Monday, October 22, 2007

קארמה, פוליס

יום שבת 18:30 בערב. אני שרוע על הספה בסלון, מנסה עדיין להתאושש מה-Gosht שאכלתי בצהריים כשהטלפון מצלצל (האם זאת אמא שלי בטלפון?). אני מנסה להתעלם מהמטרד וקובר עצמי עמוק בתוך הכריות, מלטף את הכרס התפוחה שלי ומנסה להרגיע את עצמי לכדי נמנום.
"אתה רוצה ללכת להופעה של פוליס הערב בוומבלי? לחבר יש זוג כרטיסים שהוא מציע בחינם. אנחנו צריכים לצאת בערך עכשיו בשביל להיות שם בזמן" אומרת יקירתי בטון כמעט משועמם. הרגע שאליו אני מתכונן כל החיים הגיע. לא איבדתי עשתונות ומיד הגבתי בקור רוח. "זנק! זנק! זנק! 7 דקות ליציאה!!!" צרחתי עליה כמשוגע, תוך כדי ריצה אחוזת אמוק לחדר להתלבש. האימונים שעשיתי במשך כל השנים הוכיחו את עצמם ברגע האמת ויקירתי אף הגדילה ושברה את שיאה האישי כשהתלבשה, התאפרה ושטפה את שארית הכלים ב-06:38 דקות. הקארמה החליטה לפנק אותי באמת, ובנוסף לזוג הכרטיסים במקומות שלא יאמנו, העניקה לי גם אוטובוס שיקח אותי מפתח הבית עד וומבלי בדקות. מעניין מה היא עוד תרצה ממני בתמורה. כשהגענו לשם ניסיתי להבין איך ולמה נפלו הכרטיסים לידינו. מסתבר שהבעלים המקוריים שלהם, העדיף לצפות במשחק הראגבי של אנגליה מול דרום אפריקה שהיה באותו הערב (והסתיים בהפסד צורם לאנגלים). גם אם אמא שלי הייתה מגיעה לבדה לשחק בגמר ה-
N.B.A מול הניו יורק ניקס (כמו חני והצביקאים) עדיין הייתי בוחר ללכת להופעה ולא לראות אותה מנצחת בשלשה היסטורית עם הבאזר
The Police
היא אחת האהבות הראשונות שלי וסטינג הוא אחד האומנים הבודדים בחיי שאי פעם היה לי פוסטר שלו, כך שלראות אותם היה להגשים חלום קטן. ה- Wembley Arena שונה מכל מקום אחר שראיתי בו הופעות עד היום; ענק, מסודר, נקי ויש בו הרבה, הרבה זקנים. מצבי הגריאטרי הוא לא סוד, אבל ביקור בוומבלי ארנה הראה לי שהתהום עדיין עמוקה ויש עוד הרבה לאן להדרדר. אוסף מכובד של אנשים איטיים, כבדים ועייפים שאלמלא היו מסתירים להם, עוד היו צופים בהופעה בישיבה. אך אל דאגה, בין 50000 האיש שהיו שם, היה קומץ של חוליגן(ים?), שעבדכם המיומן בראשם, שרקדו, שרקו ומחאו כפיים גם כשלא היה צריך. כשפוליס התחילו לנגן פרצתי החוצה מהשורה בה ישבתי והשתחלתי במעבר בין השורות, בין אחרוני האנשים שעדיין לא מצאו את מקומם, קרוב לבמה ככל האפשר.
אם הייתי איש משתפך הייתי עוד עשוי להתלהב מהעובדה שאגדות חיות כמו סטינג, אנדי סאמרס וסטיוארט קופלנד עומדים במרחק זריקת תחתונים ממני, אבל אני בא מאסכולה אחרת. אני פה בשביל המוזיקה, ואני חייב להודות שקיבלתי את כל מה שבאתי עבורו. אני מביט באנשים האלה על הבמה והם לא נראים כמו אוסף חטיארים שבא לקושש עוד כמה מילוני פאונדים לזכר ימים עברו אלא יותר כמו להקה שלא הפסיקה להיות רלוונטית אפילו לשניה אפורה אחת. חסרי גיל (השיער האפור והמשקפיים של קופלנד נראים כמו תחפושת) ועם השפעות זמן שרק הפכו את הביצועים למעניינים ומאתגרים יותר הם נותנים שואו כל כך... מושלם? הכל פשוט נפל למקום הנכון – הסאונד מופלא, הווליום מדויק, התאורה מרהיבה, הבמה נראית כמו רובוטריק שמשנה זוויות וגבהים בזרימה בלתי מורגשת בין שיר לשיר ומעליה מסכי ענק מפוארים. אבל מה שהאפיל על כל זה הייתה תגלית ביולוגית-אסטרונומית מרעישה: לגורדון סאמנר זורחת השמש מהתחת. אני חושב שאני עומד לקנות שוב פוסטר שלו ולתלות אותו בחדר השינה שלי מעל המיטה. איזה קול שמיימי, איזו כריזמה וכמה מדהים נראה הבן זונה המזדקן הזה. הזרועות השריריות שלו והגופיה שמראה שאין זכר אף לא לכרס הקטנה ביותר הן התרסה בוטה בפני הקהל המוזנח לגילו (מלבדי, כמובן). רק קצת פחות שובה ממנו, היה האדון קופלנד שהגן בקלילות על מקומו כאחד מחמשת המתופפים האהובים עלי בכל הזמנים. גם מר סאמרס לא אכזב ואפילו הצליח להפתיע (אותי) בכמה סולואים ארוכים ומשובחים, מהסוג שנותנים להופעה ערך מוסף והופכים אותה לאחת במינה.
אחרי שלושה שירים בקדמת הזירה, איש גדול עם וסט שעליו כתוב "
Steward" טפח על כתפי בעדינות. אחרי שהבנתי שהוא לא עומד להגיש לי בירה ובוטנים, עשיתי את דרכי חזרה בבושת פנים לשורה ולכסא שלי והמשכתי לפזז משם. בשיר הרביעי שמתי לב שמתחילת ההופעה לא רק שאני מכיר כל תו ותו בכל שיר אלא שאני, האיש שמתכחש לקיומם של טקסטים בשירים, לא מפסיק לשיר לשניה אחת. המילים של פוליס נחרטו עמוק בנפתולי נפשי הרעועה, מבלי שבכלל ידעתי. ככל הנראה תוצאה ישירה של בילוי עם חוברות של דיסקים מול מרים-וובסטר בילדות.
בין ההדרן הראשון לשני, קרה דבר מוזר. חלק מהקהל התחיל לעזוב ממש כאילו מכבי ת"א מפגרת ב-23 נקודות מול ריאל מדריד 2 דקות לסיום. חבורה של בהמות מדושנות. אני מכיר כמה אנשים שהיו ראויים לקבל בחינם את הכרטיסים שלהם. בכלל הקהל, כמעט ולא היה מורגש ביחס לגודלו. מסה כזאת של אנשים הייתה צריכה להעיף את הגג של הארנה ולא לזמר את רוקסן כמו חבורת ריקודי עם לצלילי "
זמר זמר לך".
אני מניח שבעתיד הקרוב יצא
DVD שמתעד את אחת ההופעות. בינתיים תאלצו להסתפק בבוטלג נפלא של אחת ההופעות מהסיבוב של 2007 שהסתיים בשבת האחרונה (הנה חמישה נוספים אם אתם זקוקים לעוד אחת, שתיים, שלוש, אני, אחשוורוש).

