אני מאוההההב

שחר ברטשטין-בירד. לא. בירד-ברטשטין. לא, לא. בירדשטיין. שחר אנד אנדרו סיטינג און א טרי קיי-איי-אס-אס-איי-אנ-ג'י.
כבר עברו יותר משבועיים מאז הערב המקסים ההוא ב-Bush Hall ובכל פעם שאני מנסה לכתוב משהו, חיוך של אושר מזדחל לו אט אט אל הפנים שלי, העיניים נעצמות בכבדות נעימה והראש נשמט לאחור ברפיה מוחלטת. אני חושב שזאת אהבה.
אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנפלתי בשביו של גבר. אולי כשהייתי ילד קטן וחשבתי שסילבסטר סטלון הוא הגבר המושלם. מאז התבגרתי, לשמחתי, והטעם שלי בגברים התעדן. הבנתי שעודף השרירים שלו לא יכול לחפות על העובדה שהוא לא מסוגל להגיד משפט שלם בלי לרייר על עצמו.
אנדרו, לעומת זאת, הוא בחור די מושלם. כשאני שומע אותו אופפת אותי תחושה נדירה של שלווה סטואית שלרוב מופיעה כשאני מקיץ מתרדמה על חוף הים היישר אל ורטיגו משכר. זה היה רק טבעי שאתאהב לחלוטין כשאראה אותו; במציאות, הקול שלו נשמע טוב עוד יותר, מה שהותיר אותי מהופנט, מנסה לגמוע כמה שיותר לפני שזה יגמר. משהו בו הזכיר לי את אסף אמדורסקי המוקדם רק פחות פגוע ויותר תמהוני. והוא גם שורק. שמעתי להקות שלמות עם פחות כשרון מהשריקות שלו. שמעתי ציפורים פחות משכנעות ממנו. אבל אלה לא רק השריקות. לאנדרו שלי גם היכולת הנפלאה לעבור מגיטרה, לכינור (הפיציקטו שלו עושה לי צמרמורות), לקסילופון ולהיות רגיש, עדין ומצחיק תוך כדי. הבמה היא החדר האינטימי שלו, ולפעמים נראה שהוא מתעלם מהעובדה שיש שם קהל – הוא מחייך לעצמו, ממלמל, משתעשע מהמוזיקה, מלווה אותה בתנועות ניצוח קטנות עם קצות האצבעות. הוא מפרק את השירים לגורמים, ומרכיב אותם בחזרה בצורה חדשה בלי מאמץ. וזה נשמע נפלא. אין אחד בקהל שלא מסתקרן מההצצה הזאת אל תוך עולמו ההזוי של מר בירד ונותן לו את השקט הראוי לאינטימיות שכזאת. עשרות בחורות ובחורים וודאי עמדו שם ופינטזו עליו, מבלי לדעת שהוא בכלל שלי.
אחרי ההופעה באופן טבעי לחלוטין, ניגשתי אל אחורי הקלעים. הבאונסר הביט בי במבט שאומר "אני נהיה אלים כשמצחיקים אותי" כשדרשתי להכנס ולדבר עם מר בירדי. טיפשון, לא יודע לזהות גבר מוכה ירח. "זה בסדר, הוא איתי" אמר קולו השליו של אנדרו ומנע את המשבר שכמעט ופרץ שם. "אתה חייב להבין, המאבטחים שלי הפכו קשוחים מאז שפופ טארט הפרה כבר פעמיים את צו ההרחקה שלה" אמר אנדרו. "נשים...מי צריך אותן בכלל?" עניתי בעודנו הולכים שלובי ידיים לארוחת פיש&צ'יפס רומנטית.

(Andrew Bird – Armchairs :: Black Sessions (via Music is Art