יותר מחודשיים שלא קישטתי את הבלוג במילותיי. העדרות ארוכה כל כך טומנת בחובה סיבה אמיתית, לא תירוצים כמו קוצר זמן, העדר השראה או מחסור באלבומים חדשים. בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו בתקופה הזאת, נאלמתי דום מול המקלדת. בעודי מנסה למצוא נושאים קלילים, אסקפיסטיים, הומוריסטיים שיהוו לי השראה, משהו בי זועק לכתוב דברים אחרים. קשים, פוליטיים, זועמים. מילים שמשיקות לנושאים כמו יהדות, זהות, שייכות והכאב האדיר שכרוך בהם. למעשה, אם הייתי יכול הייתי מצטט פה יום אחרי יום פרקים מספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר", פשוט כך, בלי אינטרפרטציה נוספת, רק כדי לחשוף עוד כמה אנשים לטקסט המכונן הזה, אולי אחד החשובים שנכתבו אי פעם על מדינת ישראל.
אחד הדברים המרתקים בחוויה של החיים מחוץ לישראל, הוא היכולת לראות דברים מהצד, ממרחק, מקום שונה לחלוטין. כבר בנקודה זאת יש מי שיבחר לראות בבחירה בזוית הראיה הזאת התנשאות, אבל למה בעצם? עדין לא אמרתי כלום. למעשה, זאת בדיוק החוויה החזקה ביותר שלי כמי שחי מחוץ לישראל. הדה-לגיטימציה המיידית לכל מה שאני עשוי להעלות על בדל שפתותיי באשר להלכות הארץ. כמה פעמים שמעתי את המשפטים "אתה לא באמת מבין מה קורה פה", "רק תלונות יש לך", "אתה נשמע כמו מישהו שנשטף לו המוח מהתקשורת האירופאית" ושאר משפטים שעיקרם אחד – אנחנו לא רוצים לשמוע מה שיש לך לומר. מעניין, שאף לא פעם אחת עלתה בדברי השוואה בין בריטניה וישראל ועדין אחת התגובות המיידיות שעולות בקרב אנשים, חברי הקרובים ובני משפחה אהובים היא "ומה, שם הכל מושלם?" או "תמשיך לטמון את הראש בחול".
אני חושב על אותה צפרדע מסכנה ששוחה לה בסיר המונח על כיריים והמים בו מתחממים אט אט. "תאמרי לי, צפרדע, את שמה לב שהמים מתחממים?" אבל הצפרדע מביטה בי בבוז וחוזרת לחתור בשחיית גב הרחק ממני. אינני מרגיש שאני יחיד סגולה באבחנותיי, אפשר אפילו לומר בבטחה שאני אחרון הנביאים. שמעתי כמה קולות כאלה עולים מאנשים החיים, תאמינו או לא, בארץ ולא בשום מקום אחר. מילים כמו מקארתיזם, פאשיזם, נאציזם ועוד כמה "איזמים" הוזכרו בדבריהם. כמובן שקולות אלו מיד תוייגו כסהרורים, אנרכיסטיים, אויב מבית ושאר כינויים חסרי סובלנות. הצעד הראשון בהפיכה לפונדמנטליסט הוא אובדן היכולת להקשיב לדברי אחרים.
אז שתקתי. זמן רב. כאבתי וחמקתי אל מתחת לסלע גדול של כאב וזעם, מתחבא מהעולם. חושב האם אי פעם אוכל להפסיק להרגיש, אולי אפילו לקבל, להפנים שהשינוי הוא פונדמנטלי כל כך ולהשלים עם הפער האדיר בין מה שהיה פעם הבית שלי לבין מה שהוא באמת. לוותר, זה כל מה שאני רוצה כי אבדה תקוותי. לחזור לנדוד כמו אבות אבותיי האירופאיים, זה מה שנותר לי. אבל תהליך הויתור הזה, אם בכלל אפשרי, כואב כמו לעקור מתוכי את הלב במו ידי.
