Thursday, December 17, 2009

אי בודד

מייל אורח של חבר אלמוני שרוצה לפרוק מעל החזה עול של חצי שנה באירלנד:

הכותרת המקורית היתה אחד עשר יום למניאק. עכשיו נשארו רק חמישה. בשבוע האחרון לא היו לי כוחות להמשיך לכתוב כאן שום דבר. הייתי עסוק במסיבת כריסטמס מטופשת ועתירת אלכוהול ובטיול פרידה מצידו הדרום המערבי של האי הארור הזה.

בחיים שלי אבל באמת בחיים שלי, לא שמחתי לחזור הביתה כ"כ. לחזור לת"א, המלוכלכת, המזיעה, הרועשת, הצפופה, המוצפת קטנועים מחורבנים. אבל פתאום מכאן, מהקדרות האין סופית הזו בדבלין, הכל נראה אחרת. במחשבה שניה, אני יותר שמח לעוף מכאן, לדעת שאני יוצא ולא חוזר, פחות אכפת לי לאן אני נוסע, העיקר שתיהיה שם שמש ושהאנשים יפתחו את ליבם.

עד היום, הייתי נוסע לטיול או ל"נסיעת עסקים" בעולם ההייטק המופרך או למסע של עבודות זמניות וטיול ביחד ואף פעם לא רציתי לחזור. תמיד חשבתי לעצמי איך הכל יכול להראות אחרת. כשהאויר קריר וכשלא מזיעים, כשהאנשים לא נדחפים לך בתור, כשיש רכבת תחתית ובחורות עם סגנון. כשיש מלא הופעות כל הזמן ואהבת אמת לשתייה.

יצאתי בסערה, אני חוזר כסחבה. סופר את הימים, כמו לפני השחרור מצה"ל. נא לא להרים גבה ולחשוב בבורות "יש מלא פאבים", "יש מוסיקה שמחה" , "אנשים מאד חברותיים". שקר לתיירים. האמת (שלי לפחות) היא שמשהו במקום הזה סגור. סגור-אטום-כבד-מדכא-טפשי-משמים-מעיק. נלחמתי בכל כוחי אך הפסדתי. ועכשיו אני משתדל להנות הנבטת שעועית מש ואזוקי.

אולי הכל בגלל הבחורות. ללא טיפת סקס אפיל. אלא אם כן כתפיים רחבות, רגליים שמנמנות (או סתם שמנות) שמתעקמות פנימה תוך כדי הליכה על עקבים בלתי אפשריים ומחשופים גועליים שאתה בהחלט לא רוצה להחשף אליהם עושים למישהו טוב. חוסר טעם מכעיס. מכעיס ומקומם.

בכל אופן, זה לא התחיל כ"כ גרוע כמו שזה נשמע (ועכשיו הרבה יותר גרוע ממה שזה נשמע).זה התחיל עם הרבה תקווה ורצון. ביולי מצאתי את עצמי קופץ בבוץ ונרטב בגשם בפסטיבל Oxegen , מזיל דמעות של אושר והתרגשות בהופעת האיחוד של Janes Addiction.

פרי פרל כמחווה לעם השתיינים האירי שתה וויסקי על הבמה ונתן הופעה כאילו היה בתחילת הקריירה. הסאונד היה מעולה וכל מה שאנסה לכתוב כאן לא יצליח לתאר את השמחה המוטרפת שאחזה בליבי ובנפשי ובשאר כמה אלפי אנשים באירוע הכ"כ מיוחד הזה. הלב נסק גבוה גבוה, הרבה מעל העננים גדושי הגשם. חוץ מזה ניתן לציין לטובה את Nick Cave שנתן הופעה במקביל להופעה של Kings of Leon. אינפלציה של הופעות.
בפסטיבל הזה, ישנים באוהלים. ומסתבר שבקרב בני נוער אירים שתויים במיוחד נפוץ מנהג קפיצה על אוהלים כאילו היו טרמפולינות. בשש בבוקר קמתי בחרדה כשהאוהל קורס עלי ומלמולי שיכורים ברקע. צעקתי משהו והם הלכו. כאילו שהייתי יכול לעשות משהו אם הם היו מחליטים להמשיך.

