באופן רגרסיבי

בתקופת ההעדרות שלי מהבלוג גיליתי שאין צורך בטיפולי היפנוזה או מדיטציה עמוקה בכדי לחזור לילדות. ישנו מתכון מיידי הרבה יותר, אך השמרו לכם, לא אוכל לקחת אחריות על תוצאותיו. כל מה שעליכם לעשות הוא להזמין את הוריכם להתגורר אצלכם למשך 10 ימים, לא יותר. בתוך ימים ספורים (אם לא שעות ספורות), כל אחד ואחד מכם ילבש מחדש את תפקידו במארג המשפחתי ולפני שתבינו מה הכה בכם, שוב תהיו בני 16, גרים בבית הוריכם ותשלפו ציפורניים וחרבות על כל צעד ושעל. אל תטעו, אין אף לא שמץ של דמיון לביקור בבית ההורים אחרי שעזבתם אותו, אפילו כזה שכולל לינה. מדובר בלהכניס את זוג האנשים היקרים האלה אל תוכם ביתכם שלכם, פינתכם, מבצרכם שיצרתם לכם כדי להחבא מפני העולם שבחוץ. ודי במהירות, כל שגרת החיים והדברים שעושים את החיים שלכם שלכם מתחילים להתפוגג. מישהו מזיז את הגבינה שלכם. אבל לא רק אותה – גם משחת השיניים והנעליים כבר לא איפה שאתם תמיד מניחים אותם. ויחד איתם עוד דברים נוספים שלפעמים לוקח ימים לגלות. הידיעה שמשהו השתנה היא זאת שמטריפה. וזה לא נגמר בזה – שאלות כמו "איך אתה לובש טי שירט בקור הזה?" ("קיץ עכשיו, אמא"), "מתי אתה חוזר?" ("לא באמת שאלת את זה, נכון?"), "סע בזהירות" ("אני לוקח את הטיוב, לעזאזל!") נזרקות לאויר כמו נעליים על מנהיגי העולם החופשי. ואם כל זה לא מספיק, תוסיפו את חווית הפפראצי שמתעדים בסטילס ווידאו את הנכד החדש שלהם ויחד איתו כל צעד ושעל שאתה עושה מהשניה שבה אתה קם טרוט עיניים מלילה מתיש ועד לרגע שמגיע אחד נוסף. !!!Serenity now.
הנה כמה דברים שעוזרים לי לאחרונה לאסוף את רסיסי חיי ולשמור על בריאותי הנפשית.

אחרי שכל צוות מונוקרייב צעק עלי שאני איש טיפש במיוחד כשעניתי "לא ממש טרחתי להקשיב לו" לשאלה "האם אהבת את האלבום החדש של Gomez?", לא נותרה לי ברירה אלא לשבת ולהאזין לו ברצינות. בשמיעה הראשונה, כמעט וגלגלתי אותו במורד במדרגות לכיוון פח האשפה וכבר תכננתי לחזור עם אצבע אמצעית קפוצה מנופפת אל מול פניהם של רנן ואורלי. היה חסר לי egde באלבום, כזה שיבדיל את מה שאני שומע מעוד אלפי להקות אחרות. מדהים כמה אנו הופכים חסרי סבלנות למוזיקה. אבל דווקא חוסר האדג' הוא מה שהחזיר אותי לאלבום לשמיעה שניה, הייתי זקוק למשהו רגוע שלא ידרוש יותר מדי ממני ואז, החל האלבום להפתח. הם מוכשרים האנשים האלה. כל צליל במקום. כל שיר מושלם. בין אם אלה שירים שנשמעים כאילו נכתבו לפרק סיום של סדרה אמריקאית, שירי פופ פסיכדליים, בלדות פולקיות או שירים בהם רוחה של פרל ג'ם, לא פחות ולא יותר, נחה עליהם. זה מסוג האלבומים שאני אוהב נגד כל הסיכויים וזאת כנראה הסיבה שאני לא מפסיק להקשיב לו שוב ושוב ושוב. שימו את הציניות בצד לשניה ותקשיבו, מחכה לכם חוויה נפלאה.

Gomez - Win Park Slope
Gomez - Airstream Driver

ואם כבר נכנסתי למוד הרכרוכי הזה, Joker's Daughter היא עוד מישהי שבימים כסדרם לא הייתם שומעים את קולה בוקע מהרמקולים שלי. פולק נשי רך וחמוד מדי אף פעם לא עשה לי את זה, אבל ההפקה של Danger Mouse והעובדה שהקול שלה הזכיר לי את Giulia Tellarini (נו אתם יודעים, ברסלוווונהה...) קנו אותי. גובלינים, קרוקודילים, קנקן תה צהוב ואפילו עוגיות Jaffa הופכים את האלבום הזה להליכה על הגבול הדק שבין חלום לסיוט. בדיוק המקום בו אתם רוצים לצעוד לפני השינה.

