עשה את שלו

לא יודע מה הצית בי את התובנה הזאת, אבל אני שמח שהיא כאן. מדובר בשחורים – כושים, ניגרוז, חצילים – קראו להם איך שאתם רוצים, אתם יודעים שאתם אוהבים אותם. ובכן, במהלך השנים, הקולנוע האמריקני תמיד דאג לאמץ לעצמו עוד ועוד גיבורים שחורים בין אם לסרטי פעולה, דרמות או קומדיות, לכל ז'אנר היה את ההומיז שלו. אם נבחן את השחקנים השחורים של היום נגלה את התופעה שהדירה שינה מעיני – אין דור חדש של שחורים. בואו נבדוק אם אני טועה פה – סמואל ג'קסון, אדי מרפי, דנזל וושינגטון, וסלי סנייפס, כריס טאקר, כריס רוק, ויל סמית' – האם מישהו מהם לא איתנו עוד מהניינטיז? מצליחים לחשוב על מישהו שהתגלה בחמש השנים האחרונות? בעשור האחרון? טרייסי מורגן (א.ק.א טרייסי ג'ורדן) הוא אולי היחיד שעולה לי בראש אבל הדמות שלו ב- 30 Rock מסמלת בדיוק את מה שאני מדבר עליו – מותו של הכוכב השחור.
אז ישבתי וחשבתי, פעולה שאני לא מרבה לעשות (על אף העובדה שאני אחד האנשים המבריקים ביותר שיצא לי לפגוש), מה יכולות להיות הסיבות לתופעה הזאת? שאלה קשה. יש לי כמה תאוריות לתופעה הזאת, חלקן כלכליות – השחורים לא כח צרכני מספיק חזק בשביל שהוליווד תחפש את הכוכב השחור הבא, חלקן חברתיות – הפוליטיקלי קורקט מת מזמן וכבר אין צורך באפליה ואחרות פוליטיות – עכשיו שהאזרח מס' 1 הוא brother, מי צריך כוכבי קולנוע שיהיו השראה לילדינו?
אבל כל אלה לא מעניינות אותי. אני רוצה את הניגרו הבא שלי. ואני משוכנע שכמוני עוד רבבות אנשים יושבים צמאים ומחכים לביאתו של המשיח השחור. ובכן, קצתי בלשבת ולהמתין. לא עוד. אני רוצה להציע מועמד לתפקיד – תומר יוסף. אמנם לא מאפריקה במקור אבל הגיע הזמן לרענון של המושג 'שחור'.
הספיקה לי האזנה אחת לאלבום החדש של Balkan Beat Box בשביל לקבוע סופית שהאדון יוסף הוא חתיכת נכס שלא יסולא בג'חנון. זה היה באחד מהבקרים המועטים האלה בהם אני צריך לצאת מהבית בכדי לעשות את עבודתי. עוד מוקדם בבוקר, הגוף מתפקד אבל הראש עדין ישן. חשבתי לתת צ'אנס לבלקנים להסיר את קורי השינה מעיני ולחלץ את עצמותי. אם להיות כנה, חשבתי שאתאכזב מהאלבום ומהר מאוד אחליף אותו באחר שיעזור לי לשקוע חזרה בנמנום בזרועות האנדרגראונד המקרקש. אם לרגע חששתי שמא לא יהיה לבלקן ביט בוקס מה עוד לומר, היה די בחצי אלבום בשביל להבין שאני ספקן טיפש. בלקן? יש. אבל יש גם דאב, רגאיי, היפ הופ, מקצבים ערבים, אפריקאיים וחי נפשי – תימניים. ממש במחצית האלבום, הגוף שלי היה טעון באנרגיה ששלחה אותי לטפס במדרגות הנעות הארוכות ביקום אל מול הפרצופים המשתהים של אנשים שלא מבינים מה עובר על הבחור הנמרץ בבוקר טרוף זה. 48 שניות אח"כ תומר יוסף צועק "יאללה!!!" ברקע כשהסקסופונים והחצוצרות נותנים לי רוח גבית. הלבנטיני הרדום שבתוכי פרץ החוצה בצחוק פרוע והטיפוס במדרגות הפך לריצה קלה.
השותף הרדום לכתיבה פה כבר, שלא מוצא את עולמו במוזיקה חדשה, היה דווקא זה ששלח לי את האלבום. "כל מה שתומר יוסף נוגע בו הופך זהב" הוא אמר. אני רק מקווה שיום אחד נראה אותו משחק באיזה סרט Blaxploitation לצידו של סמואל ל. ג'קסון. שמישהו כבר יפתח קבוצה בפייסבוק לזה, שמעתי שרק ככה דברים קורים היום, לא?

