Friday, October 26, 2007

רק על עצמי לספר ידעתי

נראה שתדירות הכתיבה שלי פה, שהולכת ופוחתת, לא באמת מושפעת מכמות המוזיקה שאני נחשף אליה. אם הייתי כותב על כל מה שמתנגן דרך הרמקולים שלי בחודשים האחרונים, הייתי יכול להוציא חוברת קטנה. אני חושב שמה שמניע אותי לכתוב הוא דווקא החיבור המוזיקלי לחוויות היומיומיות אך כשברוב ימות השבוע אני נרקב על הספה בסלון תוך בהייה במסך הלפטופ שלי, אלה לא בנמצא. אפילו על מזג האויר אין לי מה לספר מכיוון שברוב הימים שאני מתעצל אפילו לפתוח חלון, שלא לדבר על לצאת החוצה (השמועות מדברות על ימים יפים בשביל התקופה הזאת בשנה). כל מה שאני יכול לתרום כרגע הן תובנות בשילינג על דפוסי צריכת מוזיקה של 8-10 אלבומים ביום לפחות. לגזור ולשמור בפח.
אם בבקרים נורמלים, בימים כשהייתי יוצא את ביתי לעבודה, הייתי לרוב פותח את היום עם אלבום שיפיח מעט חיים בגווית הבוקר שלי כדי שאוכל לפסוע עד תחנת הרכבת, היום הדרישות שלי השתנו. הבוקר כמעט תמיד נפתח עם המקבילה המוזיקלית של שמיכת פוך מנוצות אווז שמנמן, בעליו של כבד טעים במיוחד. כשאני לוגם את הקפה של הבוקר באיטיות, ומביט מהחלון, כל מה שאני זקוק לו הוא פסקול שיגרום לעלים הנושרים לצנוח בהילוך איטי בדרכם מטה דרך חבלי הכביסה העמוסים לעייפה של השכנה הפולניה שלי (ע"ע "הקוּרבָה"). משהו סתוי מובהק אך חובה שלא יהיה מדכא ובוודאי שלא שמח מדי. אין שום סיבה לחגוג את סוף השינה. למזלי הרב, הספריה המוזיקלית שלי מתרחבת כדי להתאים עצמה לדרישות המגוכחות שלי שהופכות אותי קשה לתחזוקה מוזיקלית.
אחת התוספות האחרונות הוא Knives Don’t Have Your Back, אלבום הסולו הראשון של Emily Haines, שאליו הגעתי באיחור בזכות הקליפ היפהפה הזה. בהרכב שמלווה אותה באלבום הסולו הראשון שלה, אפשר למצוא חברים מכל הקליקה הקנדית; Stars, Broken Social Scene, Sparkle Horse ו-Metric שעם כולם שיתפה פעולה בעבר. האלבום מזכיר לי את Elysian Fields הנפלאים (שמככבים אצלי בהרבה לילות ובקרים אחרים). הקול של אמילי מלנכולי עם שמץ של אופטימיות, כיאה לשעות הבוקר. יחד עם הפסנתר העגמומי, השירים מתחברים לכדי רצף אחד שלם שקל להכנס אליו וקשה לצאת ממנו.

Emily Haines – Our Hell
Emily Haines – Mostly Waving

אלבום אחר שבא לסתיו הוא Tearing Sky של Piers Faccini, סינגרסונגרייטר שבכל פעם שאני הוגה את שמו, אני נתקף בדחף עז לפסטה ברוטב שמנת ועגבניות וכוס ריוחה גרנד רזרבה 2002. הרכות האינסופית בקול שלו יחד עם הגוון הבלוזי שמאפיין את המוזיקה שלו הופכת אותו בעיני לאחד היוצרים המעניינים ביותר בים של סקנדינבים (בלי להזכיר שמות) שגובלים בלהמאיס את הז'אנר.

Piers Faccini – Sharpening Bone
Piers Faccini – If I

בפרקים הבא, אם תרצו, אספר על פסקולים שנועדו להתגבר על רעשיהם של שני זאטוטים פולנים חסרי חינוך ובו זמנית להתאים לתה ועוגיות של אחה"צ. אומנות של ממש.

4 comments:

ל. said...

ממ, כיף.

atar said...

האלבום הקודם של
Piers Faccini
הרבה יותר עושה לי את זה..

Shachar said...

עטר - זאת השווצה או המלצה? אני לא בטוח שהבנתי

atar said...

המלצה :)
אם אני משוויצה
אני אומרת שאני משוויצה