To Philippe with love

A century ago, when I was 17, I had my first date in a house of my own, with a young goddess.
I arranged a fantastic table. Flowers, coquille St Jacques with grey shrimps, carpaccio, creme brulee and fine champagne.
Background music : the beach boys about surfing.

All wasted on that tart.
She was fantastic, hard body, c cup with nipples like my pink, a mind a la madame curie, and horny like madame de pompadour on a Wednesday.
(I will spare you a further description)

But she hated the beach boys and I ended with lots of dishes to clean and blue balls.

Well : honestly, maybe I was a bit clumsy and maybe I shouldn't have mentioned that evening that I was a peace nick and that I hated the Belgian army (her father was colonel and wing adjutant of our king)

Anyway, brother shachar, there are no beach boys on that music disk of yours.

So my request to drown in an evening of sentimental memories : do you have by any chance some music of the beach boys that you could forward me ?

Would be much appreciated

Philippe

The Beach Boys - Hang on to Your Ego

הוט צ'פ

כבר כמה חודשים שאני מתכנן פוסט כזה, מלא בכל טוב, מאתרים שמצלמים הופעות חיות שלמות וסיכוי סביר שלא שמעתם עליהם מעודכם. כמו כל תוכנית שלי, גם זאת נדחתה ולבסוף התנדפה לה אל האתר (שם נפגשה עם לימודי הפסנתר שלי, ריצה בפארק ובישול אסייאתי). יום אחד עוד אכתוב את הפוסט הזה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאע... לא, אני לא באמת מתכוון לזה. סביר שלא אכתוב על זה אף פעם.
אבל היום פגשתי במשהו שחיפשתי חודשים כדי להמחיש לעולם משהו שבלי עדות מצולמת אין טעם לנסות ולתאר (למרות שניסיתי). ובכן, לחובבי The Chap מביניכם, הנה פינוק אמיתי מבית Grandcrew, אחד האתרים הכי פורים בתחום. רק שיר אחד פה למטה אבל באתר עצמו ההופעה בשלמותה. להגביר את הווליום, להוריד נעליים ולהתחיל לחצוב ברצפה ובקירות הבית.

כן ארץ לזקנים

אני עסוק, עסוק מאוד. מאוד מאוד אפילו. חבל כי יש הרבה דברים שהייתי שמח לחלוק פה. אולי זה עוד יגיע יום אחד. בינתיים פיצוי קטן לסופ"ש. האזנה מלאה לאלבום החדש של Githead הגאונים עם הבס נוטף הדבש של מלכה שפיגל והגיטרות המהדהדות של קולין ניומן. זה כאן רק עד יום שני, תהנו.

ירדנו ל-12 דקות של תהילה

הילד, ג'ורג'

אין מה לדבר, זה לא סתם, אני מרגיש את זה. החיים שלי עולים מדרגה. כל העובדות מצביעות על זה. הנה, אם פעם השכן הכי סלבריטי שלי היה מוטי דניאל, שגר רחוב ליד ההורים שלי בחולון, היום אני מסתכל אחורה וצוחק על השנים ההן. לא כי מוטי דניאל לא דמות נערצת, חלילה, אבל אתם יודעים, היום, נו, אני במקום אחר. כבר לא שוחי-פרום-דה-בלוק. אל תתחילו איתי עכשיו אם המאז-שאתה-גר-בלונדון שלכם, בחייאת. עבדתי קשה בשביל להיות פה, קרעתי את התחת וכן, מגיע לי הגמול הזה. יש את אלה שימשיכו לגור ליד פושטק אלים* שלא מוסר ללבן מרסר כשצריך ויש את אלה שיעלו בסולם ויגורו, ממש כמוני, ליד בוי ג'ורג'.
בחיי אדוני. לא, הוא לא בכלא. קונה במכולת של הטורקי ליד הבית שלי. הייתה זאת יקירתי שזיהתה אותו והפנתה את תשומת ליבי אליו. אם זאת לא הייתה כתובת הקעקע המפורסמת על הראש שלו, הייתי חושב שאהובתי איבדה טוטאלית את שפיותה. קשה להאשים אותי, לזהות אותו בגרסה הנוכחית שלו מצריך דמיון מפותח, ירידה לפרטים וגיידאר של מעצבת אופנה. אבל בוי ג'ורג' זה בוי ג'ורג' ואני, לא תקחו את זה ממני, אני גר ליד סלבריטי. יום אחד, אולי אפילו נהיה חברים, נשב על איזה בירה בפאב השכונתי, אולי אפילו יזמין אותי הביתה לשמוע תקליטים (כבר סיכמתי עם יקירתי שאם אני לא מתקשר כל 15 דקות, היא פורצת פנימה עם הטורקי).