Balkan Beat Box – My Baby
Balkan Beat Box – War Again

יבוא כריש יכרש כרש כרש

אני הולך במורד הרחוב שיוצא מביתי, דוחף ביד אחת עגלת תינוק וביד השניה מקליד הודעה בנייד במיומנות של אב שלמד שאפשר לעשות הכל ביד אחת כשלפתע אני מרגיש שהעגלה נתקעת קלות במשהו. אני מרים את הראש והוא עומד מולי. גם א-ת-ה שכן שלי? חשבתי לעצמי. זה משאיר את בוי ג'ורג' הרבה מאחור, או לפחות בעיניהם של אחדים. ואז שמתי לב שגם אשתו שם ואפילו מחזיקה בידיה את הכלב המטופש שלהם. זה נראה בדיוק ככה, ממש באותו מקום, רק בכוון ההפוך של הרחוב:

"תזיז את הפאקן עגלה 'שך מהפאקן דרך שלי יו פאקן קאנט!"
"תגיד, אפס, אתה לא הבכיין הזה מהלהקת בנים המעפנה הזאת?"
"תזיז את הפאקן עגלה שלך לפני שאתה מקבל פאקן טיפול מנצ'סטרי לפאקן פנים שלך."
"על חולון שמעת? עם סקיני ג'ינס כאלה לא היית מגיע לכיתה ח'. ומה קרה לשיער שלך? תן, תן לעבור. הבן שלי ממהר לאיזו פגישה עם בובה של קוף."
"אני אגיד לך בפאקן פעם הפאקן אחרונה, תזיז את העגלה או שאני קורא לאח שלי ואנחנו נזיין אותך ואת הבן השמ..."

האח הטיפש לבית גלאגר לא סיים את המשפט. הייתה זאת יקירתי ששברה לו את האף בנגיחה. ואח"כ גם לאישתו ולכלב, למען שלום בית, אפליה מתקנת וסימטריה. "איזה מן אבא מחורבן אתה, ככה אתה מרשה שידברו על הבן שלך?" אמרה הלביאה בעוד היא מלקקת את כפות ידיה (פעולה מוזרה בהתחשב בכך שהיא כרגע השתמשה בראשה כדי לנגוח אבל למדתי על בשרי שאין להתווכח עם לביאות). "השכונה הזאת מתדרדרת, אנחנו חייבים לעבור מפה. יש פה סלבס כמו פטריות אחרי שפשפת." זרקתי לעברה בעודנו חולפים על פניהם המדממות ומשחילים עוד איזו בעיטה קטנה בראש לכל אחד כדי להרגיע את התסכול שבמחשבה על מעבר דירה נוסף.

הלוואי והייתי גר ליד Joe Gideon & the Shark. גדעון ואחותו, ויוה, נשמעים לי כמו שכנים נחמדים. וחוצמזה, כל מי שחבר של ארצ'י ברונסון אאוטפיט לא יכול להיות שכן רע. קצת קשה לי להשלים שהם במקור מבירמינגהם. למעשה, קשה בכלל להבין שהם לא מעיירה נידחת איפשהו באחת ממדינות המרכז עד דרום ארה"ב.
בלוז-פאנק-אמריקנה, אם אפשר בכלל לומר את שלושת אלה באותה נשימה, הם גרעין המוזיקה של ג'ו גדעון ואחותו הכרישה. אבל זאת השירה של גדעון שעושה לי את זה. המוזיקה בהרבה מהשירים היא רק תפאורה לסיפורים המעוותים מלאי האבחנות שרוקם לנו גדעון, משפט אחרי משפט, בדקלום מלא דרמה שהופך לזעקות שבורות בקול פוצע. העולם שהם בוראים מרגיש כמו אחד שאחים בונים לעצמם בשביל לברוח ממציאות רקובה למקום דימיוני משותף רק להם. במקרה הזה, העולם שיצרו כנראה מופרע לא פחות מזה שממנו ברחו ועם זאת קוסם לי הרבה יותר מאשר נווה המדבר השחון שיצרו זוג אחים אחר. פאקן קאנטס.

