שלושה חודשים

ה-15/1 זה התאריך בו כתבתי פה בפעם האחרונה. כלומר, ממש כתבתי, לא סתם זרקתי קישור לדיילי-יו-טיוב. התבכיינתי קצת על זה שאני לא מצליח לעמוד בקצב. מאז הספקתי להחליף קידומת לכזאת של מבוגרים, לבלות סופ"ש בקופנהאגן עם כאב שיניים שהיה מפיל ממותה, להזיל ריר (למרות המצב הקשה לא באמת הזלתי ריר, זה רק דימוי) על האחיות והרופאות היפהפיות בשני חדרי מיון ומרפאת שיניים אחת בקופנהאגן, להתמסטל מכדורי מורפין, להתאושש מהטראומה במשך שבוע, להשתעמם למוות בעבודה, לנסוע לישראל לחודש, לפספס הופעות של בום-פם ושל אנדרו בירד בסטוקהולם, לעבוד קצת בארץ ולגלות שזה לא כזה שוס, לקחת את הויקינגית וההורים שלה לטיולים בכל הארץ, לעבור ליל סדר כאוטי במיוחד (עכשיו כולם אומרים לעצמם "ברור שהסדר כאוטי, ככה זה תמיד". אני יודע שככה זה תמיד. תאמינו לי, זה היה כאוס הרבה הרבה יותר מתמיד), לחזור לשבדיה, לגלות שעדיין משעמם בעבודה, להתגלגל להופעה מוזרה של הדג נחש, ולהיזכר מחדש כמה שבדיה האביבית-קייצית מדהימה (תדמיינו רגע מקום נורא יפה ושליו עם קצת ויואלדי ברקע, ועכשיו תוסיפו המוני בחורות שמחות בגופיות קטנות שרצות בסלואו-מושן עם הבלונד מתנפנף קלות מאחוריהן. כן, בדיוק ככה). בזמן הזה ראיתי את Stranger than fiction שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהצליחו לחמוק מתחת לרדאר שלי, את בופור המעולה, ואת 300 שגורם לי לחשוב שלא מעט מבקרי קולנוע מחליטים מראש מה תהיה דעתם על סרטים, עוד לפני שראו במה בדיוק מדובר. אני חושב ש-300 הוא בעיקר eye candy וככזה הוא פשוט מרהיב. וגם התחלתי לקרוא את Diary המצוין של צ'אק פלאניוק, ההוא שכתב את Fight club, אבל איבדתי את הספר באמצע, פרס למוצא הישר.
מוזיקה. קשה לי להגיד שיש חדש. חודש שלם בארץ לא גילה לי שום דבר מעניין שלא ידעתי קודם. Mogwai, Trail of dead, The new pornographers, Cloud cult, Sparklehorse – אלה היו המרכיבים העיקריים בפלייליסט של החודשים האחרונים, ולא משנה כמה הם טובים, הם לא מספקים לי שום חומר חדש לכתיבה. מצד שני אני מאוד מרוצה מזה שקומץ של אלבומים ממשיך לרוץ איתי כבר 3 חודשים ועדיין לא משעמם לי.
אה, כן. Balkan beat box באים לסטוקהולם להופעה בפעם השנייה וזה לא פחות מחגיגה בשבילי כי ההופעה הקודמת שלהם פה הייתה ההופעה הכי כיפית בעולם. מסתובבת שמועה על אלבום חדש, מישהו יודע משהו?
אז זהו זה, שלא יגידו שלא עדכנתי. וכדי לסיים בנימה אופטימית, הביצוע של וויל פרל ל-Whole wide world מתוך Stranger than fiction. סצנה מקסימה להחריד, אבל זה קצת ספוילר למי שלא ראה את הסרט, אז אם לא ראיתם תעצמו עיניים ורק תקשיבו לשיר. אה, וברגע האחרון יש גם את סיקוונס הפתיחה הגאוני. איזה יופי זה האינטרנט הזה...