אולי הכל בגלל מזג האויר האפור העמוק, הרטוב והקר שבאמת מדכא. מחסור ממושך בקרני שמש שגורם כאן גם למקומיים להתאבד במסווה של תאונות דרכים רק כדי לקבל את כספי הביטוח, אולי הכל בגלל הכנסיה הקתולית שהגדירה שלזיין בחורות זה אאוט אך לזיין ילדים צעירים ורכים זה אין. אולי זה בגלל שהאנשים אומרים כאן Fecking במקום Fucking כבדרך אגב. כמו חלום הבלהות של קיפי בו האנשים מדברים שפה מוכרת אך למרות זאת אינם מובנים בכלל.

פסטיבל Electric Picnic בתחילת ספטמבר לא הצליח להציל את המצב. (אם כי ראויה לציון במיוחד הופעה סוחפת של Lamb)

ומשם העניינים החלו להדרדר באמת. בחודשים האחרונים עסקתי במהות הקשר בין חוסר בזקפה לבין מחסור בחיוכים. או בקשר בין מחסור בחיוכים למהירות הרוח ומידת אי הנוחות הנגרמת בזמן המתנה לאוטובוס כשמזג האויר משתין עליך בפרצוף ומכל הכיוונים (בניגוד לתוכניות שלי, אין כאן רכבת תחתית ואין כאן אף פעם מחסה מהגשם התמידי בתחנות האוטובוס). ובקשר של כל הנ"ל לתופעת הכמרים הפדופילים שהולכים ונחשפים כאן באי.

אוקטובר הביא איתו את מסיב אטאק בדבלין ואת הפיקסיז בלונדון אך כל התרוממות הרוח שקעה במהרה למראה הבחורות בדבלין שעדיין התהלכו להן בעקבים מבחילים על מרצפות האבן בטמפל בר (וגם בכל Fecking מדרכה אחרת). נובמבר הביא איתו בעיקר הרבה קור, מעט העלים הצהובים אדומים שנותרו החלו אוזלים מהעצים ואני ברחתי להפוגה מזרח תיכונית בברצלונה בתואנה של הופעה של דפש מוד. דצמבר כבר היה ממש דיכאון אמיתי כמו ערפל אפור כהה שהתפשט לי בגוף. חוץ מערב אחד קסום עם הפוגס (The Pogues) בדבלין. שיין מקגואן עדיין חי, ללא שיניים בכלל, בקושי עומד אך מלהיב את הקהל המקומי בקסם השיכורים שלו ובקולו החסון והחורק כאחד. ובאמת שהתרגשתי שפתיתי נייר מטופשים ירדו על הבמה בההדרן השלישי – Fairytale of New York וכל מיני אנשים אלימים למראה התחבקו לכבוד הקריסטמס. ביציאה מהאולימפיה (The Olympia Theatre) הקסם היה חזק כל כך שהמדרכות השחורות הרטובות ופסי הצבע הצהובים שבסמטא נצצו אלי כמו בחלום. בעצם, זה היה החלום שהביא אותי לכאן טוב היה להיזכר בו לפני שאגיד שלום ולא להתראות.

חוויה מוזיקלית עשירה היתה כאן. השאלה שנשאלת היא האם היה שווה לסבול את כל השאר. לכאורה לא, אבל בעצם כן. המוזיקה נצחה, רק בכמה נקודות.


3 comments:

shoegazer said...

מוזר. חייתי שנה באירלנד והחוויה שלי את המקום היתה פחות סגרירית( והאמת, פחות מוזיקלית
)
פחות בדבלין, יותר בגאלוויי. והירוק ירוק הזה שמסחרר לך את העיניים כל הזמן.

פרי פארל נראה בשיאו

עידו שחם said...

הייתי בטיול של שבועיים באירלנד ומאוד נהניתי מהשלווה והחמימות של האנשים שם. אולי לגור שם זה חוויה אחרת, אולי זה פשוט עניין של אופי. דווקא נתקלתי בשפע של איריות יפות, הן היו פשוט מאוד קשות להשגה.

כך או כך פוסט מעניין. יהיה מעניין לקרוא עוד פוסט כמה חודשים אחרי שתחזור לתל אביב.

Yael said...

אני מאושרת לגלות שהיו עוד ישראלים מלבדי ומלבד השותפה שלי למסע באוקסיג'ן.
כל הילדים האירים השיכורים והטפשים האלה, שניסו למלא את כולם בבוץ, ומזג האוויר הכי נורא שנתקלתי בו בחיים.
כנראה מן תחושה של אחים לצרה.