תהיתי מה הייתי משמיע לו, שיאתגר אותו קצת מעבר לחרא הדאנסי שהוא מנגן בתור דיג'יי. אם זה היה היום, אני חושב שהייתי משמיע לו את Rainbow Arabia. להקה שנשמעת כמו חיבור של Gang Gang Dance, BLK JKS ו-M.I.A מה שמותיר את המאזין עם אלבום דאב-דאנס-ערבי-אפריקאי-טרופי. תענוג לאוזניים ופסקול שגורם לראש שלי לנוע קדימה ואחורה (כי הגוף, הוא כבר עייף). מסתבר שמאחורי המוזיקה המבריקה הזאת בעל ואישה שאחרי שלוש שנות נישואין החליטו שבמקום לקנות חרוזים אנאלים לתיבול הזוגיות אולי כדאי שיקליטו קצת מהמוזיקה שלהם במרתף הבית. לא החלטה רעה בכלל.

Rainbow Arabia – Holiday in Congo
Rainbow Arabia – Kabukimono

ואם זאת לא הייתה הקשת הערביה הייתי בטח מנגן לו קצת את My Toys Like Me, שיתפתל קצת בכורסא. עוד קוקטייל לונדוני שנשמע כמו כל כך הרבה דברים לפניו מאחוריו ומצדדיו אבל בו זמנית בעל טעם משל עצמו. למעשה, כל שיר בתוכו הוא קוקטייל חדש. טריפ הופ פוגש טויטרוניקה וגזזת מוזיקלית כללית (ולמאותגרים ז'אנרית: דמיינו את מרטינה טופלי בירד משחקת טטריס). אני חושב שאזמין אותם לדיג'יי סט ביומולדת שנה של הבן שלי.

My Toys Like Me – Barnaby
My Toys Like Me – Superpowers
My Toys Like Me – Sweetheart


* רק למען הסר ספק, אני עדין אוהב את מוטי דניאל בכל ליבי.

עם כיסוי 9

עם כיסוי 8

שניה רגע עם הכיסויים, יש פניה לאומה

עם כיסוי 7

עם כיסוי 6

עם כיסוי 5

עם כיסוי 4

עם כיסוי 3

עם כיסוי 2

דם, יזע, דמעות ואהבה

כבר שבועיים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה, הייתי זקוק לכמה ימים בשביל למצוא את המילים. אני חושש שכשלתי. כל מאות ההופעות שראיתי לא היו הכנה לזה. מסתבר שיש הופעות ויש הופעה של פרל ג'ם. הופעה שהשאירה מאחור כל אחת אחרת שאי פעם הייתי בה עד שאין טעם בכלל להסתכל אחורה – אפילו הופעות מושלמות כמו אלו של לאונרד כהן, רדיוהד, פורטיסהד וארקייד פייר נראות בהשוואה כמו פריטת אקורד צורמת על גיטרה לא מכוונת.
התרגשתי בימים שלפני. התרגשות בוגרת כזאת, לא חסרת גבולות אלא עמוקה ומלאת נסיון – משהו טוב עומד לקרות, אני יודע. ביום ההופעה, אפפה אותי תחושה מוזרה של השלמה. הייתי נטול ציפיות, לא היה לי חשוב מה עומד לפני. אני חושב שזאת אהבה, אהבה לא אנוכית, נטולת תנאים. ב-O2 Arena גיליתי שהקהל מורכב מיותר מבוגרים מאשר צעירים. לא ידעתי לאיזה אחד מהמחנות אני משתייך אבל באותו ערב לתהיה הזאת לא הייתה שום רלונטיות.