Joe Gideon & the Shark – DOL
Joe Gideon & the Shark – True Nature

האריה, המכשפה וארון הבגדים

רק כשעברתי לדירה הנוכחית שלי קוננה בי התחושה שלא מדובר במקריות אלא חייב להיות מעורב פה כח חזק הרבה יותר; מאז שחר נעוריי ארון הבגדים שלי היה קטן מלהכיל את כל מלבושיי. אם בעיני רוחכם עולה הגרדרובה של פאריס הילטון מנסה להדחס אל תוך שידה קטנטנה, טעות בידכם. אני אדם צנוע עם מעט בגדים שבאופן קבע תורם את הבגדים הישנים לצדקה בכל פעם שקונה חדשים. אז איך אפשר להסביר שגם כשאני קונה ארון חדש, גדול יותר מקודמו עדיין אין מקום למעט מחלצותיי? תעלומה אפופת מסתורין.
בשיחתי האחרונה עם אימי היקרה הזכרתי כבדרך אגב את עניין הארון. דממה עלתה מהצד השני של קו הטלפון.

"אמא? הכל בסדר?"
"כן, פשוט חשבתי שעם עד היום הנושא לא עלה הוא כבר לא יעלה."
"על מה את מדברת?"
"אולי כדאי שתשב."
"אנחנו עדין מדברים על הארון, כן?"
"כן. שמע, לא רציתי לספר לך את זה אבל כשהיית קטן מאוד הייתה לנו שכנה נוראית..."
"יותר נוראית מהכלבה שגרה מעלינו וגררה רהיטים כל שבת בבוקר?"
"קשה להשוות אבל משהו בשכנה שאני מדברת עליה, היה הרבה יותר מטריד. היא הייתה זקנה, אך חסרת גיל, אף לא אחד מהשכנים ידע מאיזה מוצא היא ואם הייתה לא משפחה היא לא הייתה בנמצא."
"אמא, זה היא נשמעת כמו חצי מהשכונה שלנו והחצי הטוב אם יותר לי לציין."
"לא, אתה לא מבין. היא הייתה מרושעת, משהו בנוכחות שלה היה מאיים. בכל מקרה, יום אחד שכשיחקת בחצר, הצלחת באופן שלא ברור לאף אחד עד היום לשבור פסל אבן מפחיד של אריה שעמד תמיד על גרם המדרגות שלה. כמו תמיד, ניסית גם הפעם לצאת מהסיטואציה בלחייך לכל מי שעומד סביבך. זה לא עבד על השכנה. היא הייתה נסערת והחיוכים שלך לא ריצו אותה. ואז, העיניים שלה, שתמיד נראו מלאות רוע, רשפו בצבע צהוב, השיער שלה הזדקר, היא מלמלה כמה מילים בשפה שמעודי לא שמעתי והניפה את ידה לעברך כאילו זורקת חפץ בלתי נראה לכוונך. אבל משהו השתבש. הברק שנשלח לעברך ניתז מהמצח שלך, פגע בה והיא נעלמה. על המצח שלך נותרה רק צלקת בצורה של קולב."
"אמא, את בטוחה שאת לא מבלבלת בין הילדות שלי להארי פוטר?"
"אריה פוטר? זה הפרסי שהיה איתך ביסודי לא? מה עם אבא שלו באמת? לא היה לו סרטן? מסכן..."
"אמא, שניה רגע, תתרכזי בסיפור."
"איזה סיפור?"
"נו, האריה... המכשפה... נו, ארון הבגדים..."
"אוי, איך שאתה אהבת את הסיפורים של נארניה! זוכר שהייתי מקריאה לך את זה לפני השינה?"
"אמא!!! מה עם הכישוף שהטילה עלי השכנה הכלבה?"
"מי? זאת שגררה את הרהיטים? נבלה. כל שבת בבוקר, לא משנה כמה ביקשנו."
"לא חשוב, אמא. אני אשלים את הסיפור לבד."
"קר אצלכם עכשיו, לא? להכין לך משהו לאכול?"
"לילה טוב, אמא."

וכך גיליתי שמוטלת עלי קללה. בשיחת טלפון. רק הידיעה עצמה מילאה אותי בדחף עצום לרוץ לאיקאה ולקנות כל ארון אפשרי רק בשביל לבדוק עם הכישוף באמת קיים. איזה יאוש.
למען האמת, יש אחד ששמעתי עליו, שניצח מכשפה. אפילו יש להקה על שמו. Esben and the Witch היא אחת מהלהקות הנדירות האלה שצצות משום מקום וגורמות לך להרגיש כאילו הם היו פה תמיד, הרי לא יכול להיות באמת שהם להקה חדשה, נכון? קצת כמו כישוף. אסבן והמכשפה נופלים בקלות לקטגוריה הרחבה של להקות ארטיסטיות שברייטון היא הבית הטבעי שלהם בממלכה. כשהמוזיקה שלהם מתנגנת הלילה יורד, הטמפרטורה צונחת לאפס, והזאבים מייללים ביער הקרוב לביתכם. כל צליל מלא בדרמה ורווי כשפים. אם Bat for Lashes היא המכשפה הטובה, Esben and the Witch הם המכשפה הדכאונית, רגע לפני שהיא בוחרת באופל. אני קצת מפחד מהם, במובן החיובי של המילה. כמו ילד שבוחן את האומץ שלו, למרות שבמקרה הזה כל מה שנדרש הוא ללחוץ על כפתור והם נעלמים. אבל למה שארצה לגרום לדבר הנפלא הזה להעלם?

