כל הלילה נח

זה לא השלג שיורד מחוץ לביתי וגורם לי להסתגר ולבהות בו נערם בשקט ושלווה שמביא אותי לכתוב. למעשה, אני לא יודע אפילו למה אני עוד פה כותב. רגשות אשמה? אינרציה? חשבון נפש? בחרו בעצמכם או הרגישו חופשי לספק כל סיבה אחרת המתאימה בעיניכם. אני מניח שעוד אחזור לזה.
אינטרוספקטיבה בצד, יש לי ערימה של אלבומים שבימים כתקנם, כל אחד ואחד מהם היה זוכה לפוסט נפרד. בלי הקדמות ארוכות מדי, הנה הפיצוי שלי להעדר הסיכום השנתי, שנה רביעית ברציפות (שלא להזכיר בכלל סיכום עשור).

גם השנה, אין הפתעה שאלבומים שיצאו בקיץ ירימו את ראשם דווקא בלב החורף, לא רגע לפני. זה גורלו של Two Grains of Sand, אלבומו החדש של Piers Faccini. ככל שהבחור מוציא עוד ועוד אלבומים כך אני מחבב אותו יותר. אם פעם תמהתי למה אמן מוכשר שכמותו לא מאומץ על ידי המיינסטרים הרי היום אני רק מייחל שימשיך להיות קטן ואנונימי משהו, שזה כנראה הסוד לאלבומים המושלמים שלו. אם אפשר לבקש, התעלמו נא מההמלצה עליו, וגם אם אהבתם ממש אין צורך לחלוק. לא, באמת.

Piers Faccini – Your Name No More
Piers Faccini – A Storm is Going to Come



ומיד אחריו, הגיע Sort of Revolution, החדש של Fink. מפתיע שאלבום כזה, זכה לכל כך מעט הערכה, לפחות בחוגים שאני נחשף אליהם (טיסנאות, גלגיליות והתעמלות). בשמיעה ראשונה, אני חייב להודות שמשהו בקול השחור-של-איש-לבן של פינק לא נשמע לי משכנע מדי, במיוחד בהשוואה למר פצ'יני המלטף, אך שוב ושוב נמשכתי לאלבום. משהו חוזה גונזלסי הדהד בנגינת הגיטרה ומשהו מהדרמה של הסינמטיק אורקסטרה בעיבודים המינימליסטיים. הספק שהיה לי לגבי האיכות שלו נעלם כשטעמתי מההופעה החיה שלו אצל Grandcrew. עכשיו אני גם רוצה להיות חבר שלו.

Fink – Move on Me
Fink – Nothing Is Ever Finished


האלבום של Felix נשלח אלי בתור חצי בדיחה בגלל השם שלו, על ידי אחת שנשואה לפליקס משל עצמה. אבל הבדיחה הצליחה מעבר למשוער ומבלי לשים לב מצאתי עצמי מקשיב לו שוב ושוב ומתענג על הקול של הזמרת שמאז Frente לא הייתה מישהי שפינקה אותי כל כך. זאת לא רק החולשה שלי לקול הילדותי המתקתק הזה, אלא דווקא הקונטרסט שלו מול העצב והנוגות שממלאים את האלבום. אם הלב שלכם שבור, אולי אפילו סדוק, אולי זה לא הזמן להקשיב לפליקס.

Felix – You Are the One I Pick
Felix – Bernard St



מאז חורף 2005, הראשון שלי באי האפור וכנראה גם הקשה ביותר (שהרי היום 13 מעלות היא טמפרטורת הסף לטי שירט) חיכיתי ל-Fat Freddy's Drop, הדבר הכי טוב שיצא מניו זילנד, שיוציאו אלבום חדש. אין שני ליכולת שלהם לייצר שמש מלאכותית ולמעשה אני חייב להם לא מעט בשפיות המועטה שנשארה בי בחורפים האחרונים פה. וכך, שוב רק שהגיע החורף ואיתו ההופעה השניה שלהם שאני זוכה לראות ויוצא ממנה שיכור לחלוטין, כל פעם מסיבות אחרות. אם אי פעם יוצא לכם לעבור ליד הופעה שלהם, הדחפו פנימה בכל מחיר. דברים כאלה קורים מעט מדי פעמים בחיים.