The souless pop-machine that is the O2 became for one night only the most intimate, most inspiring venue I've been at. By the end of "release", every hair on my body was bolt upright. And they stayed that way for 3hrs. Utterly, utterly flawless. (qthemusic.com)

העובדה שהם מופיעים כל כך מעט באירופה וכל הופעה סולד אאוט בדקות (14, ליתר דיוק), הופכת כל הופעה שלהם לתחושת זכות אדירה. אפילו בלונדון בה הגישה הרווחת להופעה שהפסדת היא לא-נורא-אתפוס-אותם-בסיבוב-הבא-בעוד-שנה-לכל-היותר, הייתה התרגשות באויר. לא רק שלי. אנשים החליפו מבטים מצועפים וחיוכים של אושר עוד לפני שהתחילה ההופעה. זאת לעולם תהיה האינטרפרטציה שלי, אבל אני מוכן להשבע שבאותו הערב, כל מי שהיה נוכח שם חלק את ההרגשה הזאת. אהבה.
אחרי דקות ספורות למדתי שהבחור שעמד לידי היה בן 33, שני ילדים, בא עם אחותו להופעה. פעם שלישית שהוא רואה את פרל ג'ם. התרגש בשבילי שזאת הפעם הראשונה שלי. כל הערב קנינו בירות אחד לשני בתורות ואפילו לא שאלנו אחד לשמו של השני. הוא לא הפסיק להתייחס לאדי וודר בתור "אלוהים". אני אישית חושב שאדי וודר הוא האב, הבן ורוח הקודש.

כשמי שהיה הגורו המוזיקלי שלי כשהייתי נער שמע את הקול של אדי וודר, בפעם הראשונה שלשם שינוי השמעתי לו מה אני אוהב, הוא קימט את המצח ואמר בדאגה "אם הוא ימשיך לשיר ככה, עוד עשר שנים לא ישאר לו קול". שמונה עשרה שנים חלפו מאז והקול של אדי וודר לא השתנה אף לא בגוון העדין ביותר. הוא עדיין מרעיד את נימי נפשי. אבל זה הדבר היחיד שאספר על הסאונד, התאורה או כל פרט טכני אחר. באותו אופן שמאמינים לא בוחרים את המקום בו יתפללו על פי יופיים של הויטראז'ים, אין סיבה לספר על התפאורה בהופעה. הרי מדובר בחוויה דתית לכל דבר. כן – אמוציונלית, סוחפת, כובשת לא שכלתנית, חסרת מודעות עצמית – דתית.

Redeemed my faith in humanity. Too many times soulless, money hungry 'musicians' come and lip-synch their way through sets......then there's a concert like the one played by Pearl Jam at the O2...from the heart...all blood, sweat and tears....a group of guys at one with their music, their talent and their audience. Has there ever been a better concert at the O2? All acts following this have a lot to live up with. Wonder if it's even worth trying. (qthemusic.com)

והסטליסט, שעתיים וחצי של קפיצה בין אלבומים ושירים שכל אחד מהם קשור בזכרון ספציפי ותקופה בחיים. אפילו שירים מ-Yield, שגרם לקרע העמוק בינינו. כמו מכונת זמן רגשית, ביקור בכל כך הרבה זכרונות שלא ידעת שעוד קיימים בי. איך אפשר שלא להתרגש עד דמעות? והקאבר המופלא ל-Love, Reign O'er Me, מי האמין שאזכה לראות אותו בהופעה? (נראה שכל קאבר שפרל ג'ם עושים ל-The Who מתעלה על המקור).

