עין אחד כחול, עין אחד אדום

זה רק נדמה לי או שמרילין מנסון מעולם לא זכה לפופולריות משמעותית בישראל? קצת קשה לי לומר כי אני לא בדיוק שייך לדור הנכון ואין לי חברים שכן, וחוצמזה אני בכלל לא חי בישראל. אבל התקשורת הישראלית הרי מאכילה את הציבור בדיוק במה שהוא רוצה, ואני לא רואה שום איזכורים לנ"ל.

נכון, הוא נראה דוחה, הוא עושה מוזיקה לילדים דחויים, נותן שואו אינפנטילי למדי ובגדול עושה יותר מדי רעש. אבל מדובר באחד האנשים היותר מעניינים שמצאתי בעולם המוזיקה. זה התחיל בראיון המבריק שהוא נתן ב"באולינג לקולומביין" וזה המשיך בכל אחת מהפעמים האחרות שיצא לי לשמוע/לקרוא את מה שיש לו להגיד. הבנאדם אינטיליגנט, מפוקח ומחושב, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה, ויש לו טונות של כישרון וכריזמה.
כישרון? אז זהו, שאם תשימו רגע בצד את כל ענייני התדמית והשואו (שנועדו למשוך את כל הילדים האמריקאים שרוצים לעצבן את אבא ואמא ולבזבז כמה שיותר דולרים על דיסקים, הופעות ומרצ'נדייז), תגלו קריירה מוזיקלית שמתפתחת בצורה מעניינת מאוד. מנקודת פתיחה של בעיקר הרבה צרחות ודיסטורשן הוא עבר לנו-מטאל. זה הלך ונהיה יותר מעניין עם אלבום קברטי למדי ולאחרונה יש לנו יצירת פופ-גל חדש-מטאל מצויינת. לאורך כל הדרך צצו קאברים מדהימים לשירי אייטיז שעלו בהרבה על המקורות ומיצבו את מרילין מנסון כאחד מאמני הקאברים הטובים אי פעם. ולאורך כל הדרך זכו האלבומים להפקות מדוייקות כמו מורה למתמטיקה פולניה בשם אוגניה, אבל עם הרבה יותר סטייל.
האלבום האחרון שיצא הקיץ וזכה להתעלמות די גורפת בארץ, נדמה לי, הוא הרבה יותר מלודי וכמו מיוז בקיץ שעבר נשען על לחני פופ בעיבודים כבדים ומושלמים.
אני די בטוח שכמו פוסט סולואי הגיטרות שלי, גם הפוסט הזה מפספס בענק את קהל הקוראים של מונוקרייב, אבל יאללה, שיהיה.

Marilyn Manson - Personal Jesus
Marilyn Manson - Red carpet grave
Marilyn Manson - Heart shaped glasses

הצבא השחורדיני

לא רע. אחרי שהתבכיינתי לשחר שאין לי כוח להתמודד כל פעם מחדש עם העברית בבלוגר הוא גילה לי שאפשר לכתוב ולפרסם ישירות מגוגל. היינו עוברים לוורדפרס אם היה לנו זמן וכוח ולא היינו עצלנים כמו שאנחנו, אבל וואללה זה עובד, כמעט מושלם. אין יותר תירוצים.

***

לפני כמה שבועות אני בדרך הביתה מהעבודה. אני יוצא מהבניין ואת פניי מקבלים כמה עשרות אנשים לבושי שחורים ונראים מאיימים למדי. בחינה מדוקדקת יותר גילתה שרובם נראים כמו ויקינגים גלוחי ראש ומקועקעים לעייפה. מבט נוסף גילה לי שהם גם נראים חזקים מאוד, כועסים מאוד ושיכורים מאוד. כנראה שהתגלגלתי איכשהו למחנה קיץ של נוער היטלר או משהו כזה. לא נורא, אני אשכנזי וכמה שזה בעייתי עם ערסים חולוניים, זה דווקא שימושי באירופה. ואז אני רואה אחד מהם מתקרב אלי בצעדים מהירים. אוקיי, אשכנזי או לא, האף היהודי הסגיר אותי... אבל לא. פרט קטן שפך אור חדש על הפרשה. על החולצה של הבחור היה כתוב "Stockholm Black Army". צבא שחור? הפיהרר בוודאי מתהפך בקברו. ובעצם, הם נראים די נחמדים, אפילו מחוייכים. מיצמצתי בעיניי ובחנתי שוב את הנוף. מטאליקה. לכולם יש חולצות של מטאליקה. שבדיה שוב הצליחה לתעתע בי ולהסתיר ממני את קיומה של הופעה של מטאליקה באיצטדיון מול 60,000 צופים.
נראה למישהו פה שמטאליקה היו מביאים היום 60,000 צופים להופעה? 20,000? לא נראה לי. החברה הישראלית היא יישות דורסנית למדי שלא ממש מרשה לאנשים לעשות את מה שהם אוהבים. היא נותנת חופש פעולה מסויים אבל רק בתוך המסגרת המקובלת. אתה רוצה להיות מיינסטרים - תשמע גלגלצ וכוכב נולד. רוצה להיות בשוליים המגניבים - תשמע ברייט אייז. רוצה לשמוע מטאליקה - מה, אתה דפוק?
בין 84 ל-91 הלהקה הזאת הוציאה בזה אחרי זה 4 אלבומי מופת שלא שמעתי בערך מאז המצאת ה-mp3. בהיכרות המחודשת שערכתי עם החברים הטפילד ושות' התבלט דווקא Orion, קטע אינסטרומנטלי שתמיד הערכתי אבל הפעם יותר. אני מאוד מקווה שיש לנו לפחות כמה קוראים שלא נחשפו למטאליקה בגיל/צורה/תזמון הנכונים או סתם לא אוהבים מטאל ויסכימו בכל זאת לתת עוד צ'אנס, כי אז זה אומר שעשיתי משהו טוב.