Fat Freddy's Drop – The Raft



אין לי מושג למה ואיך אבל השם Mumford & Sons נכנס לתודעה שלי וישב שם רדום תקופה ארוכה. רק המלצה אקראית ולא צפויה על ידי לא אחר מאשר גיא מדיסון, הבסיסט של מאדהאני, גרמה לי לחקור ולמצוא להקת פולק-רוק-בלוגרס לונדונית, מהחבורה של לורה מרלינג ושות'. גם היום, אחרי הרבה האזנות האלבום הזה עומד מתנדנד על הגבול הדק בין ברוכים-הבאים-לאוסף-האלבומים-שלי לבין קח-את-הבנג'ו-שלך-ועוף-לי-מהאוזניים. ואם לא בשביל המוזיקה, לפחות בזכות ההתנדנדות הארוכה והעיקשת הזאת ראוי שהוא יופיע פה.

Mumford & Sons – Little Lion Man

האלבומים הכי טובים הם אלה שמגיעים בטעות. פתאום נוחתים עלי משום מקום, בלי המלצה, בלי כוונת תחילה, אמצע או סוף ולפתע אני מבין שאני שבוי. האלבום נדבק אלי כמו עוד נקודת חן שמופיעה בין לילה ומתווספת לאלו הקיימות כאילו תמיד הייתה שם. Entropy של Panther עשה בדיוק את זה. Pinback פוגשים את Supertramp ו-Stephen Malkmus לג'ם סשן. קצר, פשוט, מעובד בגסות ולוחץ על כל הכפתורים בו זמנית. אוברדרייב, כמדומני. מהטובים מסוגו.

Panther – Love Is Sold
Panther – Control Yr Ships



הג'אז, אחת האהבות הגדולות שלי שמעולם לא זכה אף לא לאזכור קל כאן, עשה אצלי קאמבק רציני אחרי שנתיים של הפסקה כמעט מוחלטת מסיבות מסתוריות. וכדי לציין את חזרתו לחיי, הוציאו השנה Get The Blessing את האלבום השני שלהם Bugs in Amber. לפני כמעט שנתיים זרקתי איזו מילה עליהם והנה הזדמנות טובה להוסיף עוד כמה לקלחת. ג'אז חכם, מתחכם, עדכני, מגוון, מרתק, קליט וגדוש בכשרון ומקוריות. אני חושש שנעדרתי היכולת לתאר את התחושות שמעלה בי ג'אז למילים. אולי עדיף שלא.

Get the Blessing – Einstein Action Figures




מעבר לשלולית, בעיר האורות, חברו להם ויקטור ופייר והקימו את Housse de Racket שהוציאו את Forty Love, האלבום הכי חורך פרקטים ששמעתי השנה. Justice פוגשים את Malajube במגרש טניס עליו שחקניות טניס בחצאיות קצרות וקוקיות רודפות אחרי כדורים תועים בעליצות אינפנטילית.

Housse de Racket – Oh Yeah
Housse de Racket – Synthetiseur





אחת לכמה זה נצחים זה קורה, Digits, ילד טוב מטורונטו, אחד מאותם אמנים טריים שמפיצים את המוזיקה שלהם אל כל בלוג קיים חשף בפני במייל אלבום שראוי למאכל אדם. יותר מראוי אפילו. Hold It Close הוא פנינה קטנה, משהו להתענג עליו עם עצמך ואולי עם עוד חבר קרוב. אלקטרו פופ זעיר בניחוח Junior Boys שתחושת ההקלטה הביתית בו לא גורמת לא להשמע חובבן כלל וכלל אלא אישי בדיוק במידה הנכונה.

Digits – Monster
Digits – Saturation



זה בוודאי הפוסט הארוך ביותר שאי פעם כתבתי. פיצוי על העדרות ארוכה. אולי השנה אכתוב יותר. אולי לא. ההשראה מוזיקלית, כמו הזמן הפנוי לכתיבה, הולכת ואוזלת ואיתה גם החשק לכתוב (ולחיות). ובנימה אופטימית זאת אאחל לכולכם שנה טובה יותר.