Anyone else go? Unbefuckinlievable. They played a marathon 2.5 hour, double encore enormo-set of killer tune after killer tune after killer tune. I've been to some arena/stadium gigs in my time, but I've NEVER witnessed an atmosphere like that in a venue of that size before. Not Springsteen, not Oasis, not Metallica...none of 'em. (Drowned in Sound)

לפני שלוש שנים כתבתי שהם לא מזיזים לי יותר. לראות אותם בהופעה היה כמו לראות את האקסית שלך ולהבין בן רגע שאף פעם לא הפסקת לאהוב אותה (הערה ליקירתי: לא, אין זאת אנלוגיה לקודמתך, "המשמעותית"). היום אני מרגיש כמו קרמר, מתחנן בפני החברה שתיקח אותי בחזרה. כל מה שחשבתי שאיבדתי, עדין שם. כל מה שהנחתי שהשתנה פשוט היה רדום וחיכה לגירוי הנכון שיעיר אותו.
ואם אפשר, אסיים בקריאה נרגשת: "שוקי, באמא שלך, תביא כבר את פרל ג'ם לארץ!". ועד אז תחסכו כל שקל שאתם רק יכולים וטוסו לראות אותם, לא משנה איפה. לא משנה מה המחיר. חיים רק פעם אחת.

דם

יזע

דמעות

אהבה

עם כיסוי

כשאוקרביל ריבר שחררו את אלבומם האחרון, The Stand Ins, הם קידמו אותו בעזרת ערוץ היוטיוב שלהם בו נתנו לאמנים שפגשו במשך עשר שנותיהם כלהקה לבצע גרסאות כיסוי לשירי האלבום.
כדי לחגוג את ההופעה שלהם בתל אביב, חשבנו שיהיה כיף לתת לחברינו המוזיקאים לבצע גרסאות כיסוי שלהם לשירים מכל הרפטואר של הלהקה וכך נוצר הפרוייקט המקסים הזה (והמון תודה לכל האמנים הנפלאים שהרימו את הכפפה והשתתפו).
בשבועות הקרובים עד ההופעה, יפורסמו קאברים נוספים ביוטיוב שלנו, watch this space.
גם לכם יש גרסת כיסוי? אל תתביישו, שלחו לנו אותה!

לי צלצלו הפעמונים

בכל יום ראשון ב-10:30 בדיוק הפעמונים בכנסיה מחוץ לחלון ביתי מתחילים לצלצל בחוסר תיאום מופלא. צלצול ידני, עם חבורה של אנשים שמושכים בחבלי ענק המחוברים לפעמונים כבדים שנשמע כאילו יהדהדו לנצח.
בשבוע הראשון זה היה מאוד רומנטי, בחודש הראשון זה עוד העלה חיוך על פני בבקרים. אבל מאז זה הפך מטרד כמו שכן כבד שמיעה וחסר קוארדינציה שמנסה את כוחו בנגינה בחצוצרה. וכך בכל יום ראשון, אני נסחף למחשבות תיאולוגיות שחוזרות ומתעוררות בכל פעם שאני עובר לי אחת ממאות הכנסיות הנטועות מסביבי; כל זה בשביל העולם הבא? ההערצה, הסגידה, המסירות, האהבה – רק בשביל ההבטחה שאחרי שאמות הכל יהיה יותר טוב? או שמא רק לא יהיה כל כך נורא?
מרתק איך הקונספט הזה תפס כל כך טוב. ברכות לאיש המכירות שעלה על הרעיון השווקי בפעם הראשונה. אם נניח לרגע את כל עניין האמונה בצד ונתרכז רק בחיים שלאחר המוות, אני חייב להודות שהמחשבה בלבד על האפשרות הזאת גורמת לי לחלחלה. עוד חיים אחרי אלו? מה, זה לא נגמר אף פעם? זה כמו צפיה בסרט, משובח ככל שיהיה, הדבר האחרון שאני חפץ מיד אחריו בו הוא לצפות בסרט נוסף. כל כך מתיש. הכל שוב? מההתחלה? במקום חדש? אני חושב שאני אוותר, תודה.
אם יש משהו שאני מצפה לו במוות זו השלווה, השקט שבלא להיות יותר. הנה, המוות נראה פתאום מפחיד פחות. כמה החיים הופכים נעימים, כמה העייפות הופכת מתוקה, כמה הרעש הופך מרתק.
אני חושב שגם Tweak Bird הבינו את זה. שני אחים. תופים. גיטרה. שירה גברית בקול נשי. אי.פי אחד של שבעה שירים קצרים במיוחד עם עטיפה שנודדת בין אבהות רד-נקית לפדופילים מחבקי עצים. שילוב של Black Keys עם Pearls and Brass והרבה פסיכדליה מהסבנטיז. כמה טוב שמישהו עוד מצליח לגרום לגיטרה ותופים להיות ערומים וחוצבים כמו שהם יכולים להיות. הרוח הגבית שהשניים האלה נתנו לי בשבועות האחרונים גרמו לי להרגיש שאני רץ בעודי הולך ועף כשאני שוכב לישון. לרגעים קצרים הם לקחו אותי אל מקום בין העולם הזה לעולם הבא, שם דווקא לא היה אכפת לבלות קצת יותר זמן.

