זמנך חזר

לונדון. דוסדלדורף. לונדון. בריסל. אנטוורפן. ברוג'. לונדון. תל אביב. לונדון. סטוקהולם. לונדון. כמו טיילר דרדן, רודף אחרי עצמי רק בשביל לגלות שכבר הייתי שם ושוב הגעתי מאוחר, לא יודע בשביל מה. חודש מאז שהפסקתי לעבוד, חודש מאז הפוסט האחרון. הקשר בין הדברים שעליהם אני רוצה לכתוב למוזיקה הולך ומתרופף, המציאות הולכת ומתפוררת. המוזיקה ניגרת מהאוזניים ונוזלת לאיטה על הצוואר והידיים ומכתימה את המקלדת. הנה נסיון אמיץ לחזור לשגרה מוכרת. אחריו יש סיכוי טוב שתגיע מסה ארוכה על מהות הקיום (שלי).

Spare Time Machine, החדש של Pepe Deluxe, תפס אותי לא מוכן. לכאורה, אין שום דבר שהפינים האלה יעשו שאמור להפתיע, שהרי מדובר באותם אנשים ששוזרים מוזיקה לטינית, אלקטרונית ופאנק באותו אלבום מבלי למצמץ. למרות כל זה, ההחלטה לצאת עם אלבום קונספט של רוקנרול פסיכדלי, עם סאונד הארד קור היישר מלפני 40 שנה, היא אמיצה כמעט כמו החזרה של רוקי בלבואה לזירה, ולא פחות מוצלחת ממנה.

Pepe Deluxe - Mischief of Cloud Six

אם לפפה דלוקס יש מכונת זמן רזרבית, הוא כנראה נתן אותה ל-Caribou. האלבום החדש שלהם, הקרוי על שם מעצמת הכדורגל העולה, נשמע כמו תוספת אינטליגנטית לדיסקוגרפיה של הרוק הבריטי של סוף שנות ה-60. הריח המתוק שהאלבום מדיף מגיע ככל הנראה מהפרחים השזורים בשערם של הקריבו. נסו לדמיין את חור בלבנה של רוקפור, מרתק עוד יותר ותחליפו את הרצון העז למות בכל סוף שיר בדחף לחבק מישהו שאתם אוהבים.

Caribou - After Hours

האי הזה מצליח להמציא להקות בינוניות++ באופן בלתי סביר, עם העובדה הזאת כבר השלמתי. במקום לנסות למצוא תירוצים לאיך ולמה זה קורה, החלטתי להתחפר בעמדת המאזין ולהנות מהכישרון הבלתי נתפס של הילדים באי הזה לייצר להיטים. האחרונים ברשימה הם Cajun Dance Party. אלבום הבכורה שלהם Amylase הוא עוד אלבום אינדי-פופ שהיום כולם מהללים ובעוד שנה אולי ישכח ואולי לא. ועם זאת, בחלק מהשירים הקול של הסולן מזכיר כל כך את רוברט סמית' הצעיר עד שקשה להבין אם הוא מושפע ממנו, מחקה אותו או סתם קרוב משפחה רחוק. מבחינתי, התוספת הזאת הופכת את האלבום ליופי של דבר.

Cajun Dance Party - Colourful Life
Cajun Dance Party - The Next Untouchable

אבל אנגליה היא לא האי היחיד, יש עוד איים. ניו זילנד, לדוגמא. אל תתנו לעובדה שהוא רגוע, מרהיב ביופיו ונשלט על ידי רוב של כבשים להטעות אתכם. מדובר בשלוחה נוספת של הממלכה הבריטית ולכן אין סיבה שלהקת הפופ-Pאנק הכי כיפית תבוא משם. את Cut Off Your Hands יצא לי לראות בהופעה במקרה עוד לפני שידעתי מי הם. אחרי שצפיתי בסולן עושה סטייג' דייב על הגב אל תוך רחבה ריקה מאנשים תוך כדי שהוא ממשיך לשיר ומיד ניתז מהרצפה, מטפס על קורות עץ גבוהות מעל הבר רק כדי להשתלשל מהם ולשתות בירה ישירות מברז הבירה אל מול עיניו המשתאות של הברמן שחשב שהוא כבר ראה הכל בחיים, הבנתי שהילדים האלה בסדר. אבל אל תתנו לאסוציאציות הפאנקיסטיות או לאקרובטיות של הסולן להפחיד אותכם. מאחורי תחפושות הזאב מתחבאים כבשים חמודים ורכים, כמעט כמו פרנץ פרדיננד.