Joker's Daughter – Worm's Head
Joker's Daughter – The Bull Bites Back



איפשהו ב-2005 יצא אלבום בכורה יפהפה, מהסוג שנוטה להקבר תחת ערימות של אלבומים וקשה לזכור אותו אבל גם אי אפשר לשכוח. דבר דומה קרה גם ללהקה, Engineers שנעלמה אחרי אותו אלבום כאילו מעולם לא הייתה. 4 שנים אחרי הם חוזרים עם אלבום נוסף, Three Fact Fader, שממשיך מהנקודה בו הפסיק הקודם. קשה לומר שזה אלבום שציפיתי לו בכיליון עיניים, אבל ממה ששמעתי עד כה, עם או בלי הציפייה, הוא ימצא את עצמו מנוגן ערב אחרי ערב בשבועות אחרי שאשים את ידי עליו.

Engineers – Three Fact Fader
Engineers – Clean Coloured Wire



ויש גם אלבום שני שאני כן מצפה לו- זה של Little Dragon, ההרכב השוודי הנפלא של יוקימי נגאנו ואריק בודין (שמופיעים עם חוזה גונזלס). אין כמו הטריפ הופי הג'אזי שלהם; על פני השטח הוא לאונג'י ורך אבל אם תקשיבו טוב טוב תגלו שיש משהו מאוד מטריד – עצוב, קודר, חסר שקט – מתחת לחזות התמימה של המוזיקה שלהם. וזה ממשיך עם הסינגל החדש שהוציאו לקראת האלבום הבא. באופן די נדיר הם חיממו את טי.וי און דה רדיו בסיבוב האחרון שלהם בארה"ב ולפי מה ששמעתי מהם, יש סביבם באזז די חביב שם, בעוד בארצם מולדתם הם די אנונימיים. לך תבין.

Little Dragon – Fortune
Little Dragon – Blinking Pigs

דרקונים בשמי ברלין

אני לא אוהב מלונות, אפשר לומר אפילו מתעב. כלא מודרני לאנשים שמכרו את נשמתם למעסיק זה או אחר או כאלה שרוצים להשלות את עצמם בתחושת עושר בדויה ובזויה. פינוק? פיהוק. אני מניח שהתחושה נעוצה ביותר מדי לילות במלונות במנצ'סטר, לידס ושאר ערים סוג ב' ו-ג' באירופה במסגרת העבודה בשנים האחרונות.
בלובי של מלון בברלין (הפעם בחופשה), מכל המקומות שבעולם, חיכתה לי עמדת השמעה מוזיקלית מעוצבת עם אוזניות יוקרתיות ואייפוד מלא במוזיקה. במבט ראשון, זלזלתי, כמובן, שהרי ידוע שלמלונות אין שמץ של טעם מוזיקלי. הם אלה שטבעו את המונח מוזיקת מעליות והמציאו את קונספט פסנתרן הכנף שעושה קאברים מעליבים לשירים עלובים. אבל, היי, מה זה? העטיפות של האלבומים נראו מוכרות – ג'יימי לידל, סם ספארו, קירה נריס – לא רע! והיי, מה זה? את זה אני לא מכיר...
Little Dragon השבדים מנגנים צ'יל לאונג'י מהסוג הטוב, לא כזה שגורם לך לרצות לקבוע תור לטיפול פנים או לשתות קוקטייל כחלחל בלגימות מדודות. את אלבום הבכורה הם הוציאו כבר בשנה שעברה, וכמו רבים אחרים, גם אותו אני מגלה רק עכשיו. הסולנית של ההרכב הזה, ששרה גם עם Koop באלבומים הקודמים שלהם, היא אנומליה מרתקת: יפנית-שבדית ששרה בקול סול שחור וסקסי.
כל מה שאוכל להוסיף הוא שבזכותם, בפעם הראשונה בחיי, מצאתי מרגוע לעצביי השבריריים בעודי ממתין על ספת העור האדומה (עור של טלטאביז?) בקבלה כל אימת שיקירתי התעכבה בחדר (תגובת היקירה: אני הייתי מוכנה בזמן, אתה הקדמת. עכשיו תתנצל.)

Little Dragon – Twice
Little Dragon – Place to Belong