שלושים מעלות בפוך

"ומה בא אחרי הגשם?"
"פטריות?"
"לא, טיפשון, תחשוב חזק"
"אני לא יודע. לא רוצה לשחק במשחק הזה"
"אוקיי, מה יש מעל העננים האפורים? את זה אתה כבר צריך לדעת..."
"שמש צהובה?"
"בדיוק, מתוק שלי. אף פעם אל תשכח את זה, מעל העננים האפורים יש שמש צהובה"

אמנם הטקסט הזה וודאי נשמע כאילו הוא לקוח מתוך דיאלוג עתידי בין יקירתי ויוצא חלצינו הקרב בבעיטות ענק, אבל למען האמת אני הוא דמות הבכיין בדיאלוג קורע הלב הזה.
בתנוחה עוברית, על הספה בסלון, בוהה החוצה מהחלון, מתעלם מחובותיי החברתיות ואף מוותר על זכותי הבסיסית לצאת את הבית אפילו בסופי שבוע. גם נסיונות הדיבוב של יקירתי לא מצליחים לגרום לי לחזור ולהאמין שהשמש תחזור אי פעם. אולי, עוד 100 שנים, היא תגיח למספר דקות. עד שזה יקרה אני בוחר להתבצר בפוך שלי ולעטות על עצמי מחממי אוזניים ולב.

אם כבר גזרת על עצמך גלות בתוך ביתך, מה יכול להיות טוב יותר מאולד סקול צ'יל אאוט. פעם הייתה תקופה שהמילה צ'יל אאוט לא הייתה נרדפת למוזיקת בתי קפה או סוף שבוע רגוע (או שמא עלי להתחכם ולומר גרוע). יכול להיות שהתקופה הזאת הייתה שבוע או שבועיים, אבל דאמ איט, זאת הייתה יופי של תקופה. והנה באים להם Bazoo Bajou, צמד גרמני, ומוציאים להם את Grains, אלבום צ'יל אאוט שבא היישר מ-99'. אם Dust My Broom, האלבום הקודם שלהם מ-2005, טען לכתר אלבום חוף הים המושלם, אזי האלבום הנוכחי הוא גיבור חדר השינה המעורר לשנה זאת עד כה. לא חודר, לא מהפנט, לא קורע, לא מרגש אלא פשוט נעים. נעים מאוד. כל כך הרבה פעמים זה בדיוק מה שאני צריך מבלי שאני בכלל יודע.

Boozoo Bajou – Grains
Boozoo Bajou – Same Sun

וכשכל גופי רך כמו קרואסון והמסע לעבר כבר החל, אני מפקיד את המושכות בידיהם של I Monster. מפלצות יכולות להיות חברותיכן הטובות ביותר אם רק תתנו להם צ'אנס, בפרט אם הן מפלצות רטרו. אחרי יותר מחמש שנים מאז האלבום הקודם, Neveroddoreven, צמד המפיקים משפילד מוציאים את ראשם מהארון בו הסתתרו ומשחררים סינגל ראשון מאלבום חדש. אם יורשה לי לצטט את הגרדיאן שאחת לכמה שבועות כותב ביקורת אלבום שאני מסוגל להבין את כל הרפרנסים המוזיקליים שלה (שלא לדבר על האנגלית): "זהו בדיוק הרטרו פופ השמח שמארק רונסון אמור לעשות אבל לא עושה". אני דווקא חשבתי על האחרון של Pepe Deluxe, בחרו את הניים דרופינג שמתאים לכם יותר.

I Monster – A Sucker for Your Sound

וכך, נותרתי תקוע בעבר, בלופ על סינגל בודד, ממתין לאלבום הבא שיבוא ויקח אותי למקום חדש. בינתיים טוב לי פה בכורסא, שקוע במחשבות מנומנמות על משפחת אווזים עירומה מנוצות שעלי להודות לה כשנפגש.

פרח בקנה

ניחוחות של התרגשות באויר. לא, אלה לא קינגס אוף לאון, לא ארקייד פייר וגם לא אנדרו בירד (אני היחיד שלא מצליח להתרגש מאף אחד מהאלבומים החדשים שיצאו לאחרונה? להוציא את קלאוד קאלט כמובן). הריחות שמגיעים לאפי נושבים מכוון לא לגמרי צפוי. אחרי שקט ממושך בן 4 שנים, Cinematic Orchestra מוציאים אלבום חדש, Ma Fleur, בסוף מרץ (או בתחילת מאי, תלוי את מי שואלים). כל הזמן הזה בלי שום דבר חדש יצר בי לא מעט סקרנות, אני חייב להודות. הסיבה לכך היא שבין כל הזבל הנו-ג'אזי, האלקטרו-ג'אזי והפיוז'ני שמייצרים בעולם בשנים האחרונות, התזמורת הסינמטקית מפוצצת בכשרון ומצליחה ליצור את אחד החיבורים הכי אינטיליגנטים, מרתקים ונו...נכונים, אתם יודעים.
המפתיע בכל הסיפור הוא שהאי.פי. שיצא ממש עכשיו די ריסק אותי; שלשום בבוקר ניגנתי אותו בפעם הראשונה רגע לפני שיצאתי לעבודה. רק בדרך נס הצלחתי לגרור את עצמי ממעמקי הספה בסלון החוצה אל תחנת הרכבת. הרגשתי כאילו מישהו חיבר אלי בחבל אבן כבדה לרגל ודחף אותי למים. צללתי למטה בסוג של שקיעה מהירה הרבה יותר מזאת שהגוף מצפה לה. לא קל. מסתבר שהאלבום כולו יעסוק בדכאון ואובדן. אני לא יודע אם לבכות או לבכות.
לא הצלחתי להתאפק והעלתי את האי.פי. במלואו. נא לשמור במקום קריר אפל ולצרוך רק שיר אחד, 3 פעמים ביום.

The Cinematic Orchestra - To Build a Home (Edit)
The Cinematic Orchestra - Breathe
The Cinematic Orchestra - Colours