משבר זהות

לפני שבוע ישבתי וצפיתי במשך כמעט שעה במשחק קריקט בנסיון נואש לפענח את החוקים לבדי. יום למחרת ביקשתי מקולגה שלי שישלים לי את הפערים (שזה, למעשה, רוב המשחק). הבחור כל כך התרגש ששאלתי משהו על קריקט עד שזכיתי להסבר מקיף בן שעה שהתחיל ביום בו יד אדם אחזה בפעם הראשונה במחבט קריקט והסתיים בשערוריית הנבחרת הפקיסטנית בגביע העולם האחרון. הרגשתי קצת יותר שלם. לחיות בארץ הזאת ולא לאהוב קריקט, רוגבי או כדורגל זה כמו לתלות על עצמך שלט נאון ורוד מהבהב באותיות G-A-Y. אבל למה אכפת לי? זאת לא תהיה הפעם הראשונה שיקראו תיגר על זהותי המינית.
ואז פתאום הבנתי – משהו קורה. המחסור בשמש הפך לפתולוגי; כבר שנה שאני מדבר על מזג האויר בלי הפסקה. קניתי יותר עניבות מטי שירטס בחודשים האחרונים. אני פולט "Sorry" גם כשאני נתקל בעצמים דוממים. אני מסתכל בטבעיות לכוון הנכון כשאני חוצה את הכביש. אני שותה יותר תה מאשר קפה (ויעזור לי האל, אפילו תה עם חלב בכמה הזדמנויות), והנורא מכל – אני מתחיל לגלות סימנים של חיבה לבריט-רוק. שאלוהים יגלח את המלכה.

The Strange Death of Liberal England – Mozart on 33
The Strange Death of Liberal England – Motor in the Sky, Oil on the City