עוד באירופה

ושוב, בשקט בשקט (כדי לא להפריע לשכנים), במיטב מסורת המוזיקה הבלגית (להתבלט זה פויה), הוציאו Zita Swoon אלבום חדש, Big City. גם אם האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם כמו A song about a girls, הקודם שלהם, הוא עדיין נפלא בזכות עצמו. כנראה שזה יהיה דינו של כל אלבום שקמיל סטף יהיה הסולן שלו. אין שני לקול שלו. הליטוף והחספוס עם המבטא הסמי צרפתי הזה פשוט ממיסים כל פעם מחדש. האלבום קצת יותר פשוט מקודמו, שירים כמעט מוכרים, שירי דרך שמתאימים לנסיעה ארוכה ורגועה, כזאת שבה הכביש נמשך עד האופק ואתה יכול להסיט את המבט ולהנות מהנוף לדקה ארוכה מבלי חשש שיקרה. משהו רע. שתי הפתעות נחמדות בדיסק הם גרסאות כיסוי; הראשונה ל-Series of Dreams של בוב דילן, שרוחו מרחפת על רוב הדיסק והשניה היא גרסא דומה אבל שונה לחלוטין ל-The Night של Morphine. כהשקול של סטף מחליף את קולו הנמוך והמדכא של מארק סנדמן מתקבלת פרשנות אחרת לגמרי לשיר.

Zita Swoon – Pretty Girl
Zita Swoon – The Night :: Morpine cover

ואם כל הרוך והנעימות הזאת מייבשת לכם את העכוז, אל דאגה. לכל תגובה יש תגובת נגד, ולכל ליטוף ונשיקה אורבת שריטה ונשיכה מעבר לפינה. על השריטה הבאה חתום לא אחר מאשר Pepe Deluxe הפינלנדי הכל יכול (שאני אוהב מאוד מאוד) שמאז Beatitude האלילי נדם לחלוטין. הבשורות הטובות הוא שהוא חוזר, ואם לשפוט לפי הקטעים החדשים במיי ספייס שלו, אפשר לצפות מהאלבום הבא לקרנבל חולני בטעמי שוקו, סחוג ואננס. כדי לשים את כספי במקום בו נמצא פי, מספיקה התבוננות בודדה בוידאו המחופף ל-Pussy Cat Rock. כל מי שמערבב חתול חשמלי מדבר עם ישבן וחזה אסייאתי באוירת גריינדהאוס הוא חבר שלי באופן מידי.