בחירתו של סרבן

בשיחה טלפון אקראית עם חבר יקר, ניסיתי לחלץ ממנו את ההעדפה שלו לאותו ערב. התשובה שלו הייתה ששתי האופציות שהצגתי כוללות בתוכם יתרונות כמו גם חסרונות והוא משוכנע שהוא ימצא הנאה בשתיהן (בדרך כלל חברים שלי לא מדברים כמו חברי כנסת, זה רק לצורך האפקט הדרמטי).
"תגיד, מה נהיה איתך? אתה לא מסוגל להגיד לי מה בא לך יותר?" שאגתי לאפרכסת (לסלולרי יש אפרכסת?) בבהמיות האופיינית לי.
"תשמע, אתה מבקש ממני לבחור בין שני דברים טובים, זה לא פשוט, אתה יודע..." הוא ענה.
"נו באמת..." זילזלתי בגסות רוח המזוהה איתי כל כך.
"באמת. זה כמו שתבקש ממני לבחור אחד: אהבה או חופש?" אמר חברי המאתגר.
"חופש. מה השאלה בכלל? נקסט." עניתי בהחלטיות.
המשך השיחה, שאליה הצטרפו אוסף של קושיות כמו "שוקולד או סטייק?", "ידיים או רגליים?", "שמיעה או ראייה?" והקלאסיקה של כל הזמנים "אמא או אבא?" הייתה עמוסה בתהיות קוסמיות מכבידות. המפתיע בכל הסיפור הוא, שהצלחתי לייצר תשובה לכל אחת מהשאלות האלה כמעט מבלי להניד עפעף תוך פחות משתי שניות.

למה, אם כך, אני תמיד כל כך מתקשה לכתוב סיכום שנה? כנראה זה לא העניין של יכולת הבחירה אלא העובדה שאני לא מוצא סיבה לבחור. אני שונא טקסים באשר הם. אין לי עניין אמיתי להתהדר בבגדי שבת ולספר לעולם מה נפלא הוא טעמי. וחוץ מזה, כל השנה בן אדם הולך להופעות, מחטט בפליירים שזרוקים על רצפות בתי שימוש בשביל לדוג מוזיקה חדשה ומכלה שעות בלילה תחת אור נר כדי להביא את הבשורה למסך הקרוב למקלדתכם, אז סיכום זה מה שחסר? אל תהיו קטנוניים. בבקשה?

Copeland - Choose The One Who Loves You More