חלף כנראה מספיק זמן בשביל שאהיה מסוגל לחלוק את המילים האלה ולחשוף עצמי לעוד דברי ביקורת מלאי וחסרי טעם כאחד. העיקר שאני שוב כותב. תחילה של תהליך פיזיותרפיה ללב הדואב שלי. בסוף עוד אשוב לכתוב פה פוסטים על מוזיקה, כמו פעם. ממש כמו פעם.
Anais Mitchell - Why We Build The Wall
אחד הדברים המרתקים בחוויה של החיים מחוץ לישראל, הוא היכולת לראות דברים מהצד, ממרחק, מקום שונה לחלוטין. כבר בנקודה זאת יש מי שיבחר לראות בבחירה בזוית הראיה הזאת התנשאות, אבל למה בעצם? עדין לא אמרתי כלום. למעשה, זאת בדיוק החוויה החזקה ביותר שלי כמי שחי מחוץ לישראל. הדה-לגיטימציה המיידית לכל מה שאני עשוי להעלות על בדל שפתותיי באשר להלכות הארץ. כמה פעמים שמעתי את המשפטים "אתה לא באמת מבין מה קורה פה", "רק תלונות יש לך", "אתה נשמע כמו מישהו שנשטף לו המוח מהתקשורת האירופאית" ושאר משפטים שעיקרם אחד – אנחנו לא רוצים לשמוע מה שיש לך לומר. מעניין, שאף לא פעם אחת עלתה בדברי השוואה בין בריטניה וישראל ועדין אחת התגובות המיידיות שעולות בקרב אנשים, חברי הקרובים ובני משפחה אהובים היא "ומה, שם הכל מושלם?" או "תמשיך לטמון את הראש בחול".
אני חושב על אותה צפרדע מסכנה ששוחה לה בסיר המונח על כיריים והמים בו מתחממים אט אט. "תאמרי לי, צפרדע, את שמה לב שהמים מתחממים?" אבל הצפרדע מביטה בי בבוז וחוזרת לחתור בשחיית גב הרחק ממני. אינני מרגיש שאני יחיד סגולה באבחנותיי, אפשר אפילו לומר בבטחה שאני אחרון הנביאים. שמעתי כמה קולות כאלה עולים מאנשים החיים, תאמינו או לא, בארץ ולא בשום מקום אחר. מילים כמו מקארתיזם, פאשיזם, נאציזם ועוד כמה "איזמים" הוזכרו בדבריהם. כמובן שקולות אלו מיד תוייגו כסהרורים, אנרכיסטיים, אויב מבית ושאר כינויים חסרי סובלנות. הצעד הראשון בהפיכה לפונדמנטליסט הוא אובדן היכולת להקשיב לדברי אחרים.
אז שתקתי. זמן רב. כאבתי וחמקתי אל מתחת לסלע גדול של כאב וזעם, מתחבא מהעולם. חושב האם אי פעם אוכל להפסיק להרגיש, אולי אפילו לקבל, להפנים שהשינוי הוא פונדמנטלי כל כך ולהשלים עם הפער האדיר בין מה שהיה פעם הבית שלי לבין מה שהוא באמת. לוותר, זה כל מה שאני רוצה כי אבדה תקוותי. לחזור לנדוד כמו אבות אבותיי האירופאיים, זה מה שנותר לי. אבל תהליך הויתור הזה, אם בכלל אפשרי, כואב כמו לעקור מתוכי את הלב במו ידי.
חלף כנראה מספיק זמן בשביל שאהיה מסוגל לחלוק את המילים האלה ולחשוף עצמי לעוד דברי ביקורת מלאי וחסרי טעם כאחד. העיקר שאני שוב כותב. תחילה של תהליך פיזיותרפיה ללב הדואב שלי. בסוף עוד אשוב לכתוב פה פוסטים על מוזיקה, כמו פעם. ממש כמו פעם.
Anais Mitchell - Why We Build The Wall
רסס
מייל
מונוקרייב בפייסבוק
מונוקרייב בלאסט.פמ
מונוקרייב במייספייס
מונוקרייב ביוטיוב
מונוקרייב בפליקר
מונוקרייב בטוויטר