שעת הארל גריי הארוכה והאפלה של הנפש

אני לא יודע, אני לא יודע. רועי מנסה להרגיע ואומר לי שזה בסה"כ דכאון חורף וזה מאוד נפוץ באירופה בתקופה הזאת של השנה, ושכל הסימפטומים מתאימים בדיוק ושבאפריל הכל יהיה מאחורי. אני רוצה להאמין שהוא צודק. כבר חודשיים בערך שמשהו שם בפנים לא לגמרי במקום. דכאון חורף? לא נשמע לי נכון, רק כאן למדתי לאהוב את החורף באמת.
כבר 4 סופי שבוע לא יצאתי מהבית. אני רק רוצה לישון. התיאבון היחיד שיש לי הוא לעוגיות, והמדאיג ביותר – איבדתי עניין במוזיקה. אני ממשיך לנגן אותה מסביבי כל הזמן מתוך הרגל אבל כמעט הכל עובר לידי. לא מעט פעמים העדפתי פשוט שקט.
אני לא באמת יכול להתלונן, שום דבר לא רע, הכל רק מאוד משעמם, ריק מתוכן. מעסיק את עצמי בזוטות מונוטוניות וחלולות כמוני שמעבירות לי את הזמן. אני חושב שאני מבין למה פינק פלויד התכוונו ב-comfortably numb. זה לא נפלא כמו השיר.
כבר הרגשתי דומה בעבר, אני בטוח, וזה עבר, אני חושב. לא מצליח להזכר איך. ומה אם הפעם זה לא? יכול להיות שזה אף פעם לא יעזוב? אני לא יודע. אני צריך לזכור לקנות עוד עוגיות.

Cortney Tidwell - Eyes at the Billions
Horsefeathers - Finch on Saturday