VI אינטגרציה

כבר חודשים רבים שאני אוגר ובורר, טוחן ומסנן, מאזין ומקלל עשרות להקות אנונימיות ברובן שמגיחות מעשרות חורים באי האינסופי הזה, וכל זאת רק בשביל שאוכל להגיש פה אוסף נוסף של כאלה שהמשותף לכולן, כמובן, הוא שלא יזיק בכלל אם תשמעו אותם בחייכם הקצרים. הפעם יהיה זה שיעור קל בפוסט-פוסט-מודרניזם ודיון פילוסופי מעמיק על מהותה (שלא לומר העדרה) של המקוריות באי הסגרירי.
אחד מהדברים שאני מרגיש נוח לומר, אחרי שהות לא קצרה באי, הוא שלאנגלים אין בעיה עקרונית עם חוסר מקוריות. להקה שתשמע כמו להקה מוצלחת אחרת לא תפסל על הסף ותסקל בכיכר העיר (כמו שעלול לקרות במדינה מזרח תיכונית שאני מכיר). במקום זה, הבריטים הפייסנים האלה יתייחסו אליהם כ"מושפעים מ", "ממשיכי דרכם של" או אפילו כ"מחווה ל". וכך אני מוצא עצמי קרוע בין הרצון לזעוק "המלך עירום" לבין לזעום על המלכה על כמות הכשרון הבלתי נדלית שיש באי הזה שמאפשר ללהקות מליגה ב' להשמע טוב כל כך. הנה כמה דוגמאות שיעזרו להבין על מה אני נרעש:

Duologue :: אם יש קורס באיך לייצר מוזיקה גנרית עם טוויסט, פרוייקט הגמר של דואולוג היה מקבל ציון לשבח מדיקן האוניברסיטה. ממני הם מקבלים תשומת לב רק בגלל הדמיון ל-Stateless (וגם קצת כי לאחד השירים שלהם קוראים 'בת יענה'. מאז Mew לא שמעתי מישהו ששר על החיה הנפלאה הזאת). כמעט לא יאומן שדואולוג יחקו להקה איזוטרית שכזאת, ועם זאת אתם חייבים להודות שיש פה משהו מחשיד.

Duologue – Talk Shop
Duologue – Ostrich

Great Eskimo Hoax :: להיות מושפעים מלהקה שקיימת שנתיים ושיחררה אלבום אחד זה כבר לדחוק את הגבול של הומאג' או המשך דרך. חברי המתיחה האסקימוסית הגדולה (סרטו הגנוז של יהודה ברקן? שלחנו את מושון לאיגלו מחופש לדב קוטב...) מצליחים להשמע כמו ה-Foals בשירה וגם בגיטרות עד שאפשר לחשוב שמדובר בפרוייקט צד של הסייחים עצמם.

Great Eskimo Hoax – Camp Beatbox
Great Eskimo Hoax – Comma Rhythms

Situationists :: פה זה כבר מתחיל להטשטש. הילדים האלה נשמעים כמו כל הבריט רוק והבריט פופ בעשר השנים האחרונות, מנוערים ומוקאים אל תוך כוס בירה מפלסטיק. זה לא רע כמו שזה עלול להשמע, באמת. כל זאת בהנחה שאתם אוהבים בריט פופ\רוק ובירה.

Situationists – Onwards and Upwards
Situationists – Whiskey and Water

LR Rockets :: ואלה, מזכירים לי את מה שמם, נו, הבריטים ההם... לא מצליחים להזכר? זה בסדר, אם האזנתם לכל השירים עד כה המוח שלכם אמור להיות עיסה מוזיקלית שלא ניתן להבחין בה בין פרנץ פרדיננד לג'ורג' בוי.

