתי התאומות שבחרו לחכך את ישבנן הענוג בי, כל אחת בתורה, במודע ובמכוון (שכה יעזור לי האל), אולי הייתי מצטרף אליה לנסות ולשמוע אם משם אפשר להנות מההופעה. אבל כאמור – פוגרום זה פוגרום.
באיזשהו שלב רציתי לזעוק: "המלך ערום! המלך ערום!" בנסיון לשכנע את כולם שמגיע לנו יותר מזה. למעשה, אפילו צעקתי את זה בקולי קולות אבל קולי נבלע בהמולה ההיסטרית ומעבר לכך, מלך הבונגו באמת היה כמעט ערום על הבמה, כך שאף אחד לא היה מבין מה אני רוצה.
כשיצאתי מההופעה הייתי מוצף תחושת אושר מהולה בעצב, או אולי עצב מהול באושר. התאומות נעלמו כלעומת שבאו, האיטלקים שבו בלי חולצות ועם מבטים שיכורים עוד יותר. את שברי ההולנדי הייתי צריך לאסוף בזהירות מהרצפה אחרי שאיבד שמיעה באחת האוזניים. לא הייתי אמור להיות מופתע מכל מה שקרה – הרי אלבום ההופעה שלו נשמע די דומה למה שהייתי עד לו, ולמרות זאת עמוק בתוך תוכי ידעתי שלא בתחושה כזאת היה אמור להסתיים הערב. במחשבה שניה, אולי זאת הרגישות המוגזמת שלי. אולי זאת הנאיביות שבי שגורמת לי לחשוב שאפשר לזהות מראש רגעים שיחרטו כבלתי נשכחים. או אולי פשוט לא שתיתי מספיק. לא חשוב. הוא עדיין אחד האומנים הבודדים ששמור לי אליהם חסד אינסופי וכנראה ששום דבר לא ישנה את זה.
הרגע שריגש אותי בהופעה (מלבד הקליימקס עם הסיאמית השמאלית) היה לשמוע את הקהל, שהיה מורכב ברובו מזרים בארץ נוכריה, שואג את
Clandestino יחד עם מאנו. ואם הריגוש נראה לכם תמוה, כנראה שלא התעמקתם במילות השיר.

2 comments:

ערן said...

אין מה לעשות, ידידי; כדי לכתוב פוסטים מושלמים צריך לסבול...

rachel said...

חחחח ממש הצחקת אותי!
במיוחד החלק עם אלוהי האנדגראונד