Tweak Bird – Shivers
Tweak Bird – God Help Us
Tweak Bird – Spaceships

מדיום וול פולק

כשאתה מוצא את עצמך עושה ברביקיו בגשם קיצי מרענן אתה מבין ששום דבר הוא לא מה שהיה פעם. העולם כמו שאתה מכיר אותו השתנה ואתה ביחד איתו. לפעמים שומן עסיסי שנוטף על גחלים לוחשות זה מה שמעודד תובנות. חזיר שלם היה צריך להטחן וחתיכות קטנות ממנו להעטף בניילון בשביל שהאסימון הקוסמי הזה יפול. ואני? אני בסדר עם זה. נעים לי. גם עם החזיר וגם עם הגשם. כל מה שנשאר לי הוא לתבל את הארוחות בפולק של קיץ והחיים שלי יפים.

Forest Fire הם אלה שנתנו לי השראה בעודי מנסה להדליק את הגחלים (טוב נו, לא באמת אני הדלקתי אבל ההשראה עדין הייתה). פולק-רוק עצל, כמעט מרושל אבל מלא רגש. לו ריד היה גאה בהם. גם בוב דילן. למעשה, סיכוי סביר שהוא כתב להם את השירים. למרות השוני בין הקטעים באלבום הבכורה שלהם, Survival, הם מצליחים להתמזג אחד לתוך השני במעין עייפות וכבדות נעימה שכזאת. כוס הויסקי האחרונה לסגור את הערב.

Forest Fire – Slow Motion
Forest Fire – Through My Gloves



האלבום של Here We Go Magic, נדחק הצידה לפני כחודשיים-שלושה אחרי שהתוייג כהחמצה. יותר מדי קטעים אינסטרומנטליים פסיכדליים מתישים וצליל בעייתי הרגישו כמו אלבום חצי אפוי. הכל השתנה כשראיתי הופעה חיה שלהם. כמו ההבדל בין נתח בשר חי לסטייק עשוי מדיום. פתאום הכל נכון, הסאונד נפלא, השירים מרתקים והבסיסטית והקלידנית מעוררות תאבון לא פחות. אם נדבוק במטאפורות מעולם הגחלים, גם פה, הכל תלוי בהגשה. אם יש לכם את היכולת כמעט ולחוש בטעמו של הסטייק על קצה לשונכם כשאתם רואים פרה באחו, השירים הבאים בשבילכם.

Here We Go Magic – Fangela
Here we Go Magic – Only Pieces

ואחרי ארוחה מדושנת שנשטפה בבירה ותובלה במוזיקה איכותית הייתי מוכן ללכת לראות את Strange Folks בהופעה חיה. בפעם השלישית בחודש האחרון. אבל להם עוד יגיע פוסט משל עצמם.