Cut Off Your Hands –You and I

אני מאוההההב

שחר ברטשטין-בירד. לא. בירד-ברטשטין. לא, לא. בירדשטיין. שחר אנד אנדרו סיטינג און א טרי קיי-איי-אס-אס-איי-אנ-ג'י.
כבר עברו יותר משבועיים מאז הערב המקסים ההוא ב-Bush Hall ובכל פעם שאני מנסה לכתוב משהו, חיוך של אושר מזדחל לו אט אט אל הפנים שלי, העיניים נעצמות בכבדות נעימה והראש נשמט לאחור ברפיה מוחלטת. אני חושב שזאת אהבה.
אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנפלתי בשביו של גבר. אולי כשהייתי ילד קטן וחשבתי שסילבסטר סטלון הוא הגבר המושלם. מאז התבגרתי, לשמחתי, והטעם שלי בגברים התעדן. הבנתי שעודף השרירים שלו לא יכול לחפות על העובדה שהוא לא מסוגל להגיד משפט שלם בלי לרייר על עצמו.
אנדרו, לעומת זאת, הוא בחור די מושלם. כשאני שומע אותו אופפת אותי תחושה נדירה של שלווה סטואית שלרוב מופיעה כשאני מקיץ מתרדמה על חוף הים היישר אל ורטיגו משכר. זה היה רק טבעי שאתאהב לחלוטין כשאראה אותו; במציאות, הקול שלו נשמע טוב עוד יותר, מה שהותיר אותי מהופנט, מנסה לגמוע כמה שיותר לפני שזה יגמר. משהו בו הזכיר לי את אסף אמדורסקי המוקדם רק פחות פגוע ויותר תמהוני. והוא גם שורק. שמעתי להקות שלמות עם פחות כשרון מהשריקות שלו. שמעתי ציפורים פחות משכנעות ממנו. אבל אלה לא רק השריקות. לאנדרו שלי גם היכולת הנפלאה לעבור מגיטרה, לכינור (הפיציקטו שלו עושה לי צמרמורות), לקסילופון ולהיות רגיש, עדין ומצחיק תוך כדי. הבמה היא החדר האינטימי שלו, ולפעמים נראה שהוא מתעלם מהעובדה שיש שם קהל – הוא מחייך לעצמו, ממלמל, משתעשע מהמוזיקה, מלווה אותה בתנועות ניצוח קטנות עם קצות האצבעות. הוא מפרק את השירים לגורמים, ומרכיב אותם בחזרה בצורה חדשה בלי מאמץ. וזה נשמע נפלא. אין אחד בקהל שלא מסתקרן מההצצה הזאת אל תוך עולמו ההזוי של מר בירד ונותן לו את השקט הראוי לאינטימיות שכזאת. עשרות בחורות ובחורים וודאי עמדו שם ופינטזו עליו, מבלי לדעת שהוא בכלל שלי.
אחרי ההופעה באופן טבעי לחלוטין, ניגשתי אל אחורי הקלעים. הבאונסר הביט בי במבט שאומר "אני נהיה אלים כשמצחיקים אותי" כשדרשתי להכנס ולדבר עם מר בירדי. טיפשון, לא יודע לזהות גבר מוכה ירח. "זה בסדר, הוא איתי" אמר קולו השליו של אנדרו ומנע את המשבר שכמעט ופרץ שם. "אתה חייב להבין, המאבטחים שלי הפכו קשוחים מאז שפופ טארט הפרה כבר פעמיים את צו ההרחקה שלה" אמר אנדרו. "נשים...מי צריך אותן בכלל?" עניתי בעודנו הולכים שלובי ידיים לארוחת פיש&צ'יפס רומנטית.

(Andrew Bird – Armchairs :: Black Sessions (via Music is Art