LR Rockets – Personality
LR Rockets – Dance It Away

אם שאלתם את עצמכם למה לא שמעתם על אף אחת מהלהקות האלה, התשובה היא כנראה שמי שהיה צריך לבחור את מי לקדם, פסח עליהם ובחר אחרות. כמובן, שיש גם האופציה שהם יהיו הדבר החם הבא. וכך, להקות מוכשרות ישארו אלמוניות בשוק רווי בבריט פופ וניו רייב ובמקביל חקיינים עלובים ירכבו על גל קיים ויזכו לדקות התהילה בודדות לפני שיחלפו מן העולם. היפה הוא, שאין שום דרך לדעת מי תהיה באיזה מחנה. מצד שני, אתם חייבים להודות שלא הייתם מתנגדים לתפוס אף אחת מלהקות הכמעט קאברים האלה בהופעה בבר הקרוב לביתכם.

אחכה לך בשדות 2

"אני זקן מדי בשביל החרא הזה" אני ממלמל לעצמי וחושב מה ג'ון מקליין היה עושה במקומי. תוך כדי שאני צועד פנימה אל מתחם הפסטיבל אני מוקף במאות ילדים וילדות צבעוניים שאני שונא ממבט ראשון. אל תטעו, זאת לא (רק) המיזנטרופיה שלי. אני כבר יודע לזהות מי בא לפה בשביל המוזיקה ומי בא לפה בשביל לדבר עם החברים שלו ולהפריע לי לשמוע מוזיקה. רואים את ההוא עם הסקיני ג'ינס, אולסטאר נמוכות לבנות, חולצה ורודה, משקפי שמש מפלסטיק אדום וכובע גולף לבן? סיכוי סביר שארצה להרביץ לו עוד כמה שעות. רואים את זאת עם הסרט הירוק זרחני בשיער הבלונד המחומצן, השמלה עם ההדפס הפרחוני בזהב, החגורה הענקית האדומה על המותניים, והאיפור אה-לה-איימי ויינהאוס? היא באה לפה בעיקר בשביל לצלם את עצמה ואת חברה שלה צילום עצמי אל מול המצלמה, עושה פרצוף מתיילד ואינפנטילי. גם לה ארצה להרביץ בקרוב, כשתשפוך עלי את כוס הבירה שלה בעודה שולפת את מצלמתה מהתיק. אני בטוח שעין בלתי מזויינת עשוייה לראות בצעירים האלה את הדבר הכי קולי בעולם, ואני בטוח שזה מצטלם מצויין אבל ממרומי גילי המופלג והכרותי עם תושבי האי המלכותי אני מסתכל עליהם ורואה אוסף של אנשים בשנות ה-20 לחייהם שעוד לא גיבשו את זהותם, שעדיין נראים גמלוניים וחסרי בטחון עצמי כמו בני נוער ועסוקים בלחקות תדמיות שמשתקפות מולן בתקשורת. אז מב בכל זאת גורם לי ללכת לפסטיבל כשאני מודע לכך שאהיה מוקף בשכאלה? מוזיקה, לעזאזל. אני לא יכול בלעדיה.
יש לי תחושה, ותקנו אותי אם אני טועה שקצת נמאס לקרוא על חוויות של אנשים אחרים מהופעות. כשיש משהו מיוחד לשמוע, ניחא. אבל אני מרגיש שכבר שבענו לקרוא שוב משפטים בנוסח "בטי-שירט שחורה ומכנסיים אדומים צמודים, תום יורק הפגין אנרגיות שלא היו מביישות נער בן 17 על אקסטזי" (מתוך ביקורת הופעה של רדיוהד בעכבר העיר בה הכתבת לא מכירה את Bat for Lashes בשמה ומכנה אותה "ביורק לעניים". קשה, קשה). מכיוון שלא הייתי רוצה לגרום לכם להרגיש כמו שאני מרגיש כלפי הכתבה הזאת, בוא נשאיר בצד את האומנים שאם אתם קוראים יותר משני בלוגי מוזיקה אתם כבר מכירים – Foals, Efterklang, No Twist, Of Montreal, Wild Beasts, The Mae Shi - ונשים במרכז הבמה את אלה שכנראה עוד לא שמעתם עליהם.
על Magistrates שמעתי כבר די מזמן אבל לא נרשמה התלהבות במחוזותיי. בהופעה, לעומת זאת, קצת יותר חיבבתי אותם. קצת יותר מדי מתקתקים בשביל גבר מסוקס שכמותי, אבל בתור השוקו של הבוקר לא יכולתי לקבל משהו טוב יותר. כמו כל דבר ש-NME דוחפים לציבור עם מקל ארוך אל תוך הגרון, גם הם כנראה יזכו ב-15 דקות התהילה שלהם. אני עדיין חושב שהם טעם החודש ולא הרבה יותר.