לא המדינה, הגבר

זה כנראה הקיץ הלונדוני הנפלא הזה שלוקח אותי למחוזות מוזיקליים שבדרך כלל לא הייתי מוצא עצמי פוסע בהם. ואולי מספיק אלבום אחד ממכר ודי.
Portugal. The Man (הנקודה במקור) הוציאו אלבום חדש והתאהבתי בו משמיעה ראשונה. אין לי מושג איך מצליחה להקה מווסילה, אלסקה לגרום לשמש לטפטף עלי (קחו אותי לסופרפארם!) ולשיער שלי להתנפנף כאילו סלון ביתי הוא מכונית פתוחה הדוהרת בכבישיה של קליפורניה.
על אף שם האלבום, The Satanic Satanist, שמרמז על תוכן אלים והעטיפה המטרידה במיוחד, מה שממתין בפנים הוא ההפך הגמור. אמנם לא פופ דביק, אבל מוזיקה מדבקת במיוחד שגוררת אותי שוב ושוב לסינג אלונג. משהו שנשמע כמו בלנד מאוד מוצלח של Yeasayer, Mother Love Bone ו-Jefferson Airplane ברגע של אופטימיות שיגרום לטלטאביז להראות מאנים-דיפרסיביים. כן, טלטאביז.

Portugal. The Man – People Say
Portugal. The Man – The Woods
Portugal. The Man – Guns and Dogs

נאצים vs. באסים

מאז הדיג'יי סט של נוטוויסט בשבוע שעבר אנשים לא הפסיקו לשאול אותי אם אני יודע מה היה הקטע בעברית שמרטין גרטשן (Acid Pauli) סימפל. מסתבר שמדובר בראיון של תמיר אלברט ברדיו, איפשהו בשנות השמונים המאוחרות, בו הוא מתלונן על כך שאין באסים ברדיו בארץ וגם במועדונים וכנראה שהסיבה לכך היא שמישהו לא רוצה שאנשים ישמחו.
בארוחת הערב לפני הסט, מרטין, שהתוכן של הראיו סיקרן אותו לחלוטין, שאל אותי בשיא הרצינות אם זה אכן נכון שהמדינה מנעה מהרדיו וממועדונים לנגן באסים ואם זה עדין ככה היום. עניתי לו כמובן שלא היו דברים מעולם ובשונה ממזרח גרמניה, ישראל בשנות השמונים הייתה מדינה נאורה ופתוחה (זה רק לאחרונה שהפכנו נאצים מסריחים). האמת שיותר מהכל אני רוצה לשמוע את מה שיש לתמיר אלברט לומר על הקטע הזה והרפרנס ההזוי אליו.


למי מכם שלא היה שם, הפסדתם רגע היסטורי – זאת הייתה הפעם הראשונה שהאחים אייקר פרצו עם שירים לתוך הדיג'יי סט של מרטין ולא רק זה, זה גם היה אחד מהסטים הכי מחוננים שיצא לי לשמוע בחיי. ואם לא הייתם שם וגם לא פקדתם את ההופעה, הפסדתם את אחת ההופעות הכי טובות שנראו בארץ. אני יודע, אני לא יכול להגיד את זה, זה לא אמין. אל תסתפקו במילים שלי, תקראו את מה שמיכאל רורברגר כותב (ועוד שלל ביקורות נלהבות נוספות בתחתית העמוד). אם יורשה לי רק משפט אחרון, רק בכדי שלא אשמע עוד תלונות בנוסח "איזה בעסה שלא באתי להופעה, דווקא רציתי", עשו לעצמכם טובה ובואו להופעות שלנו. כל אחד ואחד מהאמנים שאנחנו מביאים נבדק בהופעה ואלא אם כן הוא קיבל הרעלה מאיזה חומוס מקולקל או כוויות מדרגה 2 מהשמש התל אביבית, צפויה לכם חוויה היסטרית.
עד כאן לפרומושן עצמי, ממחר חוזרים פוסטים על מוזיקה (והעובדה שנעלמתי מכאן מעידה על כך שכדאי לכם להתחיל ולחסוך כסף לעוד הופעות...)

About the Bass – excerpt from an interview with Tamir Albert