Metallica - Orion

מעשיות היהודי הנודד – פרק א

דברים מוזרים קרו בביקור האחרון שלי בארץ; בעודי טובל במימי הים התיכון, נהנה מגרם השמיים הצהוב והמחמם שכמעט ושכחתי שקיים, הרגשתי דקירה חזקה בבוהן כף רגל ימין שגרמה לי לזעוק כמו הבחור ההיסטרי שאינני ולשחות/לרוץ בחזרה אל החוף כשחלחלה אוחזת בגופי. כשהגעתי לחוף, גיליתי שלא היה זה מוחי הקודח שהזה ואכן בקצה האצבע מופיע סימן נשיכה קטנטן. דג נגס בבוהן שלי. לא ידעתי איך להגיב – האם אפשר לחזור למים או שמא החיה הרצחנית עדיין שם, אורבת לי רק כדי לחסל אותי סופית? לא רציתי לשים את מבטחי בזימיו של הטורף האנטישמי, ארזתי את בקבוק הבירה הריק שלי והלכתי משם.
בהמשך אותו יום, תחושות זרות החלו להציף אותי; כמעט ולא הצלחתי לעזוב את האמבטיה ושכבר הייתי מחוץ לה, כל מה שרציתי היה לגמוע עוד ועוד מים. מאוד מהר הבנתי מה קרה. הדג שנשך אותי לא היה דג רגיל וממש כמו ספיידרמן, הגוף שלי מתחיל בתהליך מטמורפוזה. With great power comes great responsibilty, שיננתי שוב ושוב לעצמי תוך כדי שאני מנסה לנחש מה יהיו כוחות העל שלי. שום דבר לא הולך להיות אותו הדבר, חשבתי בעודי מדמיין איך אראה בבגדי לייקרה צמודים.
למחרת בבוקר קמתי וגיליתי שהשינוי היחיד שעברתי הוא הקשקשים שהופיעו על ראשי והדחף הבלתי נשלט להתמרח בגזר מבושל וחזרת. "כוס אמאמממק של הדג הזה! אני נהיה גפילטע פיש!!" זעקתי אל בעלי ההוסטל ברחוב הירקון שבו התגוררתי. אחרי מבטים נבוכים שהחליפו ביניהם, הם רמזו שיעדיפו לא להתמודד עם ריח הגוף העתידי שלי וביקשו ממני בנימוס לעזוב את המקום.
ידעתי שרק דבר אחד יכול לעצור את התהליך. לא המתנתי דקה ומיד שמתי את פעמי אל מסעדת ארז בכרם, שזה הלחם ארז של התימנים (לחוח במקום לחם רימונים וגויאבות, סחוג במקום ריבת בצלצלי שאלוט וכמהין וכו'). "לחוח ושש צלוחיות חילבה! מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי!" צעקתי בכניסה. עוד לפני שהספקתי למצוא לי שולחן פנוי ההזמנה שלי כבר הייתה מונחת על השולחן (זה לא הגיוני, אני יודע, אבל ככה זה קרה, אל תפריעו לסיפור). השעות שאחר כך היו השעות הקריטיות. כמו אחרי ניתוח מסובך, ידעתי שאין מה לעשות מלבד להמתין. האם אריח מדג או מחילבה? בכל רבע שעה ריחרחתי את בית השחי שלי בשביל לראות האם יש התקדמות אך לשווא. רק בערב אותו היום, הופיעה לה לפתע הצחנה האהובה והיקרה. "אני מצחין! אני מצחין!" שאגתי בהתלהבות ורצתי לחבק את בעלי האכסניה שברחו בבעתה ונעלו עצמם במשרד.
אי שם, במימי הים התיכון הקרוב לביתכם, מסתתר לו אויב אכזרי שיכול לשנות את חייכם מכף רגל ועד זים. ראו את עצמכם מוזהרים.

