ערוך אך לא בהכרח מוכן

יומיים בלבד אחרי מאנו צ'או חזרתי שוב לבריקסטון אקדמי. הפעם היו תורם של The Editors לנסות ולהפוך אותי למאושר קצת יותר. הרגשתי כמו חייל שחוזר אל שדה הקרב; זעקות כאב האוזניים של ההולנדי הדהדו בראשי וריח הזיעה המתוקה של התאומות הסיאמיות עלה באפי. כל זה לא יחזור, אמרתי לעצמי. ולמה שיחזור? הקהל היה מורכב רובו ככולו מחנוני בריט-רוק אנגלים ולבנים, בני מעמד הביניים הגבוה. אין סיבה לחשוש מבחורות שיתחככו בי הערב, אני לא בצבע הנכון. וגם אם הווליום יהיה מוגזם, הוא לא יחדור את אטמי האוזניים המרהיבים שלי (אחרי שנתיים הגיע הזמן להתחיל לשמור על האוזניים שלי, אם אני מצפה לחיות פה עוד כמה שנים).
וכך בדיוק היה. האדיטורז נתנו את ההופעה הכי צפויה ומדוייקת כשכל פריטת גיטרה מנייריסטית, אחיזה של המיקרופון ושירה אמוציונלית נראו אותנטיים כמו חזה מסיליקון וספונטניים כמו ההצגה ה-500 של "צלילי המוזיקה". לאטמי האוזניים שלי לא היה שום שימוש שהרי הסאונד והווליום היה מושלמים כצפוי. הקהל מצידו, מחא כפיים במקומות הנכונים, קפץ בדיוק מופתי כשנדרש לעשות כך, קרא ללהקה לחזור להדרן כשהסתיימה ההופעה, והתפזר לביתו בסדר ובזריזות לדוגמא מיד לאחריה.
אם להיות הוגן, אין לי שום דבר נגד האדיטורז. האלבום האחרון שלהם מבריק וגם ההופעה לא הייתה רעה בשום אופן, אולי קצת לא מלהיבה. אני חושב שבסך הכל עדיין לא התגברתי על הערב האבוד עם מאנו צ'או. כנראה זה היה מוקדם מדי בשבילי לנסות ולצאת עם אחרים מהר כל כך.
עם או בלי רגשות מעורבים, מה שאני מאוד אוהב באדיטורז הוא היכולת שלהם ליצור מוזיקה עם סאונד דיסטנקטיבי שגורם לך לזהות אותם מסאונד של ריף גיטרה אחד. אם לא הייתי יודע שהשיר הבא הוא גרסת כיסוי, הייתי מוכן להשבע שהוא שיר מקורי שלהם (מה שהופך אותו, ככל הנראה, ליופי של קאבר).

The Editors – Lullaby:: The Cure cover