חיה חדשה

לא בכל יום אני מגלה שהופעה שנכחתי בה הוקלטה לאלבום חי. ולא סתם הופעה, The Cinematic Orchestra ב-Royal Albert Hall. אחת מהמרגשות שראיתי. עד דמעות. ממש כמו אחרי ההופעה, גם עכשיו אין לי את המילים לתאר אותה, אבל יש לי, וגם לכם, את המנגינה.

פרח בקנה

ניחוחות של התרגשות באויר. לא, אלה לא קינגס אוף לאון, לא ארקייד פייר וגם לא אנדרו בירד (אני היחיד שלא מצליח להתרגש מאף אחד מהאלבומים החדשים שיצאו לאחרונה? להוציא את קלאוד קאלט כמובן). הריחות שמגיעים לאפי נושבים מכוון לא לגמרי צפוי. אחרי שקט ממושך בן 4 שנים, Cinematic Orchestra מוציאים אלבום חדש, Ma Fleur, בסוף מרץ (או בתחילת מאי, תלוי את מי שואלים). כל הזמן הזה בלי שום דבר חדש יצר בי לא מעט סקרנות, אני חייב להודות. הסיבה לכך היא שבין כל הזבל הנו-ג'אזי, האלקטרו-ג'אזי והפיוז'ני שמייצרים בעולם בשנים האחרונות, התזמורת הסינמטקית מפוצצת בכשרון ומצליחה ליצור את אחד החיבורים הכי אינטיליגנטים, מרתקים ונו...נכונים, אתם יודעים.
המפתיע בכל הסיפור הוא שהאי.פי. שיצא ממש עכשיו די ריסק אותי; שלשום בבוקר ניגנתי אותו בפעם הראשונה רגע לפני שיצאתי לעבודה. רק בדרך נס הצלחתי לגרור את עצמי ממעמקי הספה בסלון החוצה אל תחנת הרכבת. הרגשתי כאילו מישהו חיבר אלי בחבל אבן כבדה לרגל ודחף אותי למים. צללתי למטה בסוג של שקיעה מהירה הרבה יותר מזאת שהגוף מצפה לה. לא קל. מסתבר שהאלבום כולו יעסוק בדכאון ואובדן. אני לא יודע אם לבכות או לבכות.
לא הצלחתי להתאפק והעלתי את האי.פי. במלואו. נא לשמור במקום קריר אפל ולצרוך רק שיר אחד, 3 פעמים ביום.

The Cinematic Orchestra - To Build a Home (Edit)
The Cinematic Orchestra - Breathe
The Cinematic Orchestra - Colours