The Police – Synchronicity II:: Live at Anheim 21-06-2007

אבל הביצוע הטוב ביותר בכל הזמנים לשיר של פוליס הוא בכלל זה:

2 comments:

candy said...

אתה קורע אותי מצחוק

Yuval said...

גילוי נאות - קראתי רק את הפסקה הראשונה ונשברתי.

יודע איך מכיילים מכשיר מדידה? מסתכלים על הקריאה שלו לערך שידוע מה הוא, ומשווים.
אז מה היא הופעה של פוליס? חלום ילדות ורגע שאתה מחכה לו שנים או ארוע מאוס והמוני בפארק שאתה נמנע ממנו, בטח עבור להקת זקנים שעבר זמנה? או במילים אחרות, וסליחה על האאוטינג, האם זה הבלוג שמוציא ממך התלהבות כזו, או אני שמוציא ממך דכאוניות כזו? (זה בסדר, לאחרונה זה גם מה שאני מוציא מעצמי). ואולי הפתרון הפשוט הוא שאפשר להוציא אותנו מחולון אבל לא את חולון מאיתנו, ולחינם חוקים משלו (ומבצע זה מבצע, ופוגרום זה פוגרום וגו). בקיצור,
הלכתי לאיבוד בין ד"ר ברטשטיין ומיסטר שון, ואני מתנצל מראש אם כרגיל הפכתי בדרך לנביא הזעם של הבלוג. נו, שויין. ובפאייה וסנגריה ננוחם.