נגיעה אחת רכה

בערב היום בו כתבתי את הפוסט העכור הזה, בתזמון שמיימי שכזה, הגיעו The Earlies והחזירו אותי לחיים. כמו מילה של חבר או מגע ספונטני ואוהב ברגע שהכי היית צריך ולא ידעת, הארליז, עם המוזיקה הנפלאה והחיוכים הענקיים שלהם נתנו לי מנת קרני שמש מוזיקלית שהחזירה לי את החיוניות שבמוזיקה. במחיר כרטיס ובירה קיבלתי גם מסאג' מרומם ללב.
באופן דקדנטי למדי, זאת הפעם השניה שאני רואה אותם בהופעה בלונדון אני חושב שהפעם נהניתי אפילו יותר. כמה אושר האנשים האלה מפיצים. משהו בהרכב הבלתי אפשרי הזה משדר אהבה אמיתית לדבר ומשרה אוירה של נינוחות רבתי. הארליז מדגימים איך אפשר למלא אולם שלם באנרגיה חובקת מבלי להשתולל על הבמה, לזעוק ולצרוח. תמהיל נכון של כשרון, הנאה וכנות מרכיבה שלם שגדול מסך כל חלקיו.
הם גם כנראה הלהקה הכי down to earth שיש; כשלהקות החימום על הבמה הם לא בחדרי ההלבשה, מעשנים ג'וינטים לפני ההופעה, הו לא; הארליז מתגודדים בשורה הראשונה, רוקדים, שרים, מריעים ומעשנים שם את הג'וינטים של לפני ההופעה. אחרי ההופעה, אפשר למצוא אותם בבר הקרוב לבמה מזמינים לעצמם בירה ומתמנגלים עם העוברים ושבים. כל כך אנושי ונכון. גורם לי לתהות איך כך האומנים האחרים מוותרים על החוויה הזאת.
הארליז ממשיכים להביא איתם חברים מוכשרים. בפעם הקודמת אלה היו Dawn Landes ו-Midlake (שניהם הוציאו אלבומים לא רעים ב-2006). הפעם היו אלה Half Cousin ו-Maps.
על Maps היה זכור לי משהו שקראתי בסינמסקופ, איזו הבטחה גדולה לעתיד. ובכן, באותו ערב לאוזניים העייפות שלי (עוד לא לגמרי חזרתי לעצמי כאמור) זה היה נשמע בעיקר משעמם. Been there, done that got the t-shirt. אם תהיה התרגשות, וחוששני שתהיה (באי הזה יש מגמות שאין לי יכולת להבין אבל אני כבר מצליח לחזות מעט מהן), אני לא חלק ממנה. לעומתם, חצי בן דוד היו משהו אחר. בשיר הראשון הייתי משוכנע שזה סתם עוד זבל אנגלי, אבל מהר מאוד הם הצליחו לחדור דרך שמיכת האטימות שעטפה אותי. טיפה של אינבידואליזם, סאונד מרושל וחורק במכוון וסולן עם ששר בטון רך עם מבטא סקוטי חמוד להפליא, לא צריך יותר מזה. ג'אנק פופ מושלם. האלבום השני שלהם, Iodine, יוצא ממש עכשיו (תקשיבו ל-Absentee במיי ספייס שלהם בשביל להבין ממה התלהבתי). אולי עוד שבועיים אני כבר אהיה מאוהב.
בפעם האחרונה שכתבתי על הארליז, הייתי קצת סקפטי לגבי The Enemy Chorus, האחרון שלהם. מאז זרמו הרבה פיינטים בתמזה ואני יכול להרגיע ולומר בבטחה שהארליז יודעים מהם הם עושים. אם הם רוכבים בכוון מעט שונה מהאלבום הראשון, זה רק בגלל שלשם הם כוונו את הכרכרה (זה מאוד אופנתי עכשיו, כרכרות). הם פה לעוד הרבה זמן ואני מוכן להמר שהם עוד ישתבחו וילכו.

Maps - Don't Fear
Half Cousin - Country Cassette
ויש גם תמונות מהמשובחות בעולם (כבר מגיעות...)