Black Strobe – I'm a Man

זמנך חזר

לונדון. דוסדלדורף. לונדון. בריסל. אנטוורפן. ברוג'. לונדון. תל אביב. לונדון. סטוקהולם. לונדון. כמו טיילר דרדן, רודף אחרי עצמי רק בשביל לגלות שכבר הייתי שם ושוב הגעתי מאוחר, לא יודע בשביל מה. חודש מאז שהפסקתי לעבוד, חודש מאז הפוסט האחרון. הקשר בין הדברים שעליהם אני רוצה לכתוב למוזיקה הולך ומתרופף, המציאות הולכת ומתפוררת. המוזיקה ניגרת מהאוזניים ונוזלת לאיטה על הצוואר והידיים ומכתימה את המקלדת. הנה נסיון אמיץ לחזור לשגרה מוכרת. אחריו יש סיכוי טוב שתגיע מסה ארוכה על מהות הקיום (שלי).

Spare Time Machine, החדש של Pepe Deluxe, תפס אותי לא מוכן. לכאורה, אין שום דבר שהפינים האלה יעשו שאמור להפתיע, שהרי מדובר באותם אנשים ששוזרים מוזיקה לטינית, אלקטרונית ופאנק באותו אלבום מבלי למצמץ. למרות כל זה, ההחלטה לצאת עם אלבום קונספט של רוקנרול פסיכדלי, עם סאונד הארד קור היישר מלפני 40 שנה, היא אמיצה כמעט כמו החזרה של רוקי בלבואה לזירה, ולא פחות מוצלחת ממנה.

Pepe Deluxe - Mischief of Cloud Six

אם לפפה דלוקס יש מכונת זמן רזרבית, הוא כנראה נתן אותה ל-Caribou. האלבום החדש שלהם, הקרוי על שם מעצמת הכדורגל העולה, נשמע כמו תוספת אינטליגנטית לדיסקוגרפיה של הרוק הבריטי של סוף שנות ה-60. הריח המתוק שהאלבום מדיף מגיע ככל הנראה מהפרחים השזורים בשערם של הקריבו. נסו לדמיין את חור בלבנה של רוקפור, מרתק עוד יותר ותחליפו את הרצון העז למות בכל סוף שיר בדחף לחבק מישהו שאתם אוהבים.

Caribou - After Hours

האי הזה מצליח להמציא להקות בינוניות++ באופן בלתי סביר, עם העובדה הזאת כבר השלמתי. במקום לנסות למצוא תירוצים לאיך ולמה זה קורה, החלטתי להתחפר בעמדת המאזין ולהנות מהכישרון הבלתי נתפס של הילדים באי הזה לייצר להיטים. האחרונים ברשימה הם Cajun Dance Party. אלבום הבכורה שלהם Amylase הוא עוד אלבום אינדי-פופ שהיום כולם מהללים ובעוד שנה אולי ישכח ואולי לא. ועם זאת, בחלק מהשירים הקול של הסולן מזכיר כל כך את רוברט סמית' הצעיר עד שקשה להבין אם הוא מושפע ממנו, מחקה אותו או סתם קרוב משפחה רחוק. מבחינתי, התוספת הזאת הופכת את האלבום ליופי של דבר.

Cajun Dance Party - Colourful Life
Cajun Dance Party - The Next Untouchable

אבל אנגליה היא לא האי היחיד, יש עוד איים. ניו זילנד, לדוגמא. אל תתנו לעובדה שהוא רגוע, מרהיב ביופיו ונשלט על ידי רוב של כבשים להטעות אתכם. מדובר בשלוחה נוספת של הממלכה הבריטית ולכן אין סיבה שלהקת הפופ-Pאנק הכי כיפית תבוא משם. את Cut Off Your Hands יצא לי לראות בהופעה במקרה עוד לפני שידעתי מי הם. אחרי שצפיתי בסולן עושה סטייג' דייב על הגב אל תוך רחבה ריקה מאנשים תוך כדי שהוא ממשיך לשיר ומיד ניתז מהרצפה, מטפס על קורות עץ גבוהות מעל הבר רק כדי להשתלשל מהם ולשתות בירה ישירות מברז הבירה אל מול עיניו המשתאות של הברמן שחשב שהוא כבר ראה הכל בחיים, הבנתי שהילדים האלה בסדר. אבל אל תתנו לאסוציאציות הפאנקיסטיות או לאקרובטיות של הסולן להפחיד אותכם. מאחורי תחפושות הזאב מתחבאים כבשים חמודים ורכים, כמעט כמו פרנץ פרדיננד.

Cut Off Your Hands –You and I

Poetry

How cool is that?