Magistrates – The Inbetweens
Magistrates – Make This Work
Magistrates – Colour Coordination

ומה בא אחרי שוקו? לחמניה. אבל אחת עם נקניקיה פולנית שמנונית, כרוב חמוץ וחרדל דיז'ון (ככה זה בארוחות בוקר אנגליות). Filthy Dukes היו הדבר הכי מפתיע ביום האתמול. אלקטרוניקה סליזית, דאנסבילית שמתאימה למועדונים חשוכים ואנשים שרוצים לכתת את רגליהם ולהניע את ראשם קדימה אחורה בעיניים עצומות. לצערכם, עוד אין מספיק קטעים שלהם מתרוצצים חופשי אז תאלצו להסתפק בדוגמא בודדת. תזכרו את השם, אתם עוד תרקדו לצלילים האלה במסיבות של אביעד בירושלים.

Filthy Dukes – This Rhythm

כדי לנוח לרגע, התיישבתי על קוביית חציר והאזנתי לעוד להקה שלא הכרתי וראה זה פלא – שוב שיחק לי מזלי המוזיקלי. העובדה ש-Tunng הוציאו כבר שלושה אלבומים לא מנעה ממני להחמיץ אותם לחלוטין עד להופעה אתמול על בימת הפולק (שהונחתה על ידי לא אחר מאשר אהובי היקר, אדמ). שילוב קולות נעים, נעים, נעים ואפילו קורט של אלקטרוניקה בשביל הטוויסט.

Tunng – Take
Tunng – The Pioneers

עד סוף היום, אצרתי בתוכי את הזעם בהצלחה תוך כדי שינון מנטרות אופטימיסטיות פילנטרופיות. היה זה רק בהופעה של Foals שפרקתי כל עול יחד עם השירים ההו-כה-מסעירים שלהם. מרפק למתבהמת הבלונדינית, כתף לפיט-דוהרטי-וואנא-בי. פאסיב אגרסיב? הו כן. רק בלי הפאסיב (דיסקליימר: אף אנגלי/ה לא נפגע/ה ממני במהלך כתיבת הפוסט או לפניו. הם נהנו מכל רגע, תאמינו לי). הדבר המרשים ביותר בהופעה, דרך אגב, הייתה היכולת המדהימה של הסולן לחמוק בתנועות מטריקיסיות מפחיות וכוסות בירה שהושלכו לבמה, כשהוא מותיר את המתופף לספוג את כולם.
אם בכל זאת תבקשו ממני להגיד דבר אחד טוב על הקהל, רק בשביל להוכיח שעדיין יש בי צדדים שהופכים אותי לראוי להיות חלק מהחברה הזאת אומר את הדבר הבא – הגשם השוטף שירד בלי הפסקה במשך כל היום (כן, גשם באוגוסט. עניין של מה בכך) לא הפריע להם לשניה להנות מההופעות ולא העיב על מצב רוחם אף לא לרגע אחד. חבל רק שהוא לא מרח את האיפור על פניהם של האנשים, ככה כולם היו נראים כמו הג'וקר ואז, לרגע, אולי הייתי יכול לחבב אותם יותר.