השיבה מהודו

לישמאניאסיס וסקביאס. לא, אלו לא צמד נגני בוזוקי יוונים. אלו גם לא יצורים מהמיתולוגיה היוונית וגם לא שמות של קדושים נוצרים שנפלו אל תהום הנשייה. אלו הן תוצאות הדיאגנוזה השנייה של הכלבת שחזרתי איתה מהטיול הקצר שלי. שלשום גיליתי שהרופא שאחראי לדיאגנוזה, שהציג את עצמו כמומחה, הוא כנראה מתחזה שאינו שייך למחלקה הדרמטולוגית בבית החולים ואיש לא מכיר את שמו או מצליח להתחקות אחריו. ד"ר דורוני, אני ורפי גינת עוד נבוא איתך חשבון. וכך הלכה לה הדיאגנוזה השגויה השנייה והגיעה השלישית, עם התרופות היחודיות לה, ומנסיוני המר, עם תוקף קצר מועד. בעל כורחי הפכתי להיות שפן נסיון לרופאי לונדון הקורנים בפני מחלות אקזוטיות ושוקדים על ספרי הלימוד והאינטרנט כדי לנסות ולטפל בי.
אז מה יש לי? ובכן, בואו ונתמצת את התשובה לכך שכבר שבועיים אני מתגרד בכל הגוף כמו כלב חולה וסובל מבצקות בשתי הרגליים שלא היו מביישות זקנה בעלת משקל עודף. מעבר לכך, הכל טוב תודה. אולי למעט העובדה שאני לא מצליח להשיב את החיים למסלולם, בעיקר בגלל שנראה שהמסלול היה פרי דמיוני הקודח ואין אף לא זכר לנתיב שבו הוא עבר. הרחובות האפורים, האנשים שנראים תמיד עסוקים מדי, התקרה הויקטוריאנית בחדר השינה שלי ואפילו ההופעות היקרות מפז איבדו את המהות שלהם עבורי. הפכתי להיות זר בחיים של עצמי. Jamais Vu.
בין דכאון לגירוד, בין כדורים למשחות, בין נסיון לפנק עצמי במיץ מנגו תוצרת בית שיזכיר לי כמה מאושר הייתי על החוף לבין הפרצוץ החמוץ שמעיד על טעמו של פרי תוצרת אנגליה, עוד נקלטים כמה צלילים מבעד לאוזניים שלי שמזיזים שם משהו בפנים. לפחות זה.

Goldfish – The Real Deal
Sweeney Todd OST – No Place Like London