Esben and the Witch – Marching Song
Esben and the Witch – About This Peninsula

אלוף העולם

אני לא יודע איפה אני הייתי שזה קרה, אבל ביולי האחרון נשבר שיא גינס לנגינה רצופה בפסנתר: 27 שעות, 3 דקות ו-44 שניות. בימים כסדרם, שיאים שכאלה מעניינים אותי כמו תוצאות הצ'מפיונס ליג אבל כשאחד האנשים שאת ישבנם אני הכי מעריץ בעולם, צ'ילי גונזלס, הוא זה שאחראי לשיא החדש אני חייב לעצור ולהבין מה קורה פה.
הביוגרפיה של האיש הזה היא מהמופלאות והמצחיקות ואחת שאתם באמת חייבים לקרוא. אם לתמצת לאלה מכם שלא מכירים אותו, גונזלס הוא גאון מחונן שמתהלך על פני כדור הארץ ומתוך שעמום מנסה לגרום לכולם, מרמי המעלה ועד פשוטי העם להעריץ ולשנוא אותו במידה שווה. הוא ראפר, מפיק-על ופסנתרן מבריק בעת ובעונה אחת. הוא בז להמונים ושואב מהם את הכח שלו. פאשיסט מוזיקלי אמיתי. הוא גם אחד האנשים הכי מצחיקים שיצא לי לשמוע בחיי. שילוב מופלא של וודי אלן וג'רי סיינפלד. וכמובן, גם הוא יהודון.
ההופעה הראשונה שלו שראיתי מתברגת לחמישייה הפותחת של הופעות בכל הזמנים. ההופעה השניה הייתה במסגרת Piano Talk Show, בו הוא מתארח פעם בשבוע במועדון במשך חודש וכל פעם עם אורחים אחרים (ביניהם ג'ארויס קוקר לדוגמא). כשיצאתי ממנה עם עם דמעות של צחוק בעיניים כעסתי על עצמי שלא ראיתי את שאר ההופעות בסדרה. לכתוב על ההופעה הזאת היה קצת קשה כי אין מילה ורגע אחד שאפשר להשמיט ממה שקרה על הבמה ומחוצה לה (כולל אופרה לא גמורה בארבעה חלקים על החיים של גונזלס שנפתחת בתוך רחם אימו, ממשיכה בסבא שלו שמת בהתקף לב כששומע את נכדו הגאון מבצע את ווגנר בעיבוד ג'אז וכו'). אם למישהו מכם זה רלוונטי, החודש הוא מופיע עם הסדרה הזאת בניו יורק ומארח את סיה בין היתר. ככה נראה הפרומו לסדרה הקודמת:

אבל בוא נחזור שניה לגינס. כשגונזלס בוחר לעשות משהו כזה, הוא עושה אותו גונזו סטייל – ברגע אחד הוא מחליט לנגן עם כיסוי עיניים (שטיק ישן שלו), ברגע אחר הוא בוחר לקבל גילוח מקצועי בתער בעודו מנגן. אבל מה שיצא לנו מהאירוע המכונן הזה, מעבר לשבירת השיא הם ארבעה אלבומים, כולם הקלטות חיות מתוך המרתון המוטרף הזה. לצערי, עדין לא השגתי את האלבום ולכן לא אוכל לחלוק אבל תרשו לי לספר שאחד מהם כולו קאברים צ'יזיים שלו ללהיטי אייטיז (הו מאמא!).
ואם לא די בזה, גונזו החליט לעטות על עצמו רק עוד זהות אחת ודי – The Superproducer, האיש שציל את תעשיית המוזיקה הגוססת. בכל אחד מהסרטונים הוא נפגש עם אמן צרפתי אחר ומפיק לו שיר, גונזו-סטייל. המשחק מבויים כמובן ומוזיקלית אין מחורבן מהמפגשים הללו, אבל גונזו קורע אותי מצחוק.